יום שישי, 31 בינואר 2020

רכוש גדול




זכויות יוצרים של התמונה: nrg


לפני כמה שנים התפרסמה כתבה שלא תאמן בעיתונים בישראל. המשפטן ד"ר נביל חלמי יחד עם עוד סוללת עו"ד ממצרים הכין כתב תביעה מסודר ובו תחשיב על שוויו המוערך של הזהב שהוציאו בני ישראל ממצרים כתוצאה ממה שאמרה התורה "וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃". ברוב נדיבות מציע אותו ד"ר חלמי לפרוס לממשלת ישראל את התשלום על פני אלף שנים.
מה שד"ר חלמי וחבורתו שכחו הוא שתביעה כזו כבר הוכנה לפני קרוב לאלף שש מאות שנים ואף נענתה על ידי חכמי ישראל – קודם תשלמו את שכר העבודה של מאתיים ועשר שנות עבדות של עם שלם. במקרה ההוא, לפני שנים, העותרים לבית הדין הבינלאומי ברחו ולא נראו עוד (סנהדרין צא).

כדאי בכל זאת לעיין בסיטואציה הזו שבה עם ישראל שואל כלי כסף וכלי זהב ו'שוכח' להחזיר. יכול היה אדם לבוא ולומר שאין זה פלא שעם של עבדים מבקש מאדוניו כסף וזהב, בד"כ מרדי עבדים היו מסתיימים בגניבות המוניות ושלילת שלל מהמשעבדים לשעבר. אלא שתירוץ זה לא עומד שכן מדובר בציווי אלוקי שניתן כבר בפרשת שמות עוד לפני שניחתה המכה הראשונה על מצרים. יתרה מזאת, כבר בברית בין הבתרים הובטח לאבינו הגדול אברהם – "וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃". מה בעצם הטעם לעניין זה?

ראשית נבאר שהמושג 'שאלה' בפשטי המקראות איננו אומר בדווקא שאלה על מנת להחזיר. פשטנים רבים כמו האבע"ז, הרשב"ם ועוד מסבירים שישראל ביקשו ממצרים מתנה ולא השאלה. בעברית שאלה אומרת גם בקשה, כמו שאומר הפסוק בתהלים: "שאל ממני ואתנה" או בתורה "מה ה' אלוקיך שואל ממך".

ולגבי עצם העניין מצאנו במפרשים כמה כיוונים.
כיוון ברובד הפשט הוא ההדגשה שבברית בין הבתרים– "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". יש בסבל המשעבד לימוד למשעבד עצמו ולימוד לעולם כולו, יש דין ויש דיין.

ברוח הסיפור המובא בגמרא מצאנו גם אצל פילון האלכסנדרוני בספרו חיי משה (כפי שמובא בספר עיונים חדשים בספר שמות). הוא מסביר שגם כשלוקחים בחשבון את כלי הכסף והזהב מדובר בפיצוי קטנטן על עבודתם של ישראל לעומת הסבל הנורא שסבלו מהמצרים. הוא מוסיף ומזכיר את המובן מאליו - נטילת החופש של האדם והריגת ילדיו הם דבר שלא יסולא בפז.

אחרים מדגישים את "חן העם" בעיני המצריים ורואים במתנות אלו מעין מתנות ידידות ואהבה. במפרשים מסוימים מצינו אפילו לשון של בכי וחרטה מצד המצרים על מה שעשו לישראל (אולי מעין חרטת גרמניה שאנו חוזים בה היום). דבר זה עולה בקנה אחד עם דברי הספורנו בפרשתנו על הציווי של קרבן פסח שניתן על ידי משה ואהרון יחדיו – 'רצה שתהיה מצוותו זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו, כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה ולהורות את בני ישראל'.

