התרחקות והתקרבות רצוא ושוב בעבודת ה' - מקורות

התרחקות והתקרבות רצוא ושוב בעבודת ה' (ובפרט ביחס בין פסח לשבועות דרך ספירת העומר)

ספר הישר
ואחרי אשר גלינו סוד האהבה והשנאה, נאמר, כי צריך לבעל העבודה להכיר בתחילת עבודתו כי האהבה והשנאה נלחמות שתיהן. פעם תגבר האחת ופעם תגבר השניה. ועל כן אין צריך בתחילת עבודתו להיות חושש אם יקוץ בה, כי זה משפט האהבה בתחילתה, כי תגיע לתכלית ידועה ותחדל, ואמר כן תשוב ותתחזק ותתחדש כנשר. ואחר כן אם תחלש האהבה ותכבד השנאה, אל יהי נואש מן העבודה, רק ידע כי לקץ ימים תחלוף. אלא אם האדם נבער מדעת ולא יכיר ההנאות שיש בעבודת הבורא, אז יאריכו ימי השנאה וימעטו ימי האהבה, וכל אשר תלך תתחזק השנאה. ועל כן צריך למשכיל בתחילת עבודתו להרגיל נפשו בלאט לבל יקוץ בעבודה, כי בהיכנס האהבה בלב לעשות דבר מצוה צריך למהר לעשותה, ובראותו כי תמעט האהבה ותתחיל השנאה, יש אנשים חכמי לבב יטריחו על נפשם ולא יניחוה להקל מעליהם עד אשר תסור השנאה, ויש אנשי סכל לא יוכלו לשבור שנאתם, ויקוצו במעשה ההוא ויניחוהו עד אשר יאבד מרשותם, ואילו יחזיקו במקצתו ולא יניחו הכל, לא יאבד מהם. ועל כן צריך המשכיל, בראותו כי תיכנס השנאה בלבו ויקוץ בעבודה, לבל יניח כל המעשה, ואל יאמר, אניח הכל עתה, ואחרי כן אחזור אליו. כי אם יניח הכל יאבד מידו, ואם יחזיק ממנו במקצתו לא יאבד. כגון מי שנגזר אבר מאבריו, אם נגזר כל האבר מן הגוף, אין לו תקנה ואין לו רפואה, ואם נשאר האבר מעורה בגוף, יש לו תקנה ויחזור לקדמותו כשירפאהו. וכן יש לבעל העבודה לעשות בכל עניני עבודתו, כגון הצומות, שאם יתחיל להתענות ימים מספר ואחר כן יקוץ בהם, אל ימנע עצמו מן הכל, רק יעשנה יום אחד בשבוע, או אפילו יום אחד בחודש. וכן אם יתחיל להתפלל ויקוץ בתפילה, יתפלל ימים בשבוע או פעם אחת ביום. ואם יתחיל ללמוד ויקוץ בה, יקרא מעט בכל שבוע. ודע, כי לא יקוץ אדם בשום מעשה רק בהתחלתו, וכשיאריך בו ימים ושנים, יהיה לו הכל מנהג ותדבק בו נפשו, ואף על פי שיש בו טורח גדול, כי כן נראה, כל המרגיל עצמו לאכול דבר שלא אכל מימיו, או דבר אשר ימאסנו, או דבר מר, אם יתנהג בו ימים אז לא יכבד עליו, ויהיה לו כמנהג וידבק בנפשו. 

 על כן אומר, כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בענינים קשים כי אם בענינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם, אף על פי שהם קלים, יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם, ובראותו כי תקוץ נפשו, ימעט מהם ויעשה קצתם, ואל יניח הכל, כמו שפירשתי.

