יום ראשון, 31 במאי 2020

ניחוחות הוד קדומים של כניסת הילדים לתלמוד תורה

בית כנסת אבן דנאן בפאס, מרוקו Csörföly Dániel יוצר התמונה

שלוש מקורות קסומים...

ספר הרוקח לר' אלעזר מוורמיזא: 
"...ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש... כעלות השחר יום עצרת (שבועות) מביאין הנערים... ומכסים אותו תחת המקטורן מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב... ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד... ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד, תשר"ק,"תורה ציווה לנו (משה מורשה קהילת יעקב)", "תורה תהא אומנותי", ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש על האותיות בלשונו.
ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה: "ה' נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים" וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו.
אחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה: "ויאמר אלי: בן אדם, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אנוכי נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק", ומאכילין לנער עוגה וביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב.



ילדים תימנים לומדים תורה מתוך האתר בעולמם של חרדים https://bshch.blogspot.com/2016/08/blog-post_290.html



כפר טודרא - יהושע סובול: 
"אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס, היו לוקחים את הילד שהגיע לגיל חמש; כתר פרחים עושים לו,
אצלנו בכפר טודרא, כתר בראש מלבישים לו ,שהגיע לגיל חמש.
כל הילדים ברחוב חגיגה גדולה עורכים לו, שהגיע לגיל חמש, אצלנו בכפר טודרא.
ואזאת חתן השמחה שהגיע לגיל חמש , אצלנו בכפר טודרא, מכניסים לבית הכנסת וכותבים על לוח של עץ בדבש מאלף ועד תו את כל האותיות בדבש ואומרים לו: חביבי לקק!

והיתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש , אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס".


צילום: גרשון אלינסון/ פלאש 90

אורחות חיים מנהג רז"ל בת"ת
א. מנהג רז"ל כשמשימין בניהם לתלמוד תורה.
המנהג שנהגו רז"ל כשמשימין בניהם לתלמוד תורה. נהגו כשאדם משים בנו לתלמוד תורה שכותבין על קלף או על לוח האותיות ומרחיצין אותו ומלבישין אותו בגדים נקיים ולשין לו חלות בדבש וחלב ומביאין לו פירות ומיני מגדים ומוסרין אותו לתלמיד חכם להוליכו לבית הספר ומאכילין אותו מן החלות בדבש וחלב ומן הפירות ומיני מגדים ומקרין אותו האותיות. ואחר כך מחפין אותן בדבש ואומרין לו שילחוך הדבש מעל האותיות ואחר כך מחזירין אותו לאמו. וכשמתחיל ללמוד תורה מתחילין בתורת כהנים בספר ויקרא ועושין לו סעודה של שמחה לפי שדומה לאביו כאלו מקריבו להר סיני. אמרה תורה כל יום ויום יהיו בעיניך דברי תורה כאלו היום נתנו דכתיב ביום הזה ולא כתיב ביום ההוא. ומה שמאכילין אותו פירות ומיני מגדים זכר למעדנים שנתעדנו ישראל במדבר כגון מן ובאר ושלו: ומה שלשין חלות בדבש וחלב זכר לויניקהו דבש מסלע וכתיב דבש וחלב תחת לשונך. ומה שמתחילין מספר ויקרא שכך אמרו חכמים ז"ל מתחילין לתינוקות מספר ויקרא לפי שאמר הב"ה יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות ומעלה אני עליהם כאלו הקרבתם לפני קרבן. ומה שמחזרין אחר תלמיד חכם להוליכו לבית הספר שכן במתנת תורה חזר הב"ה על משה שהיה אדם גדול וענו מאד. ומה שמחפה אותו תחת כנפיו (היה) [הוא] כדי לחבבו בתורה בדרך ענוה וצניעות שכן כתיב לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וכל כך למה כדי שתתקיים התורה לדורות עולם. שמעשיהם של צדיקים קיימין לעולם ומה שמחפין האותיות בדבש אחר קראו אותן ומלחיכין אותו אליו כדי שיהיו דברי תורה בפיו כדבש למתוק כענין שנאמר ותהי בפי כדבש למתוק. ויש שאין מניחין ללוש החלות כי אם לבתולות כמו שמצינו שהקפיד הקדוש ברוך הוא בפולטת שכבת זרע בנתינת התורה שנאמר אל תגשו אל אשה. ומה שמפתין אותו בתחלה ואחר כך מכין אותו ברצועה שכן במתן תורה תחלה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כלומר אין עליכם אלא קבול שכר ולבסוף כתיב זובח לאלהים יחרם מחלליה מות יומת ושאר עונשין: ומרגילין התינוקות לנענע גופן בשעת הלמוד כמו שכתוב במתן תורה וירא העם וינועו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה עבדו את י"י ביראה. וכן אומר שלמה שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר. אל תיקרי שושנים אלא ששונים אל תיקרי מר עובר אלא מר עובר שצריך שיהיה התלמיד לפני הרב באימה וביראה. ומנין שכל הדברים האלה תלויין בנתינתה שנאמר והודעתם לבניך וגו' וסמיך ליה יום אשר עמדת מלמד שביום שאדם מכניס בנו לתלמוד תורה הוא לפני השם כיום שעמדו ישראל בחורב:
והמנהג הזה היה מנהג הקדמונים והיו נוהגין אותו אנשי ירושלם ועוד היום נוהגין במקצת מקומות. ועוד היה מנהג יפה וטוב בירושלם שהיה מחנכין בניהם ובנותיהן להתענות ביום התענית כבן שלש או כבן ארבע עד עצומו של יום ומארבע ועד חמש היו מחנכין אותו להשלימו ואחר כך היה אביו סומכו ומביאו לפני כל זקן לברכו שיזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים. וכל מי שהיה בעירו גדול ממנו הוא עומד ממקומו ועומד לפני הגדול והיה משתחוה לפניו שיתפלל בעדו ללמדך שהן נאין ומעשיהן נאין וכל יצר מחשבותם היה לשמים והיו מוליכין בניהם הקטנים לבתי כנסיות לחנכן ולזרזן במצות:

