דף מקורות לשיעור נרות של ציון

 

נרות של ציון

כתב רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סי' כז סע' א בשם ספר נזירות שמשון (סי' תרע) שיש לקרות ביום כד כסלו (ערב חנוכה) בספר חגי סי' ב בעשרים וארבעה לתשיעי עד סוף הספר. וכן הובא עניין זה בבן איש חי וישב ש"ר סע' כג.

איזה נס חוגגים בחנוכה הנרות או המלחמה?
שבת כא ע"ב
מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכ״ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה תְּמָנְיָא אִינּוּן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָוֽנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.

מהר"ל חדא"ג שבת כא

חנוכה מה פירוש שם החג?
ר"ן על הרי"ף, מהרש"א על שבת כא הנ"ל

יעב"ץ מור וקציעה סי' תרע
חנוכה נראה לי דבר חדש בעז"ה שנקרא כן גם על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן חגי הנביא ככתוב בנבואתו ב, יח... ובהדלקה מבערב שאין מחנכין המנורה אלא בין הערביים גמו ששנינו במנחות (מט ע"א) וע"ש חנוכת הבית נקראים ימי נס הנרות שאירע באותו פרק חנוכה.

תקו"ז יג דף כט ע"א
איהו הוד תמניא יומי דחנוכה לארבעה ועשרין יומין דאינון ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ומיד דעלה זית טרף בפיה שריא כה על ישראל בכה בכסלו ואלין אינון כה אתוון דיחודא דאינון שמע ישראל ודא איהו חנוכה חנו – כה. 

למה חוגגים שמונה ימים?
גמ' שבת כא הנ"ל

חשמונאים ב עמ' 13 (הרטום) לאחר הסיפור על חנוכת המשכן ביום השמיני -
וכן עשה גם שלמה את שמונת הימים
עמ' 47 שם
וביום אשר חולל בו בית המקדש בידי הנכרים ביום ההוא היה טיהור המקדש ביום עשרים וחמשה לחודש ההוא הוא כסלו חגגו בשמחה שמונה ימים כחג הסוכות...

הנבואות של חנוכה
ספר חגי

שימו לב לשאלות (אפשר לעיין במפרשים) -
מדוע העם לא חושב שהגיע הזמן לבנות את הבית?

מה הטענות שהנביא מביא לכך שכן הגיע הזמן?

דרשות חז"ל על פסוקי חגי -
יומא כא ע"ב
דְּתַנְיָא: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. רְבוּצָה כַּאֲרִי. וְהַתַּנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: אֲנִי רְאִיתִיהָ, וּרְבוּצָה כְּכֶלֶב! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כָּאן — בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מִי הֲוַאי? וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא: מַאי דִּכְתִיב: ״וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבֵד״, וְקָרֵינַן ״וְאֶכָּבְדָה״. מַאי שְׁנָא דִּמְחוּסַּר הֵ״א — אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן: אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, וְאוּרִים וְתוּמִּים. אָמְרִי: אִין, מִיהְוָה הֲוָה, סַיּוֹעֵי לָא מְסַיְּיעָא.

ב"ב ג ע"א
וּמְנָלַן דַּהֲוָה גָּבוֹהַּ טְפֵי? דִּכְתִיב: ״גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן״ – רַב וּשְׁמוּאֵל; וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר: בְּבִנְיָן, וְחַד אָמַר: בְּשָׁנִים. וְאִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא.

זכריה א,א וכן פרקים ג, ו, ט

האם הנר המערבי דלק בימי בית שני?
יומא לט ע"ב
תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם חוּרְבַּן הַבַּיִת לֹא הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין, וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק. וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתְּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: הֵיכָל הֵיכָל! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַבְעִית עַצְמְךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁסּוֹפְךָ עָתִיד לֵיחָרֵב, וּכְבָר נִתְנַבֵּא עָלֶיךָ זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא: ״פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ״

שבת כב ע"ב
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: ״מִחוּץ לְפָרוֹכֶת הָעֵדוּת יַעֲרוֹךְ״, וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לָא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ! אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר מַעֲרָבִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים.

חזרה שכינה בימי שבית שני?
ב"י או"ח סי' קיב
...ובספר אורחות חיים כתובה אגדה זו יותר באורך וכתב שם שהמחזיר שכינתו לציון אמרו כשחזרה שכינה בבית שני.

יומא ט
רֵישׁ לָקִישׁ הֲוֵי סָחֵי בְּיַרְדְּנָא אֲתָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַב לֵיהּ יְדָא. אֲמַר לֵיהּ: אֱלָהָא! סָנֵינָא לְכוּ — דִּכְתִיב: ״אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז״. אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כְּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כּוּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא — נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף שֶׁאֵין רָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ, עַכְשָׁיו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת — נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ... כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: לָאו הַיְינוּ טַעְמָא, אִי נָמֵי סְלִיקוּ כּוּלְּהוּ בִּימֵי עֶזְרָא לָא הֲוָה שָׁרְיָא שְׁכִינָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דִּכְתִיב: ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם״ אַף עַל גַּב דְּ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת״ — אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּאׇהֳלֵי שֵׁם. וּפָרְסָאֵי מְנָא לַן דְּמִיֶּפֶת קָאָתוּ, דִּכְתִיב: ״בְּנֵי יֶפֶת גּוֹמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס״.

דימוי עצמי לאומי או למה נמשלו ישראל לשמן?

אחד הדברים החשובים ביותר לאדם הוא הדימוי העצמי שלו. דימוי עצמי חיובי יכול לסייע לו להצליח בזוגיות, בעסקים ובעצם בכל תחום בחיים. ולכן, הדימויים בהם מדמה התורה את ישראל, יש בכוחם לסייע לכל עם ישראל. הנביא ירמיהו אומר לישראל – 'זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך'. מה הדימוי הזה בא לספר לנו על עצמנו?

העולם הוא לשון העלם. ראשית, הוא מעלים בתוכו את אלוקים ואת השגחתו. אדם יכול ללכת בעולם ולחשוב שמי שקובע את סדר יומו הוא טראמפ, הבוס בעבודה או מזג האויר ולשכוח שריבונו של עולם הוא המכלכל את צעדיו. אך מעבר לטבע המעלים, ישנן תודעות כוזבות בדמות תפיסות עולם שלמות שמנוגדות למציאות בהיותן מנוגדות לרצון ה' שברא את אותה מציאות. לעיתים דורות יעברו עד שיובן הנזק שכלול באותן תפיסות. למשל, מחלום השלום והתפיסה המוטעית כלפי האויב המוסלמי, נדמה שרק עכשיו אחרי עשרות שנים ואלפי הרוגים אנו מתעוררים ובעקבותינו גם אמריקה ובשוליים גם אירופה. וכבר הייתה זאת לעולם – בימי החנוכה טבענו בבוץ הטובעני של התפיסה המתיוונת ורק בעקבות מרד החשמונאים הצלחנו להרים את עצמנו מטיט היוון ולהאיר לעולם.

במדרש תנחומא (תצוה ו) התורה נמשלה לשמן. המדרש מפרט – גם התורה וגם השמן מביאים אורה לעולם ושניהם מצריכים יגיעה וכתישה כדי להנות מהם. והדברים נכונים גם כלפי עם ישראל, לעיתים העם סובל יסורין רבים אך כל מטרתם של היסורין הוא על מנת להפיק מהעם את האורה שעוד תוציא את העולם מהחושך. אם נרצה לחסוך מעצמנו ומהעולם את הלימוד שעל ידי היסורין, נקבל על עצמנו להיות יגעים על בירור התורה בענייני האמונה וההשקפה הנכונה, להאיר לעולם את אורה ובכך נקיים את תפקידנו המיוחד.

