במסכת
קידושין דף ל נאמר:
לפיכך
נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים:
וא"ו
דגחון – חציין של אותיות של ס"ת,
דָּרֹש
דָּרַש – חציין של תיבות, (ויקרא יג,לג)
והִתְגַּלָּח
– של פסוקים, (תהילים פ,יד)
יְכַרְסְמֶנָה
חֲזִיר מִיָּעַר – עי"ן דיער חציין של תהילים, (שם עח, לח)
והוּא
רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן – חציו דפסוקים.
בעי
רב יוסף: וא"ו דגחון שהאי גיסא או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת
ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום?
א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתירות,
אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא? א"ל אביי:
פסוקי מיהא ליתו לימנוי'? בפסוקי נמי לא בקיאינן
מספר אותיות התורה
הרב יעקב שור [מחבר ספר "משנת רבי יעקב" על התוספתא (דף ד'
אות ג')] ספר בקפדנות ובדיוק מוחלט את כל אותיות התורה וגילה:
מנין אותיות התורה הוא 304,805[2] צא וחשב…מה
היא האות האמצעית בתורה? לפי זה, האות האמצעית בתורה (152,403) היא הו"ו
במילת "והוא" שבפסוק אִשֶה הוא לה' (ויקרא ח,כח). עוד בדק הגר"י
שור את אשר נאמר במקורות שהבאנו לעיל (בקידושין) וספר את האותיות מתחילת התורה ועד
ו"ו דגחון, ומצא שהמספר הוא 157,236. כלומר – פער של 4833 אותיות לפני
ו"ו דגחון! גם אם נאמר שאנו לא בקיאים בחסרות ויתירות הרי שמספר כזה של
טעויות הוא מספר עצום ולא מתקבל על הדעת. ד"ר ר' משה כץ מביא שלפי סריקת
המחשב אזי האות א' במילת 'הוא' היא האות האמצעית. אות אחת ליד זו שהצביע עליה
הגר"י שור.
"דרש דרש" אמצע התורה- האמנם?
כנ"ל לגבי אמצע התיבות שהוא דָּרֹש דָּרַש לפי הגמרא, לפי ספירת
הגר"י שור נמצאות בתורה 79,980 מילים. אך כבר לפניו בשנת תרס"ה נכתב
בספר אהבת תורה לר' פנחס זלמן סג"ל איש הורוויץ שמנין תיבות התורה הוא
79,976[3]. חצי המילים לפי זה נמצא בין
המילים אֶל יְסוֹד (ויקרא ח, טו) 933 מילים לפני 'דּרֹש דַּרָש'!
"והתגלח" חציין של פסוקים- האמנם-?
לפי מנין הפסוקים שבידינו אזי חצי התורה בפסוקים הוא וַיָּשֶם עָלָיו
אֶת הַחֹשֶן (ויקרא ח, ח). 160 פסוקים לפני 'והתגלח'![4] ושוב, ההפרש הכללי הוא 320
פסוקים יותר מאשר אצלנו.
אם נשים לב, אזי לפי הנתונים שבידינו נמצאים אמצעי האותיות המילים
והפסוקים קרוב למדי זה לזה. כולם בפרק ח' בפרשת צו. בפסוקים ח, טו, כא. כלומר
המרחק מקצה לקצה הוא 14 פסוקים. כך גם מסתבר אם נצא מתוך הנחה שאין בחצי אחד של
התורה פסוקים ארוכים יותר מבחצי השני.
לגבי הפסוקים היה אפשר אולי לומר ש'אנן בפסוקי (בהפסקות לפסוקים) לא
בקיאינן'. אך לגבי האותיות זה כבר תמוה ביותר, הדיוק בהעתקת ספרי התורה בכל הדורות
הוא דבר פלא שאין דומה לו. העם היהודי הנפוץ בכל קצווי תבל וספרי התורה מתאימים
כולם זה לזה ואין ביניהם אלא הבדלים ספורים שידועים ומפורסמים מקדמת דנא. כולם
מכירים את המצוין בחומשים (דברים כג,ב) על פְּצוּעַ דַּכָּה – בס"ת אשכנזים
כתיב דַּכָּא באל"ף. על כל חסר ויתר נשפכו נהרות של דיו ועסקו בהם גדולי חכמי
ישראל כגון הרמ"ה והמאירי ומנחת שי וחכמי המסורה בדורות קודמים שהעבירו מסורה
מדוייקת לפרטי פרטים והניחו סימנים על כל דבר ודבר[5]. ופתאום 9666 אותיות שנעלמו
מספרי התורה שלנו ואף אחד לא יודע מהם? דבר זה לא ניתן להאמר כלל.
זולת זאת, כל זה לא יעזור לנו לגבי ההפרש של קרוב לאלפיים מילים
בנוגע לאמצע התיבות. שכן כל המושג של 'לא בקיאינן' מוזכר בגמרא רק לגבי אותיות
ופסוקים, ולא לגבי מילים. מה שגם מוכרח מן הסברא שכן את האותיות תולה הגמרא
ב'חסרות ויתירות', דבר שאינו משנה את משמעות הנקרא. כנ"ל לגבי הפסוקים. אבל
מילים שנחסרו בספרי התורה שלנו היו צריכות לשנות את המשמעות.