במדרשים מסוימים מצאנו הצדקה של מידה כנגד מידה מצמררת. מדרש מספר שכאשר ניתנה הגזירה להשליך את ילדי ישראל ליאור היו האמהות הרחומות הולכות אצל גבירותיהן ומשחדות אותן בתכשיטיהן המועטים לבל ילשינו עליהן ואולי אף יעזרו להן. תכשיטים אלו פשוט שבו לבעליהן עם השאילה.

פירוש אחרון על דרך הסוד הוא פירושו הקבלי של בעל אור החיים הקדוש. האוהחה"ק מסביר שהרכוש עליו מדובר כאן איננו רכוש גשמי בלבד כי אם רוחני. יחד עם ישראל נפלו ונשתעבדו גם ניצוצות הקדושה בין הקליפות של מצרים. עם קבלת הרכוש נשתחררו אותם ניצוצות ועלו יחד עם ישראל.


יום שני, 20 בינואר 2020

האם היטלר היה צמחוני?


(התמונה לקוחה מהאתר בונים ביחד)

בראיון לטיימס הלונדוני העידה מרגוט פולק, 'הטועמת' של היטלר ימ"ש, כי תפריטו לעולם לא הכיל בשר או דגים. בין ההיסטוריונים שוררת כיום הסכמה על כך שאדולף היטלר רוצח ההמונים ביקש להימנע ואולי אף נמנע בפועל מאכילת בשר במשך שנים ארוכות. לגבי הסיבה לעובדה זו ניטשת מחלוקת בין החוקרים, יש הסוברים כי היה זה מתוך הערצתו הידועה לוואגנר שהיה צמחוני ויש הסוברים שהסיבה לכך הייתה בעיית עיכול וגזים שהחמירה כשאכל תזונה בשרית. אך מצמרר לגלות כי חלק גדול מההיסטוריונים סוברים שהיו לכך סיבות אידיאולוגיות. האחראי למוות של מליון ילדים בהשמדה שיטתית, לא רצה לאמלל חזרזיר אומלל.

מקריאת פרשנותו של האבן עזרא על הפרשה אנו מגלים כי הכרוניקה הזו עתיקה. רודנים, משעבדים ורוצחי המונים, עשויים לגלות מעין מוסריות מול בעלי חיים אך לא כל כך מול אחיהם בני האדם. כאלה היו כבר לפני אלפי שנים, הראשונים שבהם היו אולי בית העבדים הגדול בעולם – מצרים. על הצעתו של פרעה שעם ישראל יזבח לאלוקים בתוך ארץ מצרים עונה משה שלא יוכלו לזבוח את תועבת מצרים לעיניהם בלא שיסתכנו בנפשם. וכה כותב רבי אברהם אבן עזרא על המילים 'תועבת מצרים' (שמות ח, כב):

ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא''ה (הודו כמו הינדיה) שהם יותר מחצי העולם וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום. גם דם וחלב ודג וביצים והכלל כל דבר שיצא מן החי. והם מתעבים מי שיאכל אותם. ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן. וכן כתוב כי תועבת מצרים כל רועה צאן. ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם. ואם אחד מהם יבא בארץ נכריה יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם...

ההסבר הפסיכולוגי - רוחני לכך הוא שבכל אדם יש חלק עליון שתובע את שלו. לכן ישנם שדווקא בגלל מעשיהם הרעים כלפי בני אדם נזקקים למעין 'איזון מוסרי' בהפגנת רחמים מופרזים כלפי בעלי חיים. סוחרי נשק שאחראים בעקיפין למוות וסבל אדיר, לעיתים קרובות מתפארים בחניכת מחלקות חדשות בבתי חולים. לכן יכול להיות שנמצא אדם שמקפיד שלא לאכול בעלי חיים אך הוא עצמו 'אוכל' בני אדם בעלבונות וכדומה.
כשם שבבנייה איננו בונים את היסודות לאחר שבנינו את הקומות העליונות, כך מלמדת אותנו התורה: את הצעדים המוסריים יש לעשות בהדרגה ובנחת, אריח על גבי לבנה. כל עליית מדרגה צריכה עיון בתוכנו פנימה, האם אנו באמת מתקדמים ומתעלים או שמא אנו מחפים על חסרון מהותי על ידי קישוט מוסרי שנראה יפה לעין. אנו קודם כל נמדדים ביחסנו לבני האדם שסביבנו ורק לאחר מכן ביחס לחיות, שגם הן חלק חשוב מעולמו של הקב"ה. 