נאסף ע"י רבנים מקבוצת איגוד רבני קהילות

יום חמישי, 28 במאי 2020

מה הקשר בין דוד המלך לחג השבועות?



אם זה היה תלוי בנו בחג השבועות היינו מדברים בעיקר על משה רבינו נותן התורה או שמא היינו מתייחסים לעותניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו שלושת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. מה שבטוח היינו מדברים על הצדיק שנתפס כרב הכי גדול. מדוע אם כן קשר הקב"ה דווקא את דוד בחג מתן תורה?
לכאורה הקשר בין דוד לחג השבועות ברור שהרי כולנו מכירים את העובדה האנקדוטלית לגבי יום לידתו ופטירתו של מלכנו דוד עליו השלום. דוד המלך נולד ונפטר באותו יום ממש, בעצם חג השבועות. אך האמת היא שהתשובה הזו לא עונה על השאלה באופן מהותי. השאלה מה הקשר בין דוד לשבועות היא שאלה עקרונית – מדוע מכל הצדיקים דווקא דוד המלך נולד ונפטר ביום זה? או במילים אחרות, מהו העיקרון הפנימי שמקשר בין דוד לרגל הספציפי הזה?

פעם חזרה בתי מביה"ס ושאלה נוקבת בפיה. היא שאלה באיזו סוגיה אני עוסק, וכשהסברתי לה את הסוגיה ההלכתית בה זכיתי לעסוק היא אמרה שהיא לא מבינה איך זה לא משעמם אותי או איך זה בעצם תורם לעולם. היא המשילה את זה למה היה קורה אם ראש האולפנה בה היא לומדת היה נכנס יום יום לכיתה ומלמד את תקנון ביה"ס. הרי אין משעמם ומיותר מזה. אדרבה, בנוהג שבעולם המסגרת היא רק בסיס לתוכן שהוא הדבר החשוב. ואכן מעיסוק שטחי בתורה ניתן להסיק שהתורה מלמדת כללי עשה ולא תעשה שהם המסגרת בה צריך לחיות בלבד. אלא שאם היה הדבר נכון התורה הייתה מייצרת אנשים מסגרתיים ויבשים חסרי מעוף וחזון, אנשים שלא מתעניינים בתיקונו של עולם אלא בגזרות ותקנות בלבד. ודוד המלך הוא המודל המושלם של כל מה שלהיפך מזה. 