תכונה נוספת שיש בשמן הוא שכאשר הוא נמזג לכלי שיש בו מים או שמים נמזגים עליו, גם אם ברגע הראשון נראה שהם מתערבבים, לאחר כמה דקות השמן יצוף למעלה והמים ישארו למטה. וגם בתכונה זו יש תקוה גדולה לישראל, גם אם נראה שיש ערבוב בין התפיסות או אפילו בין העמים, ישראל עתידים לעלות ולהתעלות. זה יקרה בכל מקרה כי כך טבע ה' יתברך בעולמו, זה מה שקרה בחנוכה וזה מה שיקרה גם לעתיד לבוא.

מה תוכלו לתת למושפעים על ידכם כדי שיעמדו בכל נסיון?

 ✨ "וימאן" – כוח האמונה שלנו באחר הלקח של יוסף, יעקב וחנוכה

​❓ השאלה הגדולה: מניין שאב יוסף את כוחו?

​פרשת השבוע מציבה בפנינו תמיהה גדולה: כיצד הצליח בחור בן שבע-עשרה, שזה עתה נמכר על ידי אחיו ונקרע ממשפחתו, לעמוד בניסיון האדיר והמפתה של אשת פוטיפר? ניסיון שהבטיח לו עתיד חומרי ורוחני, תוך שכחה מוחלטת של עברו וכאבו.

​מדרשי חז"ל מציעים לנו תשובה שנשמעת מיסטית: ברגע האמת נגלתה לו דמות דיוקנו של אביו, יעקב, והיא זו שהעניקה לו כוח נשמתי. מעין סייעתא דשמיא ניסית. 

אולם, לצד גילוי שמימי זה, טמון בסיפור גם פשט עמוק ונוגע ללב, הקשור דווקא לחוזק היחסים בין יעקב ליוסף.

​🔑 "וימאן" היא המילה המחברת

הקשר בין יעקב ליוסף היה אדוק במיוחד – "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יַעֲקֹב- יוֹסֵף" – קשר של זהות, של סימביוזה רוחנית. התורה מבטאת את העניין בשימוש החוזר בשורש מ.א.ן במקרא.

כאשר בני יעקב ניסו לנחם אותו לאחר שנחשד שיוסף נטרף, נאמר: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". הבנים אמרו: "היו לך שנים עשר בנים צדיקים, אחד סרח או מת, תתנחם באחד עשר שחיים והולכים בדרכך". אך יעקב סירב. הוא הכיר את יוסף, והיה בטוח בצדקתו: "אני מכיר את יוסף, הוא צדיק, ומיטתי תהיה שלמה".

וגם אצל ​יוסף - כאשר יוסף עומד מול פיתוייה המכוערים של אשת פוטיפר, נאמר: "וַיְמָאֵן"!

​💡 סוד וימאן: "ויאמן"

​המיאון של יוסף נבע מהכוח שקיבל מהמיאון של יעקב. בעצם סירובו של יעקב לקבל את הרעיון שיוסף רשע, הוא העניק לבנו כוח נשמתי אדיר. יעקב פשוט האמין שיוסף חי ולא מת לא גשמית ולא רוחנית, ולכן הוא מיאן. בעצם יעקב תמיד האמין בו. הוא שמר את דברי יוסף (על חלומותיו) והאמין בהם, והוא ששלח את יוסף לשאול בשלום אחיו ולחבר את הלבבות. באמון הבלתי מעורער בבנו הוא יצר לו מעין מגן נפשי - רוחני. 

המילה "וימאן" טומנת בחובה את זה בדיוק: בשיכול אותיות, "וימאן" הופך ל*"ויאמן"*.

​מדוע יוסף מיאן? כי יעקב האמין בו.

​כאשר אב, אם, רב או חבר קרוב – האנשים המשמעותיים בחיינו – מאמינים בנו ללא סייג, האמונה הזו הופכת להיות מקור עוצמה נפשית ורוחנית. היא מעניקה לנו את היכולת לעמוד גם בניסיונות הקשים ביותר. 

 בזכות האמונה הבלתי מעורערת, יוסף יכול היה לראות את אביו ולהרגיש ברגע הקושי: "אני רוצה להיות חלק מאבני האפוד, חלק מהעם הזה, והאבא שלי מאמין בי".

​🎗️ קריאה לדור שלנו: כוח האמונה ההדדית

​הלקח הזה רלוונטי לחיינו היומיומיים:

​נתינת כוח לאחר: אנו יכולים לתת כוח לחברים ולבני המשפחה שלנו פשוט על ידי אמונה בהם. להאמין שהם טובים, שהם רוצים בטוב ושהם מסוגלים להצליח.

​ומצד שני עלינו לרכוש חברים טובים ולהשקיע במשפחה באופן שנוכל לשאוב כוח מאלה שמאמינים בנו.

​האמונה שלנו באחר משקפת את המיאון לחשוב עליו רע. כשאנו ממאנים לחשוב על חברינו דברים שליליים או בעייתיים, אנו נותנים להם את הכוח להתעלות.

​🕎 האמונה כמנוף לגאולה: יוסף, יעקב וחנוכה

​העיקרון הזה, של האמונה ככוח מניע, מתחבר גם לחג החנוכה המתקרב.

​מתתיהו החשמונאי הרים את נס המרד. רגע לפני הרמתו, בוודאי שאל את עצמו: "מי עוד איתי? האם העם הזה, שנראה מתייוון ואבוד, יכול לעמוד במאבק?"

​מעשה המרד של מתתיהו הוא ביטוי אדיר לאמונה בעם ישראל וביכולותיו. הוא מיאן לחשוב שהעם כולו אבוד. האמונה הזו היא שגילתה בעם את כוח הגבורה והאמונה. בזכות מיאון זה לחשוב על העם כ"מתייוון", ובזכות ראיית האור הגנוז בהם, הצליח מתתיהו להוביל את המרד, והעם הלך אחריו והצליח.

​אנו, כחברה וכמשפחה, נקראים היום לאותה אמונה: לתת אמון באחרים, לקבל אמון מהבית ומהמשפחה, ובכך לעמוד בכל הניסיונות והאתגרים.

​שבת שלום ומבורך.

חלום והקיץ

ראשוני הפסיכולוגים עסקו בשיטת פסיכולוגיית המעמקים. לכן הם התייחסו ברצינות רבה לחלומות. זיגמונד פרויד טען שהחלום הוא חלון לתת-מודע של האדם. קרל יונג היה מאבות הפסיכולוגיה האנליטית, וכמו פרויד גם הוא ייחס משמעות רבה אל הלא-מודע שבאדם. אך הוא טען שהחלום הוא חלון לעל-מודע הקולקטיבי של כולנו. לדבריו יש מעין תודעה גדולה שמתקשרת איתנו דרך רעיונות וסמלים שמופיעים בתרבויות רבות והם בעצם מושגים יסודיים בנפש האדם (ארכיטיפים). יונג עצמו תיעד סדרה של חלומות שלדבריו חזתה את מלחמת העולם הראשונה חודשים לפני שפרצה.