פרי צדיק ר"ח סיון ד
ובז' דפסח בקי"ס ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש מכילתא בשלח וש"מ) ואמר רה"ק מאיזביצא זצ"ל שאז היה בחי' הראיה מה שמראין לאדם בתחלתו. וע"פ מה שאומרים בשם הבעש"ט זצ"ל שהיה מקנא חוזק ההתעוררות בימי הנעורים בהכנסו לשערי החסידות. וכמ"ש ברוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו ורבינו הרבי ר' בונם זצ"ל אמר שע"ז נאמר אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה שהיה ההתעוררת בחוזק רב. כי לא מחכמה שאלת ע"ז. היינו שלא היה מחכמתך רק בתורת שאילה מהשי"ת. ועיקר הוא מה שקונה אחר כך ביגיעו. ואמר רבינו הק' מאיזביצא שכל מה שיש בכח האדם להשיג בקנין אחר כך מראה זאת השי"ת לאדם בתחלה בראיה ואינו רק בשאלה ואחר כך מסתלק כדי שיעמול אחר כך להשיגו בקנין. וכן היה בקי"ס הראיה ראתה שפחה על הים ואחר כך נעלם מהם וכמו"ש (זח"ב ס' א') מדבר שור מדברא דהוו בעאן לאסתכלא בי' זיוא יקרא דמלכא קדישא. וכתיב ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כו' דקב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קוב"ה. ואחר כך במתן תורה זכו לזה בקנין. דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח
כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ – שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת. 

וְצָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם, וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד, וְלֹא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנֹס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה. כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל, וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד. עַל־כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל. 

הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל, לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ"ל. 

וְכָל הַנַּ"ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מִסְתַּכֵּל וּפוֹנֶה אֲלֵיהֶם כְּלָל, מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים וִיגֵעִים וְעוֹשִׂים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד, וְאִלּוּ לֹא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאֹד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ. 

וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. 

וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל־כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, כַּאֲשֶׁר תָּבִין הֵיטֵב מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹד הָעַצְבוּת וְכוּ', כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ. 

וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד. 

וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא־אָחָרָא (זוהר נח דף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ: 

וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, 

כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף־עַל־פִּי־כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה. 

וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַבַּעַל־דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל־דָּבָר וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל־כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ. 

וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר, שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְךָ – הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם עָלָיו עָבַר כָּל הַנַּ"ל, וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ שׁוּם הִתְחַזְּקוּת מִשּׁוּם אָדָם. 

עַל־כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יִזְכֹּר זֹאת הֵיטֵב. וְחַזֵּק עַצְמְךָ מְאֹד, וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנֹס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְתוֹךְ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ מְאֹד. 

וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת, שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְךָ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דֹּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם. 

וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל:

ארץ ציון וירושלים

שירת התקווה מסתיימת במילים 'ארץ ציון וירושלים'. אנו רגילים לחשוב ש'ירושלים' ו'ציון' הן מילים נרדפות. אבל מפתיע לגלות שהדבר לא מוחלט. בעל הטורים למשל מנה את שבעים השמות של ירושלים, והשם 'ציון' לא נזכר ברשימה. מה ההבדל בין השמות?

התהליך שבין פסח לשבועות מקביל לתהליך כפול של חומר ורוח. בקציר האומר: בפסח יצאו הגופות של ישראל ממצרים אך רק בשבועות קבלנו את התורה ויחד איתה את החרות של לוחות הברית, לוחות הלב – 'והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות – מלמד שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. זו בשורה אמיתית לאנושות, החופש והחירות אינם מושגים שמצטמצמים לגשמיות בלבד אלא בהכרח מתייחסים גם לרוחניות.

גם בפרשת בהר (שנקראת בדרך כלל סמוך ליום ירושלים) אנו מוצאים את שחרור העבדים של היובל בשתי פעימות. מצד אחד נאמר "וקדשתם את שנת החמשים שנה", דהיינו מראש השנה. מצד שני קריאת 'דרור לכל יושביה' מתחילה עם תקיעת השופר ביום הכיפורים של היובל בעשירי לחודש תשרי. מסביר הרמב"ם שבראש השנה מפסיקים העבדים לעבוד ולאחר עשרה ימים שבהם הם יושבים ועטרותיהם בראשיהם חוגגים ומפנימים את חירותם בתקיעת השופר של יום הכיפורים הם משתחררים כליל. חירות גשמית בראש השנה ורוחנית ביום הכיפורים. ואכן מבחינה היסטורית הפסקת העבדות בפועל של ישראל במצרים הייתה בראש השנה ומתן לוחות הברית השניים (מתן תורה בפועל) התרחש ביום הכיפורים.