עוד דבר תמוה שיש לתת עליו את הדעת הן שאלותיו של ר' יוסף: וא"ו
דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? והתגלח מהאי גיסא, או מהאי גיסא? רואי מכאן שר'
יוסף היה בטוח שהמספר הוא זוגי ועל כן האמצע חייב להיות 'מהאי גיסא או מהאי גיסא'.
והרי ר' יוסף עצמו מעיד שם 'אנן לא בקיאין בחסרות ויתרות'.
ואם כן מהיכן ידע ר' יוסף שהמספר הוא זוגי? אולי המספר אינו זוגי ועל
כן הו"ו היא בדיוק באמצע (לפי המסורת שבידינו מספר האותיות באמת אינו זוגי).
ובשלמא לגבי הפסוקים, בגמרא שם מובאת בהמשך הברייתא שאומרת שמספר הפסוקים שבתורה
הוא זוגי. אבל לגבי האותיות לא מובא מספר בבריתא ההיא. וכן, מדוע לא שאל ר' יוסף
האם עי"ן שבמילה 'יער' היא בחצי הראשון או השני.
התשובה המתקבלת ביותר על הדעת[6]
בספר "אהבת תורה" הנ"ל לר' פנחס זלמן סג"ל
העלה רעיון מחודש לגבי דָּרֹש דַּרָש – חצין של תיבות. והוא שלא מדובר כאן על מספר
התיבות הכללי אלא על חציין של המילים הכפולות שבתורה כמו הַשֶּרֶץ הַשֹּרֵץ
(בראשית ז,כא) הָרֶמֶש הָרֹמֵש (שם א,כו) נֹחַ נֹחַ (שם ו,ט) מְאֹד מְאֹד (שם
ז,יט) וכן הלאה. ובכן, דָּרֹש דַּרָש היא האמצע של התיבות הכפולות!
הרב יצחק זילבר זצ"ל כתב קונטרס ארוך ומעניין על הגמרא בקידושין
והוא כותב שהוא בדק ומצא 91 צמדי מילים כפולים כאלו, ולפי זה האמצע הוא בַּבֹּקֶר
בַּבֹּקֶר (ויקרא ו,ה). אך מחבר "אהבת תורה" כבר ידע מזה. וכתב שיש
להוריד מן המניין את לֶךְ לְךָ (בראשית יב, א) ואת שָׁם שָׂם (שמות טו,כה) שאינן
אותה מילה אלא שתי מילים שונות שבמקרה אותיותיהן דומות. ואז נשארים עם שמונים ותשע
צמדי מילים והאמצע שלהם הוא בדיוק דָּרֹש דַּרָש! ומעניין מאד, כיון שיש 89 זוגות,
אזי דָּרֹש דַּרָש הוא בדיוק האמצע. וכנראה לכן לא שאל ר' יוסף על חציין של תיבות
באיזה צד הוא נמצא כפי ששאל לגבי האותיות והפסוקים.
וא"ו דגחון חציין של אותיות
אם 'חציין של תיבות' אינו מדבר על מנין התיבות הכללי אלא על מילים
מיוחדות, אולי כך הכוונה גם לגבי שאר הדברים? ואכן ר' אליהו פוסק בספרו 'פסקי
אליהו' כתב שאולי יש לומר שו"ו דגחון שהיא אות גדולה ואיננה אות רגילה היא אמצע
האותיות המשונות שבספר תורה (אותיות רבתי וזעירות כגון הבי"ת של 'בראשית'
שהיא גדולה. או האל"ף של 'ויקרא' שהיא קטנה, וכדומה) ואין הכוונה לאמצע כל
האותיות. ויתכן שיש לדייק כך גם מלשון הגמרא 'חציין של אותיות של ספר תורה' בשונה
מהלשון לעיל 'לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה' והיינו
משום שכאן מדובר דווקא על האותיות המשונות הנמצאות רק בספר תורה ולא על אותיות
התורה ככלל.
ר' יצחק זילבר בקונטרסו הנ"ל בדק את האפשרות הזאת לעומק,
ולדבריו ישנן שתי דעות בדבר מספר האותיות המשונות, האחת בספרי התורה שלנו ולפיה יש
16 אותיות גדולות וקטנות. והשנית, המסורת של רבינו יוסף טוב עלם[7] לפיה ישנן 32 אותיות גדולות
וקטנות. בקונטרסו הנ"ל מפורטות כל האותיות לפי שתי הדעות[8].