ביהדות יש התייחסויות שמזכירות את שתי הגישות. בתורה הנגלית, התלמוד אומר שאדם חולם מהרהורי לבו וממראות שראה ביום ונקלטו אפילו מבלי משים בנפשו. כיישום של זה ישנו ציווי תורני על האדם שלא להרהר הרהור רע ביום שמא יבוא לידי טומאת קרי בחלום הלילה. בתורת הסוד, הזוהר הקדוש בפרשתנו מסביר שחלומו של פרעה משמעותי משום שהיה מלך. ניתן לומר אולי שבהיותו מלך המעצמה העולמית נשמתו מחוברת לתודעה הכללית. הוא חולם כי נשמתו חשה ברעב הגדול שמבקש להגיע לעולם דבר שקשור לתהליכים לא רק של רעב גשמי אלא גם של רעב רוחני, של מיעוט שפע בעולמות העליונים וצורך בהבאת שלום ואיזון. הנשמה שלו יכולה לחוש בתהליכים שקשורים להשפעות של ספירות עליונות אך בגלל שתודעתו הגלויה עסוקה רק בחומריות כל מה שהוא רואה זה פרות שמנות ורזות. יוסף הצדיק לעומתו שומע דרך החלום את דבר ה' ובשפת הזוהר וחז"ל הוא בעצמו חולם את החלומות עם פתרונם.

היכולת של האדם לחלום באופן בהיר ולהבין את המשמעויות של החלום נובעת מבירור פנימי של אדם שיודע מה הרהר וראה ביום משום ששמר את מחשבתו ועיניו. היכולת הזו נובעת גם מבירור נשמתי שמבין תהליכים קבליים שנמצאים מאחורי הקלעים של העולם.

אך הגדולה האמיתית היא שהחולם יהפוך עצמו ללוחם ויוכל לספק לחם ("לכו לחמו בלחמי"). יוסף הצדיק לא רק יודע לחלום ולברר חלומות הוא גם יודע כיצד להלחם כדי שהם יקרו. ואכן עצתו מתקבלת, הוא פועל את פעולותיו, וכשחלומותיו מתגשמים מתגלה שהוא המשביר לחם לכל הארץ.

גם המכבים נאמנים לחלום העצמאות של ישראל בארצם נלחמים נגד הפולשים ומנצחים במהלך של מעטים מול רבים כמו חלום שמתגשם. רק למי שלא מתבייש לחלום ולהציב חזון יש את הכח להלחם עליו. וכמו בימים ההם כך בזמן הזה, עלינו להעמיד את החלום לנגד עינינו – הבטחת ארץ ישראל השלמה לאבות ובניין בית המקדש. זהו החלום ועתה אנו נלחמים עליו.

ניקח מיוסף הצדיק ומהמכבים את הכח לחלום ולהלחם ובכך להתחבר לחלום הגדול של שיבת ציון עליה נאמר "היינו כחולמים". 

נרות של ציון - נס המנורה בראי הנביאים לדור הגאולה

 

מקובל לומר שחנוכה הוא חג של תורה שבעל פה. בניגוד לפורים, בחנוכה הניסים כבר לא ניתנו להיכתב כחלק מהתנ"ך. אך אין זה אומר שאין בתנ"ך נבואות שמתייחסות לחנוכה. עיון מחודש בנבואות האלו עשוי ללמד אותנו מהות חדשה בחנוכה שמתקשרת לימינו יותר מכל רעיון אחר.

שאלות ידועות כמו - מהו העיקר נס פך השמן או נס המלחמה?[1] אם פך השמן הספיק ליום אחד מדוע חוגגים שמונה ימים? מה מהות שם החג 'חנוכה'? האם נס פך השמן הוא מהותי או מיותר?[2] ועוד שאלות רבות שבמהלך הדורות נענו בשלל תשובות, יקבלו מתוך העיון בתנ"ך תשובות חדשות – ישנות שעשויות ללמד אותנו רבות על עצמנו.

הרקע לתקופה

הנביאים שניבאו על חנוכה הם חגי וזכריה. שניהם עומדים בשנים הראשונות של המלך דריוש. כפי שמתואר בספר עזרא ובמקורותינו, לאחר שכורש מרשה לבנות את המקדש והעולים מתחילים ליסד את היכל ה' שולחים צרי יהודה ובנימין כתבי שטנה והבניה נעצרת בצו המלך. לא חולף זמן רב וכורש מת ובמקומו עולה למלכות אחשורוש בן דריוש. המלך מתמהמה ולא מאפשר את בנית המקדש ולאחר כעשר שנים גם הוא מוצא את מותו. מחליפו בתפקיד הוא יורשו דריוש השני, בנה של אסתר. מלך פרסי, ארתחששתא של ממש שמולך על שטח עצום והוא גם יהודי על פי ההלכה. דריוש מאפשר את בניית הבית בתחילה בהעלמת עין ולאחר מכן גם פורמלית, אך עם ישראל משום מה מתמהמה.

בשלב זה עומד חגי הנביא ומנסה לגרום לעם שלא לאבד את ההזדמנות ההיסטורית. ספר חגי הוא ספר קצר, ארוך רק מספר עובדיה, ולמעשה בשורות הבאות אנו הולכים לסיים את רובו ביחד.

שיעור בנביא 

בִּשְׁנַ֤ת שְׁתַּ֙יִם֙ לְדָרְיָ֣וֶשׁ הַמֶּ֔לֶךְ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשִּׁשִּׁ֔י בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֨ה דְבַר־יְהֹוָ֜ה בְּיַד־חַגַּ֣י הַנָּבִ֗יא אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֧עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֛ק הַכֹּהֵ֥ן הַגָּד֖וֹל לֵאמֹֽר׃

כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א עֶת־בֹּ֛א עֶת־בֵּ֥ית יְהֹוָ֖ה לְהִבָּנֽוֹת׃ {פ}

למרבה ההפתעה העם שעלה זה עתה מן הגלות ושב ציונה אומר שלא הגיע הזמן לבנות את בית המקדש. ציונות - כן, הר הבית ובית המקדש - לא. הנביא לא מסביר מהי הסיבה שהעם מרגיש כך, במפרשים ניתן למצוא כיוונים מגוונים. אך אולי מהדרך בה הנביא בוחר לעודד את העם לבנות ניתן להבין את הסיבות ואף את העומק הנפשי שעומד מאחורי האמירה הזו של 'עוד לא הגיע הזמן'.

הנביא עונה להם שתי תשובות –

וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה בְּיַד־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃

הַעֵ֤ת לָכֶם֙ אַתֶּ֔ם לָשֶׁ֖בֶת בְּבָתֵּיכֶ֣ם סְפוּנִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה חָרֵֽב׃

וְעַתָּ֕ה כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם׃

זְרַעְתֶּ֨ם הַרְבֵּ֜ה וְהָבֵ֣א מְעָ֗ט אָכ֤וֹל וְאֵין־לְשׇׂבְעָה֙ שָׁת֣וֹ וְאֵין־לְשׇׁכְרָ֔ה לָב֖וֹשׁ וְאֵין־לְחֹ֣ם ל֑וֹ וְהַ֨מִּשְׂתַּכֵּ֔ר מִשְׂתַּכֵּ֖ר אֶל־צְר֥וֹר נָקֽוּב׃ {פ}

אם הגיע הזמן של קיבוץ גלויות ומצוות ירושת הארץ וההתיישבות בה מחדש – בניתם את ביתכם, מדוע לא הגיע הזמן לבנות את ביתי?

ועוד – שימו לב שיש סימן לכך שלא טוב שלא בניתם את הבית – יוקר המחיה. אין ברכה בבתיכם.

פָּנֹ֤ה אֶל־הַרְבֵּה֙ וְהִנֵּ֣ה לִמְעָ֔ט וַהֲבֵאתֶ֥ם הַבַּ֖יִת וְנָפַ֣חְתִּי ב֑וֹ יַ֣עַן מֶ֗ה נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת יַ֗עַן בֵּיתִי֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא חָרֵ֔ב וְאַתֶּ֥ם רָצִ֖ים אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃

לכן, ממשיך חגי –

כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם׃

עֲל֥וּ הָהָ֛ר וַהֲבֵאתֶ֥ם עֵ֖ץ וּבְנ֣וּ הַבָּ֑יִת וְאֶרְצֶה־בּ֥וֹ (ואכבד) [וְאֶכָּבְדָ֖ה] אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃

בנו את בית המקדש, אפילו בעצים פשוטים ואני ארצה ואשכון בבית הזה.