מהלך החירות הכפול של פסח ושבועות מקבל ביטוי גם במעשה הקרבנות של המועדים. בכל השנה בבית המקדש אין חמץ למעט בקרבן ציבור אחד (שתי הלחם) ובקרבן יחיד אחד (תודה). בפסח אנו מקריבים מנחה שעשויה משעורים שהם מאכל בהמה דבר שמבטא קומה חומרית. המנחה מגיעה מצה - שכן בהעדר תורה איננו מוכשרים עדיין להתמודד עם מלוא עוזו, עינוגו ותפארתו של החומר. בשבועות לעומת זאת אנו מקריבים את קרבן שתי הלחם. זהו קרבן חיטים שהם מאכל אדם (קומה רוחנית) שבא מן החמץ. לאמור - כעת, כאשר אנו חמושים בסם החיים של התורה הקדושה, אנו מסוגלים להנות מן החמץ ללא חשש. גם בחניכת חומת ירושלים בעת שיבת ציון אנו מוצאים שתי תודות גדולות (קרבנות חמץ, נחמיה יב, לא). ואם כן מה הקשר?

הרב חרל"פ תלמידו של הראי"ה קוק כותב שציון הוא השם שמתייחס לממד החומרי של העיר ואילו לממד הרוחני מתאים השם ירושלים (מעייני הישועה עמ' צב). זאת אומרת שמה שמסמל חג שבועות בממד הזמן מסמלת ירושלים בממד המקום.

ואכן, במהלך ההיסטוריה אנו מוצאים שהקב"ה מוביל אותנו תהליך של תחיה גשמית ולאחריה תחיה רוחנית כפי שכתוב ב'תוכנית הגאולה' בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז) – קודם כל עצמות מתחברות ועליהן גידים ובשר ולאחר מכן זריקת רוח חיים עליונה של טהרה והפיכת לב האבן הערל ללב בשר חי. חג העצמאות מהווה התחלה של תחיה וחירות גשמית, אך בחגה של ירושלים התחלנו את התהליך הרוחני שהתבטא בהיפוך המגמה – במקום ההתרחקות או האדישות לתורה ומצוות שאפיינו את הימים הראשונים, מאז מלחמת ששת הימים אנו מוצאים מגמה של התחזקות של תורה וזהות יהודית בציבור בישראל. זאת על אף גלי בורות ושנאה פוליטית ותקשורת עוינת. לכן צדק המשורר - להיות עם חופשי בארצנו אפשר רק כאשר היא ארץ ציון וגם ירושלים.

שמיעת שירים עצובים באבלות ובימי הזיכרון שבספירת העומר

בספירת העומר נוהגים שלא לשמוע שירים המשמחים שמנוגנים בכלי נגינה בשל האבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא.

מקור מנהג זה טעון בירור שכן בראשונים ובאחרונים לא מצאנו מנהג איסור זה. למעשה, הראשון שמזכיר את המנהג שלא לשמוע מוזיקה מכלי שיר בספירת העומר היה הרב בעל ערוך השולחן שחי לפני כמאה שנה ומאז נזכר דבר זה כאיסור או כמנהג לאסור בכמה פוסקים חשובים.

על מנת להבין זאת נאלץ להבין מהו היחס לשמיעת מוזיקה לאחר החורבן באופן כללי. בסי' העוסק בהלכות שהן זכר לחורבן (או"ח סי' תקס סע' ג) כותב השו"ע: 

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם: הגה ויש אומרים דווקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה [טור] ואסור לשומעם מפני החורבן ואפי' שיר בפה על היין אסורה שנא' בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזיכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין:

זאת אומרת שאליבא דהשו"ע (שפסק כהרמב"ם בהל' תעניות), בכל השנה אסור לשמוע שירים בכלי  נגינה. לא זאת אלא שאפילו לשורר בפה על היין אסור, ורק מותר על פי המנהג לשיר שירה בפה על היין בתנאי שמדובר בשירות ותשבחות לבורא עולם. 