דוד הוא אדם ש'חי בווליום הגבוה' ביותר שניתן לדמיין. אדם שהגמרא (סוכה כו) אומרת עליו שלא ישן רצוף מעולם יותר מכשנת הסוס (כחצי שעה), דוד לא יכול לישון מרוב שמחה, התרגשות ואקטיביות. לא פלא שגם אנחנו לא ישנים בכל מפגש עם דמותו העוצמתית. בליל הושענא רבה, אושפיזא דדוד המלך נוהגים להשאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה וכך גם בליל שבועות יום ההולדת והפטירה שלו.
דוד הוא אדם שכל ימיו בכיסופים לה', לבו כלב כל ישראל (רמב"ם הל' מלכים) לב ער וטהור (תהלים נב), ואפילו בשרו משתוקק לריבונו של עולם כהלך צמא במדבר המחכה לרוויה (תהלים סג). כשדוד מתפלל אין שפתיו בלבד דובבות אלא כולו תפילה (ואני תפילה תהלים קט, ד). כשדוד נלחם אין איש שיכול לעמוד בפני גבורתו ואומץ ליבו (תהלים יח). דוד נקרא גם נעים זמירות ישראל ומלך שהוא גם המשורר הכי גדול וגם הלוחם הכי גדול. נוח לכופף עמוד של נחושת מלכופף את זרועו של דוד (מדרש תהלים יח כז).  דוד הוא גם זה שמכונן את מלכות ישראל לדורות, מייצב מערכת דינים ובתי מדרש, כובש ומשחרר חלקי ארץ רבים, ואף מכין את לב העם ואת אוצרות הממלכה לפרוייקט הגדול והחשוב ביותר השראת השכינה בבית המקדש בירושלים.
מניין הכוחות הבלתי גבוליים האלו? נראה שאם היינו שואלים את דוד המלך עצמו הוא היה אומר שכל הטובות, כל הברכות, כל הישועות להן זכה, הכל היה בזכות דבקותו בתורה. בפרק הארוך וככל הנראה המשמעותי ביותר בתהלים שר דוד שיר של אהבה לאהובתו הגדולה ביותר – לתורה הקדושה. על פי הגמרא דוד היה מגדולי הלמדנים בדורו אך הוא נזכר בפרקי אבות (פרק ו) דווקא בהקשר של כבוד התורה העצום שהיה רוחש לכל מי שלימדו דבר מה מן התורה. דוד ידע לעשות אך זכר כל רגע שכל כוחו נובע ממקור התורה. לכן אותו דוד שמדבר על יכולותיו הקרביות הוא דוד שזוכר שמצד עצמו הוא תולעת ולא איש.

זוהי התורה אליה אנו משתוקקים, תורה חיה ופועלת, תורה שהיא לא רק מסגרת אלא אור, נשמה שמחיה את הכל.

זהה וכל כך שונה

Photo by Sharon Pittaway on Unsplash
בעידן שבו אנשים רבים רגילים לגירויים חדים ומהירים, ולא קוראים יותר מהמסגרת שה'ציוץ' בטוויטר מאפשר בולט אורכה של פרשת נשא. באופן מפתיע חלק ניכר מאורך הפרשה לא הבא ללמדנו מצווה חדשה (שלא כרמב"ן) או סיפור מסעיר, אלא חוזר על קורבנות הנשיאים בהבדל של הימים ושמות המקריבים בלבד. מה פשר עניין זה?

שמעתי פעם מהרב ריבלין, המשגיח האגדי של ישיבת כרם ביבנה שבסיפור זה יש הכוונה גדולה של עבודת האדם האינדיבידואלית. כל נשיא הביא קרבן דומה לחבירו מבחינה חיצונית אך מבחינה פנימית היה זה קרבן אחר. לכל נשיא יש מטען של שאיפות חלומות תחושות ואופי שונה. לכן הנשמה, הלב והמחשבה שכל נשיא 'הכניס' בקרבן היא ייחודית לו. ובא הקב"ה ומלמדנו אין תחליף לעבודה של כל שבט ושבט, ובעומק נוסף אין תחליף לכל אחד ואחד מישראל. ומכאן נלמד גם לתפילות היומיומיות, הנוסח החיצוני קבוע ודומה שחרית, מנחה וערבית בכל יום, אך הכוונה והטעם של כל תפילה משתנה מאדם לאדם ואין תחליף לאף אחד. לכן מלמדת הגמרא שישנה מעין זעקה על כל יהודי שיכול להגיע ולא מגיע לבית הכנסת שבשכונתו. עם ישראל זקוק לתפילות של כל אחד מאיתנו.

אך הדברים נכונים לא רק לעבודה שבלב זו תפילה, כך מצינו גם במתן תורה. "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד" (פסיקתא דרב כהנא י״ב:כ״ה), במעמד הר סיני קיבל כל יהודי את אור התורה בהתאם לכלים שלו. בשל"ה הקדוש כתב שישראל מונים שישים ריבוא נשמות וכנגדן יש שישים ריבוא אותיות לתורה (ר"ת ישראל). לפי זה כל יהודי הוא כמו אות בספר תורה וידוע כי ספר תורה שחסר אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת (רמב"ם הל' ס''ת י). הרמח"ל מלמדנו בספרו הקצר דרך עץ החיים שישנה פגישה מיוחדת לכל נשמה ונשמה עם אור התורה. פגישה שמאירה את התורה באור אחר שאין איש אחר שיוכל למלא. כך יובן גם האמור בזוה"ק. הזוהר מלמד שבכל שבוע, במוצ"ש עולה נשמת האדם לישיבה של מעלה ושם שואלים אותה מה חידשה בשבת קודש. ההנחה המובלעת בדברים היא מה שכתבנו לעיל - לכל נשמה ישנה פגישה מיוחדת משלה עם התורה פגישה שמולידה ניצוצות של חידושי תורה יחודיים.
מתוך ההבנה עד כמה עבודתו של כל יהודי חשובה לפני המקום נשתדל יותר לדייק את עבודת ה' שלנו בתורה ובתפילה.

יום רביעי, 20 במאי 2020

כמה שווה מטר בהר הבית?