הערה חשובה לסיום: אין בדברים אלו בכדי לקבוע עמדה מוסרית חד משמעית בעד או נגד אכילת בשר בימינו. אדרבה, אדם שרוצה להתעלות בקדושה אולי אפילו נמליץ לו שלא לאכול בשר (בפרט בזה"ז בו יש צעב"ח נורא) ושלא לפגוע אפילו ביתוש או בזבוב (כמובא בכתבי האר"י הקדוש). הצגנו כאן צד אחד מני רבים בדיון ארוך מעניין ומורכב שנראה שחלק נכבד מהחברה הישראלית והעולמית עוסקת בו. ובכל זאת דומני שיש בצד זה משום נקודה למחשבה שכדאי לתת עליה את הדעת.


יום שלישי, 14 בינואר 2020

יותר קל להוציא יהודי מהגלות מאשר להוציא את הגלות מיהודי...



יהודי ארה"ב סובלים בשנה האחרונה (התשע"ט - פ') מגל עכור של אנטישמיות. בשיחה מקרית עם חברי הרב חיים, שעוסק בפעילות של עידוד עליה, שאלתי אותו מתי נראה גל מקביל של עליה לארץ. הוא הנהן לעברי בסלחנות והסביר לי: 'בנסיעה האחרונה שלנו לארה"ב בקרתי לראשונה בבל הרבור שבסרפסייד (surfside) של מיאמי ביץ'. גרים שם יהודים חרדים לא עובדים ברובם, מה שנקרא אצלנו 'אברכי כולל', מכל מקום, בוודאי לא דווקא אנשי העשירון העליון. השכונה בנויה מוילות על החוף כאשר לכל אחת מהן חוף ומזח פרטי לים. כשיצאנו משם הקולגה שלי אמר לי שמי שעולה ממיאמי לאלעד בלי להיות מאוד ציוני כדאי להציע לו לעבור קודם הסתכלות פסיכיאטרית... '
מקובל לראות בפרשת שמות את תחילת השעבוד, הרי עד ספר שמות לא העז אף מצרי לומר לאף יהודי מה לעשות. אך האמת היא שאת השעבוד לא התחילו המצרים.

את פרשת ויגש חותם פסוק מבלבל:
וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃
במבט ראשון הפסוק עושה רושם חיובי. סוף סוף דברים מתחילים להסתדר למשפחת יעקב אבינו. יוסף והאחים מסתדרים, העסק המשפחתי רץ, בונים בתים בנדל"ן הכי טוב במצרים וחיים את החיים. אך הרב אפרים לונטשיץ ששימש כרב בפראג בראשית המאה ה -17, מצא דווקא כאן את אחת ממחלות הגלות. בפירושו כלי יקר לפסוק זה הוא כותב כך:
'כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר. כי הקב״ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות... הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם... וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב״ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.'
הפסוק בא להסביר לך פסיכולוגיה עמוקה של גלות. השעבוד לא מתחיל במצרי שמכה איש עברי. השעבוד מתחיל בפנים, בתוך לבך. כשאתה קושר את עצמך למקום הלא נכון בכבלים של מנעמי חיים, השקעה ובנייה אתה משחרר את עבותות האהבה שקושרות אותך לארץ ישראל. במבט היסטורי נכון לומר שברוב המקרים ישנה התאמה בין מצב אקונומי ירוד של יהודים בגלות נתונה מול גובה אחוזי העלייה ממנה.