כנראה שיש בדברי חגי מענה לכמה טענות אפשריות לכך שהעם חשב שלא הגיע הזמן לבנות את המקדש. שקיעה בפרטיות וחוסר הבנה של גודל השעה – כל אחד בונה את ביתו. ואולי גם מעבר לזה - אנחנו עדיין במשימת הכיבוש והישיבה בארץ, המקדש הוא מותרות מהבחינה הזאת. דבר זה יכול גם להתקשר לטענה הבאה - אין לנו כסף מיותר להרפתקה הזו כביכול שהרי גם ללא הפרוייקט היקר הזה אנחנו לא 'גומרים את החודש'.

חגי עונה להם – בנו 'בזול' הכסף והזהב הם לא העניין. שימו לב לאיתות האלוקי – הגיע הזמן.

המילה ואכבדה מדברת בעצם על השכנת כבוד ה' בבית. אך חז"ל (יומא כא) שמו לב שיש הבדל בין הקרי והכתיב – קוראים ואכבדה כאילו יש ה בסיום המילה. אך במסורת כתיבת התנ"ך נכתב ואכבד ללא האות ה. הסברה אומרת שיש כאן מיעוט מסוים של כבוד. ואכן חז"ל מסרו לנו שחסרו חמישה דברים בבית שני – ארון כפורת וכרובים, אש, רוח הקודש, שכינה ואורים ותומים[3].

מנהיגי העם, זרובבל ויהושע הכהן הגדול, מקבלים את הדברים, אך העם עדיין מתיירא והנביא חגי שוב מתנבא כדי לחזק אותם. 

נבואה בשתי מילים

על אף שחגי הנביא לא כתב את הספר הקצר בתנ"ך הוא בהחלט אחראי לשיא אחר – הנבואה הקצרה ביותר בתנ"ך. חגי מנבא נבואה שאפילו התאריך שלה ארוך מתוכנה –חגי מנבא נבואה שאפילו התאריך שלה ארוך מתוכנה –

בְּי֨וֹם עֶשְׂרִ֧ים וְאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֖דֶשׁ בַּשִּׁשִּׁ֑י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֥וֶשׁ הַמֶּֽלֶךְ׃

למעשה, גם ההקדמה שלה (באותו פסוק עצמו) ארוכה מהנבואה עצמה, נבואה בשתי מילים. 'אני אתכם'.

וַ֠יֹּ֠אמֶר חַגַּ֞י מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בְּמַלְאֲכ֥וּת יְהֹוָ֖ה לָעָ֣ם לֵאמֹ֑ר אֲנִ֥י אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃

כאן חגי נוגע בנקודה הפנימית עצמה. כנראה שהגורם העיקרי לאמירת העם שלא הגיע עת בית ה' להיבנות היא התחושה הפנימית שה' לא איתנו. או אולי במילים אחרות – אולי אנחנו כבר לא אנחנו.
לעיתים קרובות אני שומע מפי גברים חרדים בגיל גיוס טענות שונות ומשונות ביחס לכך שאינם צריכים להתגייס. אך על טענת הנצח של משה רבינו המהדהדת מפרשת מטות 'האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה' הם תמיד עונים בקול אחד– צה"ל הוא לא הצבא של משה רבינו. על טענה דומה הניבטת מבין דפי ספר שמואל וספר תהלים המתארים היטב את מלחמות דוד וצבאו הם עונים באופן זהה: 'אנחנו לא הצבא של דוד. העם לא זכאי, הדור לא מוכשר, ירדו הדורות ואנחנו איננו מה שהיינו'.

כמגד כל אלה מרחיב חגי ובנבואה נוספת (מיום הושענא רבה) אומר –

 אֱמׇר־נָ֗א אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֥עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֖ק הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֑וֹל וְאֶל־שְׁאֵרִ֥ית הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃

מִ֤י בָכֶם֙ הַנִּשְׁאָ֔ר אֲשֶׁ֤ר רָאָה֙ אֶת־הַבַּ֣יִת הַזֶּ֔ה בִּכְבוֹד֖וֹ הָרִאשׁ֑וֹן וּמָ֨ה אַתֶּ֜ם רֹאִ֤ים אֹתוֹ֙ עַ֔תָּה הֲל֥וֹא כָמֹ֛הוּ כְּאַ֖יִן בְּעֵינֵיכֶֽם׃

וְעַתָּ֣ה חֲזַ֣ק זְרֻבָּבֶ֣ל ׀ נְאֻם־יְהֹוָ֡ה וַחֲזַ֣ק יְהוֹשֻׁ֣עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וַחֲזַ֨ק כׇּל־עַ֥ם הָאָ֛רֶץ נְאֻם־יְהֹוָ֖ה וַֽעֲשׂ֑וּ כִּֽי־אֲנִ֣י אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

אֶֽת־הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־כָּרַ֤תִּי אִתְּכֶם֙ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרַ֔יִם וְרוּחִ֖י עֹמֶ֣דֶת בְּתוֹכְכֶ֑ם אַל־תִּירָֽאוּ׃ {פ}

חגי מסביר לעם – אתם מוכרחים להפסיק לפחד. אתם העם שהוצאתי ממצרים, אתכם כרתתי ברית, רוחי עדיין בכם. וזאת על אף שהבית אשר אתם עתידים לבנות יהיה כאין בעיניכם.

מדוע הבית נחשב בעיניהם כאין? בהעדר חמשת הדברים שהוזכרו לעיל ובעיקר בהעדר השכינה, התחושה היא שבנינו בית ריק. אנחנו הזמנו את ה' לשכון בבית אך הוא לא בא. כמו מכשיר חשמלי שהורכב לפי כל הכללים אך כשניגשים לחבר אותו לחשמל שום דבר לא קורה. האש לא יורדת מן השמים, רוח הקודש לא ניתנת לנביאים, הכל נשאר כבוי. אך הנביא ממשיך ומחזק -

כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת ע֥וֹד אַחַ֖ת מְעַ֣ט הִ֑יא וַאֲנִ֗י מַרְעִישׁ֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־הֶחָרָבָֽה׃

וְהִרְעַשְׁתִּי֙ אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כׇּל־הַגּוֹיִ֑ם וּמִלֵּאתִ֞י אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

לִ֥י הַכֶּ֖סֶף וְלִ֣י הַזָּהָ֑ב נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

גָּד֣וֹל יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ מִן־הָ֣רִאשׁ֔וֹן אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וּבַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶתֵּ֣ן שָׁל֔וֹם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ {פ}

עוד יבוא זמן והבית הזה יתמלא בכבוד. חז"ל (ב"ב ג ע"ב) מתייחסים לפסוק 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון' ואומרים שנבואה זו התקיימה בכך שבית שני היה גדול מבית ראשון במניין השנים בהם עמד וגם בגודלו. אך יש להקשות כמה קושיות. ראשית, הם לא מתייחסים לפסוק שמובא קודם לכן 'ומילאתי את הבית הזה כבוד'. שנית, אין כאן התייחסות להוראה המקורית של המילה כבוד.

כבוד ה' הוא הביטוי המקראי של השראת השכינה. מילוי הבית בכבוד עומד מול אי הכבוד שבמילה ואכבדה בכתיב חסר. אך לכאורה לא מצאנו שחזרו משת הדברים בבית שני, ומקובל לומר שלא הייתה השראת שכינה בבית שני. אם כן, כיצד לא התקיימה נבואה לטובה?