Photo by 
Joel De Vera on Unsplash
אני זוכר כמה הופתעתי לגלות על ממדים של עמים אחרים. כילד שגדל על כך שיש כחמישה - שישה מיליון יהודים בארץ ישראל וזה היה נשמע לו המון, נדהמתי לשמוע ששכנתנו מצרים למשל מונה כמאה מיליון איש, ועוד לא דברנו על המדינות והעמים הגדולים באמת כמו הודו וסין. במהלך חיי הכרתי כמה אנשים שחזרו ממקומות אדירי מימדים כאלה והתובנה שהם לקחו משם הייתה עד כמה העם היושב בציון קטן ולא משמעותי כמו שאנו חושבים. למרות שאנו נוטים להעריך דברים על פי הנתונים החיצוניים שלהם, מלמדת אותנו התורה שהראיה הזו לא תמיד נכונה.

השבת אנו עוברים מחומש ויקרא לחומש במדבר שנקרא גם 'חומש הפקודים'. פקודים כמו מפקד צבאי – ספירה. ואכן התורה מונה את ישראל כמה פעמים במהלך הספר. הסיבה הראשית לריבוי המניינים הללו היא האהבה לישראל, בלשונו של רש"י בפירושו הראשון בחומש - 'מתוך חיבתם לפניו מונה אותם כל שעה'. כאדם שמונה את מעותיו שוב ושוב ונהנה לראות שלא חסרה מהן אפילו אחת.

לא רק התורה מונה אותנו מרוב אהבה. גדולי החכמים בדורות הראשונים נקראו 'סופרים'. הסיבה לכך מפתיעה במקצת. במסכת קידושין (דף ל ע"א) נאמר שהם נקראו סופרים לא מפני שחיברו ספרים אלא מפני שהם אהבו כל כך את התורה עד שספרו את אותיותיה. גם אנחנו מונים את התורה מרוב אהבה.

מדוע המניין מבטא אהבה? אם נעמוד על משמעות המניין נשים לב שיש בו נתינת מקום לכל אחד ואחד, והבנה שרק בהתאסף כל הפרטים ישנו כלל שלם ולכן כל פרט משמעותי. כשהקב"ה מונה את ישראל הוא כביכול אומר אפילו אם אחד מכם חסר זה לא אותו דבר. כשחכמים סופרים את אותיות התורה זה אומר שהם מתייחסים לכל אחת ואחת מהן ומנסים לעמוד על משמעויותיה. וכך ידועה גם ההלכה שנקבעה לדורות – ספר תורה שחסרה בו אפילו אחת הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל ואין קורין בו ברבים אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בו התינוקות (ע"פ רמב"ם הל' ס"ת ז, יא ושם י, א).  

גם בין פירושי התורה אנו מוצאים לעיתים דיוקים מדהימים שנובעים מדקדוק מעמיק בכל מילה, אחד החביבים עלי הוא הפירוש של רבי חיים בן עטר בעל האור החיים הקדוש בתחילת פרשתנו. הפסוק הראשון בפרשה מתאר זמן ומיקום:  "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר". עיצרו לרגע, האם אתם רואים כאן משהו מוזר? רבי חיים בן עטר מעורר אותנו לשאלת 'סופרים' שלא קל לשים אליה לב. מדוע בנוגע לתאריך מוזכר קודם התאריך המפורט – יום וחודש ולאחר מכן השנה שהיא תאריך כללי יותר ובאשר למיקום, התורה כותבת קודם כל את המיקום הכללי – מדבר סיני ורק אז את הפירוט שלו – אוהל מועד. תשובתו של האור החיים היא שאוהל מועד נחשב גדול וכולל יותר מכל המדבר. 'המקום אשר חונה שם האלוקים... הגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא'. היום היינו אומרים: הגודל לא קובע.

כך היה גם במלחמות ישראל בכולן יחסי הכוחות היו של מעטים מול רבים ולא לטובתינו. ניתן לראות זאת באופן הבולט יותר במלחמת ששת הימים שבה התאחדו מצרים שכנתינו אדירת המימדים בתמיכת מעצמת הרשע הסובייטי ויחד איתה סוריה לבנון וירדן כצבאות גדולים ומסודרים כדי להכניע אותנו בבת אחת. בדומה לכך, על אף ששטחה של מדינת ישראל גדל פי שלושה (!) בעקבות כיבושי מלחמת ששת הימים כולם מזהים את המלחמה עם שחרור ירושלים ויום ההודיה על בניצחון נקבע לדורות – יום ירושלים שהיה היום השלישי למלחמה. בפן מסוים ירושלים חשובה ונוגעת לליבנו יותר מכל ארץ ישראל.

גם בימינו אנו זוכים לראות כיצד מדינה קטנה למראית עין בשטח ובאוכלוסיה עומדת בחוד החנית העולמי ברמה הטכנולוגית, הצבאית, הכלכלית ובימים כל כך קשים ברחבי העולם (בעת כתיבת שורות אלו מניין ההרוגים ביממה אחת בארה"ב עומד על כ- 1500 איש ואשה) גילינו שגם ברמה הבריאותית.