לפי נתונים אלו מתגלה דבר מפתיע ביותר. לא רק שו"ו דגחון נמצאת
כמובן באמצע אלא שלפי שתי המסורות יש כאן מספר זוגי והוא"ו דגחון מוכרחת
להיות מהאי גיסא או מהאי גיסא. ויתירה מזו! לפי המסורת שבידינו אזי ו"ו דגחון
היא האות התשיעית, כלומר תחילת החצי השני של האותיות המשונות. ואילו לפי המסורת של
רבי יוסף טוב עלם אזי היא נמצאת במקום השש עשרה. כלומר סוף החצי הראשון! והרי לנו
אפשרות לביאור נפלא בקושייתו של ר' יוסף "וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי
גיסא". כלומר איזו מסורת היא נכונה. אבל היה ברור לו שהמספר הוא זוגי לפי שתי
המסורות.
לשון הגמרא בתשובתו של ר' יוסף 'אנן לא בקיאינן בחסרות וביתירות' - נוכל
לומר שהספק של ר' יוסף היה בחסרות ויתירות כפשוטן ומכל מקום לא מדובר אלא באותיות
המשונות שגם בהם יתכן שיש חסרות ויתירות שאיננו בקיאים בהם.
צריך גם להוסיף לפי זה שמה שכתוב במסכת סופרים (ט,ב) ו' דגחון צריך
להיות זקוף, שהוא חצי אותיות של תורה. אין הכוונה שצריך לכתוב אותו גדול משום שהוא
באמצע. שכן הסיבה שהוא האמצע הוא מפני שהוא גדול. אלא שהו"ו דגחון היא אות
תלויה [כתובה קצת מעל השורה] חוץ ממה שהיא גדולה ועל זה כוונת מסכת
סופרים שתהיה זקופה דהיינו תלויה. (ר' משה כ"ץ)
עי"ן דיער – חציין של תהילים
גם בעניין זה מתיישבים הדברים היטב אם הכוונה לאותיות משונות.
ר' יצחק זילבר מביא שיש בתהילים שבע אותיות משונות, ועי"ן דיער
שהיא תלויה היא האמצעית שבהם. ומדוייק מאד מדוע לא שאל כאן ר' יוסף מאיזה צד נמצאת
העי"ן. שכן כאן יש מספר לא זוגי והעי"ן היא בדיוק באמצע[9].
[1] דברי החכמה הבאים הינם ציטוטים מהרב לויפר בעריכה
מחודשת ותיקוני טעויות.
[2]
דבר שכבר מובא בספר "עשרה מאמרות" לרמ"ע מפאנו.
[3]
כך גם מודפס היום בהרבה מהדורות של החומש בסוף ספר דברים.
[4]
דבר זה כבר מובא בתשובות הגאונים וקרוב לזה צויין במסורת הש"ס
על הדף בקידושין שם.
[5]
ולדוגמא, המנחת שי (שמות כה, כב) מתפלא על רש"י וראב"ע
וחזקוני שבספריהם כתוב ו"ו נוספת שאיננה אצלנו, וכותב שלא מצא דבר כזה בשום
מקום.
[6]
תשובות אפשריות נוספות: למרות אי התאמה בין מספר הפסוקים במציאות
ועל פי מה שנאמר…יש המסבירים כי משה רבינו
חיבר גם מגילות שונות בעיניני דברי העולם והשגחת ה' עליהם, אשר המגילות הללו מסר
לבני ישראל בהיותם תחת סבל מצריים שישתעשעו בהן בעת שביתתם ויתנחמו מיגונם ראה
שמות רבה פ"ה ועוד עיין בבא בתרא ט"ו ע"א. עיין בויקרא רבה
פ"א: עשרה שמות נקראו לו למשה …אף שמעיה שמו. אתא ר' יהושוע בר נחמני ופירש
פסוק זה:"ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר (דבה"י א כ"ד ו) שמעיה ששמע
ה'י-ה תפלתו, בן נתנאל הסופר בן שניתנה לו התורה מיד ליד הסופר שהיה סופרן של
ישראל.
תשובה נוספת שכתב הרב מרגליות (בספרו המקרא והמסורה) מחשבים כדרך שכתובה התורה
בעליונים אש שחורה על גבי אש לבנה (עם הרווחים והלבן שבין האותיות וכו'). ומעין זה איתא במדבר קדמות לחיד"א על ישרא"ל יש שישים ריבוא אותיות לתורה ע"פ גורי האריז"ל.
[7]
מובאת במחזור ויטרי חלק ב' עמוד 673.
[8]
והוא מוסיף שצריך להניח שהו"ו קטיעא של בְּרִיתִי שָׁלוֹם
(במדבר,כה,יב) איננה בכלל. כיון שהיא מקרה יחיד בכל התנ"ך ואיננה גדולה או
קטנה.
[9]
אך לפי המסורת של ר' יוסף טוב עלם אזי יש שש אותות משונות.
ועי"ן דיער היא תחילת החצי השני. ולפי זה עדיין היה יכול ר' יוסף לשאול גם
כאן האם העי"ן היא באמצע או בתחילת החצי השני. אך כמובן יתכן לטעון שלגבי
תהילים לא הסתפק ר' יוסף והיה ודאי לו כאחת המסורות.