בכד בכסלו חונך חגי את המקדש. הוא מזהיר את הכוהנים שהצלחת המקדש תלויה במעשיהם[4] ולאחר מכן מדגיש היטב את התאריך של הנבואה.

וְעַתָּה֙ שִֽׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִטֶּ֧רֶם שֽׂוּם־אֶ֛בֶן אֶל־אֶ֖בֶן בְּהֵיכַ֥ל יְהֹוָֽה׃

...

שִׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִיּוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַתְּשִׁיעִ֗י לְמִן־הַיּ֛וֹם אֲשֶׁר־יֻסַּ֥ד הֵֽיכַל־יְהֹוָ֖ה שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶֽם׃

ובנבואה נוספת מאותו תאריך הוא מתנבא על מלחמה עם 'חוזק ממלכות הגויים'[5] ועל הפיכת מרכבותיהם -

וַיְהִ֨י דְבַר־יְהֹוָ֤ה ׀ שֵׁנִית֙ אֶל־חַגַּ֔י בְּעֶשְׂרִ֧ים וְאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֖דֶשׁ לֵאמֹֽר׃

אֱמֹ֕ר אֶל־זְרֻבָּבֶ֥ל פַּֽחַת־יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֲנִ֣י מַרְעִ֔ישׁ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃

וְהָֽפַכְתִּי֙ כִּסֵּ֣א מַמְלָכ֔וֹת וְהִ֨שְׁמַדְתִּ֔י חֹ֖זֶק מַמְלְכ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְהָפַכְתִּ֤י מֶרְכָּבָה֙ וְרֹ֣כְבֶ֔יהָ וְיָרְד֤וּ סוּסִים֙ וְרֹ֣כְבֵיהֶ֔ם אִ֖ישׁ בְּחֶ֥רֶב אָחִֽיו׃

בַּיּ֣וֹם הַה֣וּא נְאֻם־יְהֹוָ֣ה צְבָא֡וֹת אֶ֠קָּחֲךָ֠ זְרֻבָּבֶ֨ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵ֤ל עַבְדִּי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְשַׂמְתִּ֖יךָ כַּֽחוֹתָ֑ם כִּֽי־בְךָ֣ בָחַ֔רְתִּי נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

מה פשר העניין?

האם הייתה השראת שכינה בבית שני?

טענתי הבסיסית היא שחגי התנבא על מאורעות המכבים בימי בית שני שקרו בפועל למעלה ממאתים שנים לאחר נבואתו, והוא ראה בהם את השלמת בניית המקדש שהחל בזמנו. חגי מתנבא על השראת שכינה בבית שני, דבר שאכן קרה בזמן החשמונאים.

דבר זה לא מקובל כל כך ולכן עלי להוכיח זאת היטב. ראשית, ישנה מסורת עתיקה שהובאה בבית יוסף או"ח סי' קיב שאומרת כך:

ובספר א"ח כתובה אגדה זו יותר באורך וכתב שם שהמחזיר שכינתו לציון אמרו כשחזרה שכינה בבית שני:

אך מניין לומר כך?

השאלה הבסיסית יותר היא – כיצד בכלל יודעים אם יש שכינה במקדש. אני מעריך שהתשובה הראשונה שעולה לנו לראש היא ירידת אש מהשמיים אך ביטוי זה נאמר בגמרא כאחד מחמשת ביטויי הכבוד החסרים בפני עצמו לצד השכינה. והוא הדין גם לחסרון רוח הקודש או האורים והתומים, שניהם לא יכולים להיות חסרון שכינה מאותה סיבה ממש – הם מוזכרים בפני עצמם בין חמשת הדברים. כיצד נראה אם כן חסרון שכינה?

הגמרא במסכת שבת בתוך הדפים שעוסקים בחנוכה משלימה את הפרט החשוב ביותר בפאזל. היא שואל לגבי המנורה שבמקדש -

וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לָא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ! אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר מַעֲרָבִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים.

המנורה מעידה האם השכינה שורה בישראל. ואם נהיה ממוקדים – נס הנר המערבי שלא נכבה הוא הנושא עדות זו במפורט.

גם הגמרא ביומא בדף טל תצטרף להוכחה. נאמר שם כך –

קוֹדֶם חוּרְבַּן הַבַּיִת לֹא הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין, וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק. וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתְּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.

הברייתא מדברת בוודאות על ימי בית שני שהרי היא מזכירה את ריב"ז, והיא אומרת שלפני הארבעים שנה שקודם חורבן הבית הנר המערבי אכן דלק. ואם כן הרי שלך לפניך הייתה השראת שכינה בבית שני, ורואים זאת דרך הנר שלא נכבה במנורה. אך אם בימי חגי אין שכינה ולאחר מכן יש – מתי חזרה שכינה לישראל בדיוק וכיצד מאורע זה עבר בשקט כביכול?

אם גם לכם נרות שלא נכבים מזכירים את חנוכה, אז אני לא לבד. אכן, מסתבר מאוד שהמנורה שלפתע דלקה שמונה ימים (ממש כמו הנר המערבי) העידה על כך שסוף סוף נתקיימה נבואת חגי הנביא והבית התמלא כבוד[6]. נס המנורה איננו נס צדדי להידור בעלמא. הוא מרכז התקיימות הנבואה – אני אתכם.

להבנתי, חגי רמז זאת בנבואתו והוא אומר שתהיה מלחמה ולאחר מכן הדברים יקרו. הוא גם רומז להם על התאריך – 'שימו לבבכם למן היום הזה ומעלה'. חגי עומד ביום כד בכסלו ואומר לעם לשים לב ליום הבא[7]. ואכן חג החנוכה נחוג בכל שנה שמונה ימים החל מיום כה בכסלו.

אם כן בחנוכה חוגגים שחנה הוי"ה בישראל – וברמז חנוכ"ה - חנ''ה כ''ו.

חגי הנביא קורא לנו לא לשקוע בפרטיות ולהביט רק על הבית שלנו כי אם מתוך כך גם לצפות לייחל ולעשות ככל האפשר למען ביתו של הקב"ה. ואולי גם חז"ל רמזו לנו מעין הדברים בגדר מצוות נר חנוכה – נר איש וביתו. הברכה לא תשרה בביתך ובמדינתך אם לא שיהיה ביתו של הקב"ה בנוי.

לא רק חגי

כהשלמה נאה נכנסות כאן גם נבואות זכריה. זכריה הנביא מתנבא גם הוא בשנת שתים לדריוש (זכריה א,א). באחת מנבואותיו (פרק ג) הוא מדבר על יהושע הכהן הגדול שנראה כלפי חוץ מלוכלך בבגדים צואים[8], הוא מתנבא שם גם על מנורת זהב ופשר המראה מתפרש כנצחון הרוח על הכח. יש לציין שחז"ל בחרו בפרק זה כהפטרת שבת חנוכה.