פורסם באתר מגדילים 

יום ראשון, 17 במאי 2020

מקומה של המחלוקת

קרל שלייכר יהודים לומדים תורה מאתר מידה

כל לומד מתחיל בספרי התורה שבע"פ מתוודע מוקדם מאוד לתרבות המחלוקת הענפה שבה. משניות בהן מחלוקות של שתיים או שלוש דעות בנושא אחד הן דבר שבשגרה וכשאנו באים לגמרא אנו מוצאים עוד מחלוקות רבות בתנאים ובאמוראים.
דומני שביחס להסבר תופעת המחלוקות והיחס אליה ישנן שלוש שיטות מרכזיות.

שיטת הרמב"ם
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה..." (אבות א,א). מה קיבל?  "דע כי כל מצווה שנתן ה' לשמה רבינו ניתנה לו עם פירושה. היה ה' אומר לו המקרא, ואח"כ אומר לו פירושו, ועניינו, ומה שכולל זה המקרא המחוכם" (רמב"ם הקדמה למשנה[1]).       
על פי זה ישנה הלכה אחת שהיא המכוון העיקרי של הלימוד, ומשמע שדעות נוספות שאינן להלכה הן עניין שאין בו צורך עקרוני ולא נתנו מסיני. כן משמע בפשטות גם מהסיבה שאמרה המשנה בעדויות (פ"א מ"ד-ו) להזכרת דעות שאינן להלכה[2].
וכן משמע מפשט הגמ' בחגיגה טז עד ימי יוסף בן יועזר איש צרידה, אחרון עידן "אנשי האשכולות", היו לומדים תורה באמיתתה כמשה רבינו בלא "דופי שכחה ומחלוקת" (רש"י). אך בסוף ימיו, כשהתמעטו הלבבות, נוצרה המחלוקת הראשונה בעניין סמיכת שלמים ביו"ט (חגיגה טז). כך, אף אחר כמה דורות, בזמן שמאי והלל מוצאים אנו רק ד' מחלוקות ביניהם.
הכיצד?
"לפי ששני אנשים אם יהיו שקולים בתבונה ובעיון ובידיעת העיקרים אשר יולידו מהם, לא תיפול ביניהם מחלוקת כלל במה שיוציאו בהיקש, ואם תיפול תהיה מועטה, כמו שלא נמצא לעולם מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות יחידות" (רמב"ם שם).
מן הסיבות שכתובות בגמרא למחלוקת:
·         התמעטות הלבבות – תמורה טז
·         משרבו זחוחי הלב, שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם, רבו מחלוקות בישראל - ע"פ סוטה מז: ורש"י שם.
·         התרבות תלמידים שלא שמשו כל צורכם – שם. ויש להעיר שכאן הרמב"ם לא מקבל שהסיבה היא התרשלות אלא כורח. בשונה ממנו הבינו המהר"ל בדרך החיים ה, יז וגם בהקדמת המאירי לאבות.
ואם כן המחלוקת היא עניין בדיעבד של הבדיעבד.
ומה נעשה 'לכשיפלא מאיתנו דבר למשפט'?  תשובת התורה: "אחרי רבים להטות". מסרה התורה את ההכרעה לרוב חכמי ישראל, מפני ש"על הרוב יימשך מזה תיקון ויהיה משפטם צודק... וכש"כ כת הסנהדרין העומדים לפני השי"ת במקדשו" (ר"ן דרוש יא).
"ועם היות שלפעמים אפשר שעל צד הפלא והזרות ישגו בדבר מה", ויאכל האדם דבר איסור[3],"לא חששה התורה להפסד ההוא הנופל על המעט, כי ראוי לסבול אותו מצד רוב התיקון הנמשך תמיד, ואי אפשר לתקן יותר מזה". מוטב לילך לעולם אחר הרוב המכוונים אמת בד"כ, משילך כ"א אחר דעתו ובוודאי יטעה פעמים רבות, ותיעשה התורה כתורות רבות.
מכל הנ"ל עולה ששאיפתנו להגיע למעין ספר "משנה תורה"[4]. לא ריבוי דעות ומחלוקות כבתלמוד, אלא דבר ה' האחד בהוראה אחת[5].

על הבנה זו יש להקשות מדברי הגמרא בערובין יג אלו ואלו דברי אלוקים חיים[6], שהרי לפי האמור לעיל מאלוקים התקבלה אפשרות אחת והיא הנכונה להלכה בלבד.
יש שהסבירו (מהררי נמרים) שלצורך הבנת האמת יש צורך בהפכה, מעין אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן, או יתרון האור מן החושך.
אפשרות נוספת היא שפעמים שהדעה שאינה להלכה תהיה נכונה בנידון שונה במקצת (רש"י ותוס' כתובות נז.) ומכאן ערכה.
בספר עבודת הקודש (חלק התכלית פכ"ג) מובא תירוץ אחר[7]. במקור, בראשית המחשבה, ההלכה נמצאת במעין סופר פוזיציה. שם כל השיטות נכונות כביכול, אך כאשר הדברים משתלשלים למציאות אי אפשר לעשות בה כשתי הכרעות ולכן יש חובה להגיע להלכה אחת. מצידנו – הלכה אחת, מצידו – ריבוי פנים. במהר"ל מצאנו עידון ופיתוח נוסף של שיטה זו.