ברור מה כדאי לתושבי חו"ל ללמוד מכך. אך האם יש לנו, תושבי ארץ ישראל משהו ללמוד מהדברים? נראה שמהתבוננות בצל אפשר ללמוד על האור. אם בנייה והשתקעות בחו"ל מנתקות אותנו מהארץ, אזי בנייה ברוחב ובהידור היא כלי מרכזי לתוספת אהבה וקשר עם ארץ ישראל.

יום שישי, 10 בינואר 2020

כל הש"ס בדף אחד או סיפורו של יענקל'ה הכונס


מכירים את הסיפור על יענקל'ה הכונס?

בסיום הש"ס האחרון סיפר הרב חיים, אחד ממגידי השיעור הירושלמים סיפור נפלא. 
בחודש ניסן שנת תשי"ג, לילה לפני אירוע סיום הש"ס במחזור השלישי, פגש אותו אדם אחד בסמטה מסמטאות העיר. הוא פנה אליו בדחילו ורחימו כשבפיו שאלה מוזרה: 'האם אוכל להצטרף אליך לאירוע סיום הש"ס למרות שלא למדתי את כל התלמוד?' 
הרב התכונן לענות לו שוודאי שהוא יכול ושזה כבוד התורה, אך הוא מיד המשיך ואמר - 'אסביר לרב את שאלתי. כילד לפני השואה גרתי בעיירה קטנה בשם שאדיק. למדתי בחיידר אך ראשי היה מה שקוראים 'סתום', לא הצלחתי ללמוד כלל. חבריי לכיתה התקדמו, למדו עמוד ועוד עמוד ואני נשארתי מאחור. אבי ואימי שראו את מצוקתי, שפכו עלי דמעות ויום אחד הציע לי אבי מה שהיה נשמע לי כעסקה מדהימה – נלמד יחד דף אחד מהש"ס ותקבל מטבע מוזהב. בעיניי ניצת זיק של תקווה. ואכן ערב ערב ישבנו ללמוד אבא ואני את הדף הראשון מפרק הכונס (פרק שישי במסכת בבא קמא). אני זוכר את הערב בו חזרתי מהחיידר ונבחנתי בע"פ על הדף, עצמתי עיניים והתחלתי לומר בקול רם וצלול 'הכונס צאן לדיר...', כשפקחתי את עיניי ראיתי שאת דמעות הצער של הוריי החליפו עתה דמעות של אושר. אלא שאז קדרו השמיים והחלה השואה הנוראה. בשואה אבדתי את שני הוריי, את כל העיירה, ובדרך נס נשארתי אני לבדי. בעצם, לא רק נס החזיק אותי בבוכנוואלד, גם דף אחד של גמרא. תשאל כמעט כל ניצול משם, כולם שם הכירו אותי בשם 'יענקל'ה הכוינס' מפני שכל יום בשואה, ובכל זמן שהיה קשה הייתי חוזר בע"פ על אותו דף גמרא יחיד שידעתי, זה הראשון של פרק הכונס...
עם סיום המלחמה עליתי כערער בודד בערבה לארץ ישראל וכעת אני מוכר בחנות ברחוב הלל בירושלים. בערב לאחר סיום העבודה ניסיתי להגיע כמה פעמים לחבורת הלימוד שלך בדף היומי, אך לצערי, הראש שלי כבר לא קולט כלום. החלטתי לא להתייאש ולכן בכל יום כשאתם למדתם את הדף היומי, אני ישבתי בשולי בית הכנסת ושיננתי את הדף 'שלי'. וכאן מגיעה השאלה שלי – לא למדתי את כל הש"ס שמונה 2711 דפים, אך אולי מכיוון שסוף סוף למדתי 2711 פעמים את הדף שלי, אולי בכל זאת אוכל להצטרף לסיום כחבר מהמניין?'
כששמע זאת הרב חיים הוא לא יכל להתאפק. בדמעות זולגות הוא פנה אל יענקל'ה הכונס ואמר לו:
'בוא נעשה עסק, קח אתה את כל הש"ס שלי ותן לי את סיום הש"ס שלך!' 

וככה זה נראה כשמוטי שטיינמץ מספר את זה...