כמו חגי גם זכריה מדבר על מלחמה שבה נהפכות מרכבות והוא מפרט בעניין קצת יותר (שם פרק ו). אך הדבר המפורש ביותר נמצא בפרק ט[9], בפסוקים הבאים –

כִּֽי־דָרַ֨כְתִּי לִ֜י יְהוּדָ֗ה קֶ֚שֶׁת מִלֵּ֣אתִי אֶפְרַ֔יִם וְעוֹרַרְתִּ֤י בָנַ֙יִךְ֙ צִיּ֔וֹן עַל־בָּנַ֖יִךְ יָוָ֑ן וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּחֶ֥רֶב גִּבּֽוֹר׃

וַֽיהֹוָה֙ עֲלֵיהֶ֣ם יֵֽרָאֶ֔ה וְיָצָ֥א כַבָּרָ֖ק חִצּ֑וֹ וַֽאדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ בַּשּׁוֹפָ֣ר יִתְקָ֔ע וְהָלַ֖ךְ בְּסַעֲר֥וֹת תֵּימָֽן׃

יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֮ יָגֵ֣ן עֲלֵיהֶם֒ וְאָכְל֗וּ וְכָֽבְשׁוּ֙ אַבְנֵי־קֶ֔לַע וְשָׁת֥וּ הָמ֖וּ כְּמוֹ־יָ֑יִן וּמָֽלְאוּ֙ כַּמִּזְרָ֔ק כְּזָוִיּ֖וֹת מִזְבֵּֽחַ׃

וְֽהוֹשִׁיעָ֞ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּצֹ֣אן עַמּ֑וֹ כִּ֚י אַבְנֵי־נֵ֔זֶר מִֽתְנוֹסְס֖וֹת עַל־אַדְמָתֽוֹ׃

המלחמה תהיה מול יון על כלי מלחמתם, מרימי נס המרד יהיו מזרע הכהונה – אבני נזר מתנוססות על אדמתו[10].

לא בפעם הראשונה...

מודל דומה של עשיית הכל כמו שצריך ואז המתנה לשכינה נמצא גם בעת בניית המשכן בפרשת שמיני עת לא ירדה אש על הקרבנות עד שמשה ואהרון התפללו על כך. ובאמת מודל כזה נמצא עוד קודם לכן. לאחר שמשה מקים את המשכן בסוף ספר שמות וענן ה' לא מאפשר לו להיכנס. נסו לדמיין, אלו רגעים מותחים וקשים עבור עם ישראל. בנינו משכן לפי כל הפרטים, השתדלנו בכל כוחנו אך במקום אוהל מועד בו מתוועדים עם הקב"ה, ה' כביכול נכנס הבייתה וסגר את הדלת –

וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃

וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃

כבר שנים שאני חושב שאנחנו לא שמים לב לרגעים המותחים הללו רק בגלל שכאן מסתיים ספר שמות ועד שנתחיל את הפרשה הראשונה בספר הבא יש שבוע שלם. אך ספר ויקרא פותח בפתרון שהביא לאנחת רווחה גדולה לעם ישראל –

וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃

זוהי קריאה גדולה של חיבה ואהבה[11]. קול ה' יוצא מאוהל מועד ומדבר עם האדם שכ"כ השתדל לעשות לקב"ה דירה בתחתונים.

ואכן גם בימי חנוכת בית המקדש הראשון דלתות ההיכל לא רצו להפתח ורק לאחר ששלמה המלך מתפלל בזכות אביו דוד והברית שכרת ה' איתו רק אז הן נפתחות וחנוכת המקדש יכולה להתחיל.

למעשה בכל המופעים שהוזכרו ישנה חנוכת מקדש שאורכת שמונה ימים. בימי בית המקדש הראשון היא גם מתבצעת על ימי חג הסוכות.

זוהי הסיבה שמוזכרת בספר חשמונאים לכך שחגגו חנוכה במשך שמונה ימים, לא בגלל נס פך השמן (שלא מוזכר באף מקום חוץ מבגמרא) אלא בגלל הדמיון לחג סוכות ולחנוכת המזבח בימי שלמה[12].

לאחר שבימי חנוכת המקדש של חגי לא היו חגיגות. אמנם בנו את המקדש כמצוות התורה, והקריבו בו קרבנות אך בהעדר אש מן השמים ושכינה הכל היה חד צדדי וכעדות ספר עזרא אנשים בכו ולא היו מסוגלים לחגוג כשראו את הבית חשוך מאור השכינה. וכך, את ההשלמה לחנוכת מקדש זו עשו בשמונת ימי החנוכה עת חזרה שכינה לציון.

הקשר שבין סוכות לחנוכה

בספר הרוקח מצא רמז כבר בתורה לקשר שבין חנוכה לסוכות. בפרשת המועדות שבספר ויקרא לאחר שהתורה מסיימת לספר על חג סוכות מופיעה פתאום פרשיה של הדלקת המנורה. זהו איננו מקום טבעי לדבר על כלי המשכן או עבודה במשכן שאיננה עבודת הקרבנות. פרשיות הכנת המנורה נזכרות באורך בספר שמות. פרשיית העלאת הנרות במנורה נזכרת בספר במדבר. ספר ויקרא אינו המקום לזה ולכן הרוקח מצביע על קשר של סמיכות פרשיות ואומר שיש כאן רמז למועד מדרבנן וישנה הקבלה בין שמונת ימי חג הסוכות לשמונת ימי חג החנוכה.

גם במימד ההלכתי יש קשר בין סוכות לחנוכה. את מידת גובה נר חנוכה לומדים מסוכה – שלא יהיה גבוה מעשרים אמה. גם בסדר הדלקת נר חנוכה דעת בית שמאי להקביל את הנרות לפרי החג – הקרבנות המיוחדים לחג סוכות.

כעת יש לשאול מדוע חג הסוכות קשור להשראת השכינה, מדוע גלגלה ההשגחה ששלמה המלך יערוך את חנוכת המקדש בחג הסוכות דווקא?

אני חושב שהדברים טמונים בדברי הגמרא על גובה המינימום של הסוכה. הגמרא (סוכה ד - ה) לומדת שסוכה צריכה להיות לפחות בגובה הארון עם הכפורת – עשרה טפחים. לגבי נר חנוכה לכתחילה יש להניחו בגובה עד עשרה טפחים. מהו פשר הבדל זה?

הגמרא בסוכה שם מביאה אגדה ששופכת אור על הנושא. מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים ולא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה טפחים. בציר של מעלה ומטה יש כאן שתי רשויות כביכול – רשות יחידו של עולם ורשות הרבים. הגמרא בכל זאת מדברת על השתרבבות כסא הכבוד כביכול עד עשרה טפחים ומגע ידי משה המורמות עד עשרה טפחים ועל ידי זה יש קשר ויצירת מגע בין הרשויות הנ"ל.

בסוכות יש השראת שכינה מלמעלה. אנו חיים בבית של ה' כביכול. הסכך מגיעה עד עשרה טפחים. זה הפשט באמירה שהסוכה היא זכר לענני כבוד שהקיפנו ה'[13]. בחנוכה אנו מדגישים את העשיה שלנו. בתוך תחום העשרה טפחים שלנו אנו מנסים להתחבר לאור הרוחני על ידי הדלקת נרות ומקווים ומתפללים שה' ישפיע אותו אלינו. כדברי הרמח"ל בריש פרק כו במסילת ישרים - קדושה תחילתה השתדלות וסופה מתנה. השלהבת היא כולה של ה' והיא נוגעת לא נוגעת בגבול עשרת הטפחים.

אני חושב שזה הקשר העמוק שמוזכר בכמה ספרים בין האור הגנוז ששימש שלושים ושש שעות בבריאה לנרות החנוכה. האור הגנוז הוא שיא שיאי מעשה ה' כביכול. זהו המאמר הראשון בבריאה – יהי אור. אור האש הוא המעשה האנושי הראשון. אדם הראשון במוצאי שבת המציא את האש מתוך האבנים. שני אורות אלו מתחברים במקדש, במנורה ובזעיר אנפין גם בחנוכיה.

מהו הגורם להשראת השכינה בחנוכה?

לאחר שלמדנו את המהלך של חזרת השכינה לציון יש לשאול, מדוע דווקא בחנוכה חזרה השכינה בימי בית שני?