שיטת המהר"ל
בדרך החיים ה, יז ביחס למחלוקת הלל ושמאי, המהר"ל מסביר שהדעות השונות הן ריבוי הפנים של הנושא ובכך יש להם ערך עצמי (ולא רק כקונטרה ל'אמת'). לכל נושא פנים רבות באמת והוא תלוי בין היתר בנקודות מבט שונות. אלא שככלל יש עיקר להלכה וזה נובע מפני שכך עיקר ההתבוננות ה'קרובה להשי"ת' כלשונו. דבר זה נכון לכל המחלוקות, יש צדדים שונים שאותם יש לדעת אך מחובתנו לדעת גם מהי ההלכה ואין מקום למחלוקת בזה. יטרחו, יבררו ויגיעו לצד העיקרי שהוא ההלכה. שונה הדבר במחלוקות הלל ושמאי (בלבד) שבהם הכל לש"ש לגמרי ולכן אין לדעה אחת עדיפות על השניה כלל, ורק על כגון אלו נאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
ומה לגבי היחס אל המחלוקות כאל דבר שלילי כפי שעולה מהמקורות דלעיל? כנראה שהכוונה למחלוקת כשבאים לפסיקת ההלכה בלבד.

שיטת הריטב"א
"שאלו רבני צרפת ז"ל, האיך אפשר שיהיו שניהם דא"ח, וזה אוסר וזה מתיר.  ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם[8]. ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר" (ריטב"א ערובין יג). יסוד דבריהם כבר במדרש על תהלים יב[9].

בשיטה זו אנו מוצאים דבר מפליא. הקב"ה, בהר סיני, מלמד את משה "גמרא בעיון" תוך התעלמות מכוונת מחלק ההלכה. נראה כי אילו הייתה ההלכה העיקר והמרכז בלימוד התורה, הרי שלא היה השי"ת מתעלם ממנה חרף שאלתו של משה.
מתברר כי לשיטה זו דווקא הלימוד הכולל את כל הפנים ומתרכז אף בשיטות "צדדיות" הוא לימודו של משה בהר סיני, והוא האופן היותר מעולה. המחלוקות אם כן, לכתחילה שבלכתחילה.
בכתר שם טוב (עמ' קצ) אף כתב שכשם שכתובות המשניות אצלנו כך הן שנויות למעלה עם שמות התנאים אומרי הדעות.

לשיטה זו קשה – מה מחפש הלומד? הרי לכאורה אין 'אמת' מבוקשת ספציפית ולכן מדוע גם שינסה לשכנע את חבריו בבית הדין הגדול שהרי אמיתת דעתם שווה לדעתו.
ניתן להסביר שבכל דור ישנה התגלות אחרת של התורה וממילא גם של פסיקת ההלכה בהתאם לצרכי התעלות העולם ותיקונו החומרי והרוחני. כאשר לומדים את ההלכה וכל חכם אומר את דעתו בשיא כוחה מתקבלת האמת שמשכנעת את רוב חברי בית הדין הגדול. הוי אומר ההלכה היא האופן שבו רוצה השי"ת שאותה מצווה תתקן ותעלה את המציאות, באותו הזמן ובאותו מצב[10].  הכרעת הרוב היא המלמדת על האופן שבו פועלת ומשפיעה המצווה באותו זמן, בהתאם למדרגתם של המקבלים.
מעתה ייתכן כי בדור מסוים תתקן המצווה באופן אחד, וכך ילמדו ויפסקו חכמי אותו דור. ובדור אחר תתקן באופן נעלה יותר, וכך בבקשתם את אמיתתה של תורה בלבד, ילמדו ויפסקו חכמי הדור ההוא. בלימודם יתברר להם כי דברי חכמי הדור שקדמו להם היו מוטעים כביכול, אך באמת הייתה זו טעות רק בבחי' "מכאן ולהבא למפרע", היינו שרצון השי"ת ביחס למציאות שמכאן ולהבא הוא שונה בגלל השינוי במציאות מבחינה רוחנית.
נמצא כי האמת האלוקית כלולה מכל הפנים, והם מתאימים אל מתווה שורשיה של אותה מצווה ותיקונה את העולמות. וההלכה היא האופן בו פועלת המצווה באותו הזמן[11]. כך מתקבלת תורה נצחית ורלוונטית לכל דור ודור[12].

נלקט ונערך מסיכום של הרב שי שאוליאן בנושא, עם תוספות משלי.











[1] וע"ש בדוגמא מסוכה.
[2] וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם:
הוְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין. שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה אֲבָל לֹא בְמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן:
ואָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה. שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל, יֵאָמֵר לוֹ, כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמָעְתָּ:
[3] ע"פ ר"ן דרוש יא'. וביאר עוד שייתכן שהאדם לא ינזק כשעושה ע"פ מצוות חכמים (אע"פ שאוכל איסור) כפי ש"המאכל המזיק כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו הנה מחשבתו תפעל במאכל ההוא ויסור ממנו היזקו אם לא שיהיה מופלג" (עיי"ש).
[4] לא במובן של הלכות בלי טעם, אלא במובן של הלכה פסוקה, ולא ריבוי דעות ואפשרויות. הבנת מקור הדין הוא עניין חשוב בפני עצמו (דרשות הפסוקים) והוא שייך לחלק התלמוד עליו מדבר הרמב"ם בהל' ת"ת א, יא – יב וכמבואר באגרתו אל רבי פנחס הדיין.
[5] "וכבר העידותי בו שלא יתרשל עד שישיג החיבור (משנה תורה) כולו, ויעשהו לספרו, וילמדהו בכל מקום להפיץ תועלתו. לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו הכוונה והתכלית היא האימון בויכוח, לא זולת זה. וזו לא הייתה הכוונה הראשונה, אבל המשא ומתן והויכוח אמנם נפלו במקרה. כאשר היה מאמר שקול ופרשו אחד בפירוש ופרשו אחר בחילופו הוצרך כ"א מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פירושו. והכוונה הראשונה אמנם הייתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו... ולפיכך נחלצנו אנו אל המכוון הראשון..." (קטע מאיגרת הרמב"ם אל ר' יוסף בעניין לימוד משנה תורה). אך עיין גם באגרת אל רבי פנחס הדיין.
[6] וכן הוא בגיטין ו.
[7] נראה שזוהי כבר גישה חדשה, ומתאימה יותר לשיטה השלישית ורק לצורך זרימת הקריאה כתבתיה כך.
[8] ובר' פרץ "אם רוב חכמי הדור מסכימים להיתר יהא מותר".
[9] שם מצאנו שהשאלה ששאל משה את הקב"ה היא 'רבש"ע מתי נעמוד על הברור של הלכה?'. ומעין זה גם בירושלמי סנהדרין ד,ב.
[10] בלשונו של השל"ה "וכפי הדביקות של רבים כן ההשפעה במלכות, כי שם הנטייה... רק שההלכה היא כפי התעוררות התחתון... והלכה שהיא מלכות אחרי רבים להטות".
[11] לפי זה, בשינוייה ומדרגותיה של המציאות, משתנה גם ה'חפצא' בדיני התורה, ואכמ"ל.
[12] ע"פ של"ה (תולדות אדם (ח"א), בית חכמה תליתאה, אותיות יד- טו, ופרשת חוקת דרוש פרה אדומה בהגה"ה.

יום ראשון, 10 במאי 2020

מה הקשר בין פסח שני לחג העצמאות ויום ירושלים?

חודש אייר הוא חודש של גאולה עצמית. בתורה מסופר על אנשים שהיו מלאי כאב על כך שלא יכלו לחגוג את חג הפסח בחודש ניסן. הם פנו למשה בבקשה נועזת ומוזרה, אנחנו גם רוצים פסח. משה לא ידע מה לעשות אך הקב"ה פונה אליו ואומר - תן להם הזדמנות שניה כחודש לאחר מכן, ב-יד אייר 'פסח שני' (יחול בשבת הקרובה).
שימו לב חג פסח הוא חג על גאולה שזכו לה ישראל משמיים. עם ישראל מבקש שוב פסח וכביכול 'יוצר' אותו על ידי בקשתו מהארץ. 
אם עם ישראל לא היה מבקש לא היינו זוכים לחג זה - ללמדנו שהגאולה העצמית המסומלת בחודש אייר תלויה בנו. 
כמה מעניין לראות ששני חגי הגאולה - חג העצמאות ויום ירושלים נמצאים באייר.

מה לומדים מתאי הגוף לעבודתנו הרוחנית?

בספר איוב נאמר: מבשרי אחזה אלו - ה. זאת אומרת שמהגוף שלנו אפשר ללמוד דברים ביחס לקשר שלנו עם אלוקים. מכאן אפשר ללמוד שעם התקדמות עולם המדע בתחום האנטומיה והרפואה חייבת לבוא התקדמות גם בהיכרות שלנו עם ריבונו של עולם.
אחד התחומים שחידשה הרפואה המודרנית הוא ההבנה שלנו לגבי תאי הגוף. בגדול ניתן לומר שחלק גדול מתאי הגוף שלנו מת וחי מחדש בכל יממה (300 מליון תאים מתים בנו כל דקה). 
ומה ניתן ללמוד מכך לעבודת ה'?