הגמרא (יומא ט) מספרת על מפגש מוזר בין רבה בר בר חנה לריש לקיש כשהאחרון שחה בנהר הירדן. אל מול ידו המושטת לשלום של רבה בר בר חנה האמורא הבבלי, מזעיף את פניו ריש לקיש ואומר לו מילים קשות – אלוקים שונא אתכם משום שלא עליתם בימי בית שני ולכן לא שבה השכינה לישראל. ריש לקיש מאבחן את הסיבה שלא חזרה שכינה בימי חגי בגלל העליה ההססנית של יהודים ארצה. אך כשרבה בר בר חנה מגיע לרבו של ריש לקיש רבי יוחנן הוא מקבל תשובה אחרת. לא בגללכם לא חזרה שכינה לישראל. גם אם כולם היו עולים זה לא מספיק. שכינה לא יכולה לחזור כשיפת שולט, שכינה שורה רק באהלי שם. רש"י שם מסביר  שמדובר על ימי בניית הבית בתקופת חגי עת היינו תחת שלטון מדי. אך אם נזכור שבאותו פסוק שנזכרים בני יפת מוזכר גם יון, נבין שהעצמאות המדינית והרוחנית שהביא הנצחון על יון הוא זה שאיפשר את המצב של השראת השכינה באהלי שם.

הנצחון במלחמה הביא לנס המנורה. הא בלא הא אי אפשר.

ולימינו

אנו נמצאים בימים דומים מאוד לימי חגי. עלינו לארץ ולא בנינו את המקדש. ואכן, למרות ההצלחות הכלכליות האדירות שחננו ה', יוקר המחיה מאמיר. מעבר לזה, נדמה שגם כשאויבינו מסמנים את ליבת המאבק כמאבק על הר הבית אנחנו מעדיפים לראות בו דברים אחרים ולא לשים אל לבבנו את מצב ביתו של הקב"ה.

תשובת הנביא לכל העניין – אני אתכם נאום ה'. זיכרו שאתם אותו עם שיצא ממצרים. בכם תלויה השראת שכינתי בעולם ובחלקכם נפלה הזכות אך גם האחריות להשראת השכינה.

 

---

[1] בקושיה זו חייבים לציין כי עצם מה שאומרים הלל ברור הוא שהוא רק על נס המלחמה שהרי רק על נס הצלה של כלל ישראל ממות לחיים אומרים הלל. ואכן תשובת המהר"ל חידושי אגדות שבת כא קנתה שביתה בלבבות ישראל – נס המלחמה הוא העיקר אך נס פך השמן מעיד על כך שהמלחמה אכן נוצחה באופן ניסי ולא היה זה צירוף מקרים טבעי.

[2] רבים טוענים כי בימי הגלות היה לנו צורך לדבר רק על נס פך השמן כי הדיבור על נס מלחמה היה מייאש או לעיתים גורם למרידות נוספות שאחריתן מי ישורן. אחרים טענו שאם מדובר היה רק על נס המלחמה היו ימי החנוכה בטלים יחד עם מגילת תענית. יש אמת בטענות אלו אך כולי תקוה שבסוף המאמר נגלה מחדש את הקשר ההדוק שבין נס המלחמה לנס המנורה.

[3] מעבר לערך המספרי של האות הא החסרה, נראה שיש בדברים רמז פנימי. ע"פ הסוד האות הא האחרונה שבשם הוי"ה רומזת למידת המלכות שהיא השכינה.

[4] בְּעֶשְׂרִ֤ים וְאַרְבָּעָה֙ לַתְּשִׁיעִ֔י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁ הָיָה֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃

כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת שְׁאַל־נָ֧א אֶת־הַכֹּהֲנִ֛ים תּוֹרָ֖ה לֵאמֹֽר׃

הֵ֣ן ׀ יִשָּׂא־אִ֨ישׁ בְּשַׂר־קֹ֜דֶשׁ בִּכְנַ֣ף בִּגְד֗וֹ וְנָגַ֣ע בִּ֠כְנָפ֠וֹ אֶל־הַלֶּ֨חֶם וְאֶל־הַנָּזִ֜יד וְאֶל־הַיַּ֧יִן וְאֶל־שֶׁ֛מֶן וְאֶל־כׇּל־מַאֲכָ֖ל הֲיִקְדָּ֑שׁ וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ לֹֽא׃

וַיֹּ֣אמֶר חַגַּ֔י אִם־יִגַּ֧ע טְמֵא־נֶ֛פֶשׁ בְּכׇל־אֵ֖לֶּה הֲיִטְמָ֑א וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ יִטְמָֽא׃

וַיַּ֨עַן חַגַּ֜י וַיֹּ֗אמֶר כֵּ֣ן הָֽעָם־הַ֠זֶּ֠ה וְכֵן־הַגּ֨וֹי הַזֶּ֤ה לְפָנַי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְכֵ֖ן כׇּל־מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיהֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֛יבוּ שָׁ֖ם טָמֵ֥א הֽוּא׃

[5] ביטוי זה מקביל לענ"ד לצפיר שבספר דניאל ואכמ"ל.

[6] לענ"ד ברמה מסוימת גם רוח הקודש חזרה וגם האש. המעוניין להעמיק בעניין ולראות מקורות נוספים יוכל להביט במאמרי בדבר שם חג החנוכה באתר שלי (טללי אורה) או באתר 'ישיבה' https://tlaleyora.blogspot.com/2019/12/blog-post.html.

[7] גם התאריך של הנבואה הראשונה כד אלול רומז לעניינו הפנימי של חנוכה. ידועים דברי המהר"ל בספר נר מצוה עמ' כג אודות הקשר שבין בריאת האור הגנוז בכה באלול לבין חנוכה רבע שנה לאחר מכן בכה בכסלו. גם כאן שתי נבואות האחת בכד באלול ערב בריאת האור והשניה בכד בכסלו ערב הדלקת המנורה.

[8] המדרש מדבר על בגדים כיהודים בוגדים שאפילו בהם יש עומק של טוב. קשה להתעלם מהקשר שבין הבוגד למנורה שבדברי חז"ל.
דָּבָר אַחֵר, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִׁיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת. יוֹסֵף מְשִׁיתָא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת אָמְרוּ יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה, אֲמָרִין לֵיהּ עוּל וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב, אָמְרוּ לוֹ אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזוֹ, אֶלָּא עוּל זְמַן תִּנְיָנוּת וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, אָמַר לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹהַי פַּעַם אַחַת אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה. מֶה עָשׂוּ לוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי.

[9] רש"י שם מפרש זאת על הנצחון על חיל אנטיוכוס.

[10] מהר"י קרא בשם הקלירי.

[11] רש"י על אתר. ולגבי נושא מאמרינו מעניין להשוות את הנאמר בתנחומא על כך - גָּדוֹל הָיָה מֹשֶׁה, רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם (בראשית א, ה). וְכָאן: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זוֹ קְרִיאָה וְזוֹ קְרִיאָה. מִי גָּדוֹל, הַשּׁוֹבֶה אוֹ הַנִּשְׁבֶּה. הֱוֵי אוֹמֵר, הַנִּשְׁבֶּה. רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. וְאֵין אוֹר אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ג, כג). השוואה לאור הראשון והשוואה לאור נרות ותורה.

[12] חשמונאים ב עמ'  13,  47  (מהדורת הרטום). נספח לחשמונאים א,ב עמ' 84.

[13] לכן בחנוכה ישנו גם עניין מיוחד של שאיבת רוח הקודש, וסוכה מלשון סכייה ברוח הקודש.

נר חנוכה במחנה הכפייה - סיפורו של יולי אדלשטיין

 

השופט הרוסי הִכה בפטישו וקרא את גזר דינו של העצור יולי אדלשטיין: שלוש שנות מאסר בפועל במחנה כפייה סובייטי, סמוך לימת בייקל שבדרום סיביר. שלושה חודשים הוחזק אדלשטיין בבידוד בצינוק, לאחר שהואשם ב"החזקת סמים" (האמת הייתה שהחזיק בשמים להבדלה...). הוא פתח בשביתת רעב של כמה שבועות, אבל זמן קצר לפני המשפט החליט להפסיקה. "היו לזה שתי סיבות", מספר אדלשטיין. "ראשית, הודיעו לי שלוקחים אותי למשפט וחששתי להתעלף באולם. שנית, ידעתי שחנוכה מתקרב ורציתי להיות חזק".

המשפט נערך בימי החנוכה תשמ"ה (1984). "בכל משפט מורשים להיכנס קרובי משפחה או ידידים של הנאשם. הרוסים מנעו זאת על-ידי שמילאו את האולם באנשיהם, וכך חסמו את מי שביקשו להיכנס, מלבד אשתי ואימי. מי שניסה להיכנס נענה בתשובה לקונית: 'אין מקום'.

"הייתי מוקף שוטרים, כדי למנוע כל מגע ביני לאנשים אחרים. המשפט היה ארוך ונמשך שעות רבות. לאחר שהשופט הכריז את גזר דיני, ממש כשהתחילו להוציאני החוצה, דחפתי את ראשי בין שני שוטרים וצעקתי לאשתי: איזה נר היום? היא הביטה בי ולא הבינה מה אני רוצה. שאלתי שוב ושוב: איזה נר היום?".

אדלשטיין (58), המשמש יו"ר הכנסת, מתאר את הרגעים הדרמטיים בשיחה שקיימנו עמו בתחילת השבוע, ערב חנוכה: "האנשים שסביבי חשבו לרגע שהשתגעתי בגלל גזר הדין החמור שהשית עליי השופט. לאחר ששאלתי את אשתי בפעם השלישית איזה נר היום, הצליחה להתעשת והשיבה: 'הערב נר שני'. הכול קרה בתוך שניות.

"השוטרים כבר לא החזירו אותי לצינוק, שכן עכשיו איני נחקר אלא שפוט. העבירו אותי לאגף אחר", הוא מספר. בשעות הערב הצליח להשיג שני גפרורים. "בתא היו כארבעים אסירים. ניגשתי לחלון, בירכתי את הברכות והדלקתי את שני הגפרורים". אדלשטיין חיכה שהשלהבות יתכלו, עד שחרכו את אצבעותיו.

האסירים בתא חשבו שהאורח החדש אינו שפוי. "לקח לי שעתיים להרגיע אותם ולהסביר להם במה מדובר", הוא מחייך, בעודו נזכר באותם רגעים בלתי-נשכחים. "מזלי היה שאחד האסירים הכיר אותי בעבר והעיד שאני שפוי"...

והאמת היא שאדלשטיין כמו כל יהודי שפוי ומשוגע כאחד. שפוי מצד העוה"ז אך 'משוגע' על הקב"ה (וכהסבר הראב"ד לפסוק למנצח על שיגיון לדוד). 

הערה ללמדנים: באופן מפתיע מעשהו של אדלשטיין היה נכון גם מצד ההלכה (אף שנכון היה שלא לברך על הדלקת גפרורים), שכן בגמרא (שבת כא ע"ב) נחלקו הדעות האם צריך להדליק לאורך כל הזמן שבין שקיעת החמה ל'עד שתכלה רגל מן השוק' או שמספיק רגע בתוך אותו זמן. כך שלשיטה השניה שמספיק רק כמה רגעים באותו הזמן ודאי יצא ידי חובה. אך גם לשיטה השניה שמדברת על שיעור זמן של חצי שעה, הביא הגאון הרב עובדיה יוסף בבקיאותו מכמה ראשונים שסוברים שבזמן שבשעת הסכנה כשמדליקים בפנים לא צריך להקפיד על שיעור הזמן. ואף שאנו פוסקים לכתחילה כשתי השיטות לחומרה ולא מברכים על הדלקה של פחות מחצי שעה, ודאי שמי שאין לו יכולת להדליק למשך חצי שעה נורה לו להדליק בזמן החיוב אפילו לשניה אחת (כה"ח תער"ב סקי"ז) והרב עובדיה יוסף זצ"ל אף כתב שכשיש ספק אם הנר ידלוק חצי שעה ניתן להדליק בברכה מצד ספק ספיקא (חזו"ע חנוכה). גם מצד מה שהנר בידו ולא בכלי יש לצדד להיתר שבעומד באופן סטטי במקום חיוב אין לומר 'לצורכו הוא מדליק' ואף יוצא יד"ח שנחשב כמונח.

לראות נכון - עלון מן הבאר התשפד מאמר קצר לחנוכה

לראות נכון

מבחינה אנטומית, העין האנושית רואה הפוך. כל תמונה שנקלטת בעין מתקבלת בצורה הפוכה לגמרי מלמעלה למטה. שלא כמו המציאות שמולנו. רק כאשר התמונה מגיעה אל המוח הדעת מתרגמת את זה והופך את התמונה חזרה. מעניין לברר, מדוע ריבונו של עולם ברא אותנו ככה? מדוע שלא נראה ישר מלכתחילה? נראה לי שמעבר לאנטומיה נוכל ללמוד כאן עניין מהותי שהקב''ה מבקש ללמד אותנו דרך ההתבוננות במסתורי הגוף כמו שנאמר - "מבשרי אחזה אלוה".

האמיתות הרוחניות לעיתים קרובות ממש הפוכות מכפי שהן נראות במבט שטחי וגשמי. פעמים שאנו רואים מציאות ושופטים אותה לרעה, אך באמת היא טובה. אנו רואים אנשים שגדולים בעיני העוה"ז (מפורסמים למיניהם) כאשר באמת אנשים גדולים מהם בהרבה נמצאים קרוב אלינו. וכפי שאמר אחד האמוראים 'עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה תחתונים למעלה' (ב"ב י ע"ב). זהו סוד הראיה ההפוכה שעל הדעת שלנו מוטל 'להפוך אותה חזרה'.

בחנוכה הראיה הגשמית הייתה לגמרי לטובת יוון. הם היו רבים מאיתנו, חזקים מאיתנו, וחסרי עכבות מוסריות. יתרה מזאת, בעיני העולם נראו היוונים והמתיוונים שיצאו נגד מוסד המשפחה ובקשו לעצמם תורה חדשה נראו כנאורים ואילו המכבים הגיבורים הוקעו כפרמיטיביים וחשוכים. אך המציאות הראתה שהראיה הזו היא הפוכה. מלכות יוון נקראה 'חושך על פני תהום' – זו יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל. זהו לא אור אלא חושך. הכח האמיתי נמצא עם המכבים והם עוד ינצחו ניצחון מפואר. אולי זו הסיבה שגם נרות החנוכה מבטאים אור פרדוקסלי שכזה. 'הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד' - אור שאסור להשתמש לאורו. אור שבא להראות את המציאות כפי שהיא באמת הרוחנית שלה ולא במה שנראה כ'מציאות' הגשמית.

אז מה המסקנה? נתמלא אמונה בה' ובטוב. האירו את העיניים. הקפידו על עין טובה. נודה לה' על הטובה וגם על מה שנראה כרעה. נשתמש בדעת שלנו על מנת 'להפוך את התמונה' וכך לראות את האמת הטובה. לאור נרות ההודיה וההלל של החנוכיה העולם באמת נראה הרבה יותר טוב.