רבי נחמן מברסלב לימד שהאדם צריך לראות עצמו בכל יום כבריה חדשה לחלוטין ועל ידי זה יוכל 'להתחיל מחדש בכל פעם' את עבודתו ולא להתייאש ממעשי האתמול.

יום שישי, 1 במאי 2020

ואהבת לרעך כמוך - האם זה אפשרי? האם אפשר שלא?


בפיו של הגוי שעמד בפתח ביתו של הלל הזקן הייתה שאלה מוזרה: 'למדני כל התורה על רגל אחת'. כאשר שמע זאת שמאי הזקן חברו של הלל הוא חשב שהגוי משתעשע על חשבונו ודחה אותו מעל פניו, אך משהו בתמימות שבפניו של הגוי שכנע את הלל שמדובר בבקשה כנה. הלל ענה לו 'דעלך סני לחברך לא תעביד (– מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך) זו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור (וכל שאר התורה היא פירוש לזה, לך ולמד)'. לימים יהיה זה רבי עקיבא, תלמיד תלמידי בית הלל שילמד ליהודים שנמצאים בתוככי בית המדרש: 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה'. 

ואהבת לרעך כמוך הוא אולי הפסוק השגור ביותר בפי כל, ואף על פי כן נלאו גדולי הדורות מלהבינו. כיצד יכולה התורה לדרוש מהאדם לאהוב את האחר כפי שאדם אוהב את עצמו. הרי כלל גדול בדין – 'אדם קרוב אצל עצמו' או במובן שבו מבינים זאת רבים בימינו – האדם הוא יצור אינטרסנטי. כיצד מתיישבים הדברים?

אחד מגדולי מפרשי התורה, הרמב"ן, מסביר שאכן יש כאן מעין הגזמה. התורה לא מבקשת מאיתנו לאהוב את הריע כפי שאנו אוהבים את עצמנו ממש אלא רק לקוות שיקרה לו מה שאנו מקווים שיקרה לעצמנו. אדם שחפץ להעשיר למשל, בנוהג שבעולם יאחל לעצמו שיגיע לו ממון רב. כאשר יחשוב על חברו בודאי ישמח שגם הוא ירוויח אך בסתר ליבו יקווה שירוויח פחות ממנו. את הקנאה הזו מבקשת התורה להסיר מהלב – אחל לחברך מה שהיית מאחל לך, לא פחות. גם זו לא בקשה פשוטה, אך היא כבר ברת השגה. הרמב"ן, שחי לפי כ - 800 שנים, גם מדייק את זה בלשון הכתוב, לא נאמר ואהבת את רעך כמוך אלא ואהבת לרעך כמוך, תאהב שיקרה לו מה שהיית רוצה שיקרה לך.

אך ככל שמתקדמים בשנים אנו מוצאים כי גדולי הדורות בין בספרד ובין באשכנז הבינו את הציווי באופן קרוב יותר לפשוטו. אחת התורות הידועות של מייסד תנועת החסידות הבעל שם טוב היא תורה בשתי מילים – ואהבת לרעך כמוך – כמוך ממש. הבעש"ט רצה להוציא מהדעה הרווחת שציווי זה הוא בלתי אפשרי. שנים אחריו עמד מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והסביר את דבריו בספרו התניא. בלב הספר (פרק לב) הוא אומר כי כאשר האדם מבין שיש בקרבו משהו מן האינסופיות של הקב"ה הוא מתחיל להתייחס לחיים אחרת. הוא מבין כי כל ענייני הגשמיות הם לבוש לאותו חלק אלוה ממעל שהוא העיקר. והוא גם מבין שדבר זה טמון בו מעצם בריאתו, ללא קשר למעשיו. כאשר אדם בריא רוחנית שואל את עצמו – 'מדוע אני אוהב את עצמי?', תשובתו צריכה להיות: 'ובכן, פשוט מפני שאני כאן'. ממשיך בעל התניא בלוגיקה פשוטה ואומר – כשתתבונן בדבר תגלה שבדיוק כשם שבך יש מאינסופיותו של הבורא כך טמן הבורא בחברך מאותו הדבר. אם התייחסותך לעצמך נכונה, ייקל עליך לאהוב את חברך בדיוק באותו האופן. בן דורו של הבעש"ט רבי חיים בן עטר ממרוקו הלוא הוא האור החיים הקדוש מראה זאת בלשון הפסוק – "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". מה עניין ה'אני ה'' לכאן? מפני שהאהבה מתייחסת לחלק האינסופי שנמצא בי ובחברי. במידה מסוימת שם בגובה או בעומק הזה אנו כולנו רקמה אלוקית אחת. שם, 'האחר הוא אני' במובן העמוק והאמיתי ביותר (עיין בפרוש המשנה לרמב"ם על פרקי אבות פרק א).