ברור שעם ישראל היום רובו ככולו שומע מוזיקה מכלי נגינה ושהציבור לא קיבל גזירה זו וכנראה שנהגו כדעת הרמ"א ורוב הראשונים. אלא שהאחרונים כתבו שאף שלא נהגו כדברי השו"ע בכל השנה, בזמני אבלות נהגו. לכן אף שלכל היותר מצינו איסור ריקודים ומחולות בפוסקים המוקדמים כהמגן אברהם, בפוסקים המאוחרים יותר נאסרה גם שמיעת מוזיקה.

אלא שיש לדון בכמה נקודות. 

ראשית – אע"פ שהאג"מ או"ח ח"א סי' קס"ו כתב ובימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין (כל השנה) עכ"ל, לרוב הפוסקים מדובר במנהג להחמיר ולא באיסור. לכן במצבי דחק מסוימים נוכל להקל יותר בקלות.

שנית – יש לתת את הדעת לדרך הנגינה. כאשר מדובר בשירים שאינם מנוגנים על ידי כלי נגינה אלא במכשירים כמו מערכת סטראו, רדיו וכדומה יש מקום להקל. בשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' ס"ב, ב' נכתב שבכלים אלו לא גזרו חז"ל שהרי לא היו בזמן הגזרה ולכן ניתן להקל לשמוע בהם שירים וכן הקל הגרז"ן בשו"ת בנין אריאל. הרב שלזינגר באלה הם מועדי ספירת העומר עמ' תד הוסיף, שבימינו אנו רגילים לשמוע מהקלטות וזו עוד סיבה להקל מצד שאינו משמח כמו כלי נגינה חיים. אמנם קשה לסמוך על עניין זה בלבד, שכן נראה שרוב פוסקי ימינו החמירו גם בשמיעת מוזיקה ברדיו וכן כתבו בהדיא האגרות משה הנ"ל, הגרע"י ביחו"ד חלק ו' סי' ל"ד (לגבי ספירת העומר), הציץ אליעזר חט"ו סי' לג שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קכ"ז וכ"פ הגרמ"א בהערות לקצור שולחן ערוך והגרש"ז בשלמי מועד תנ"ג. ויש לדייק כדברי המחמירים מלשון השו"ע שאסר לא רק כלי זמר וכלי שיר אלא גם כל משמיעי קול של שיר ומשמע שחכמים ניסו לאסור את כל אפשרויות השמיעה של מוזיקה שמחה.
ובכל זאת ראויות הסברות המתירות שיסמכו עליהן בשעת הדחק כגון אנשים בעלי מרה שחורה וכדומה. ובפרט שאף אם יהיה זה רק ספק אי הלכה כהחלקת יעקב וסיעתו או הלכה כרוב האחרונים, זהו ספק במנהג להחמיר כמבואר לעיל וק"ו מכל ספק דרבנן לקולא שיש להקל בו ועיין הלכות חג בחג ז, 39.

אך הנקודה החשובה ביותר לגבי הנידון דידן היא סוג השיר. מצינו במשנה שמותר לנגן בכלי נגינה כאשר מדובר בשיר שמעורר עצב ואבלות. כחלק מחיובי האיש לאשתו המוזכרים בכתובה אומרת המשנה כתובות מו ע"ב שאיש חייב שלא לפחות מלשכור להלווית אשתו שני חלילים ומקוננת. זאת אומרת שיש נגינה שמותרת אפילו בזמן האבלות הקשה ביותר – בהלוויה. וכן מדוייק בשו"ע 'שלא לנגן בכלי שיר... לשמח בהם'. ומובן בפשטות שכלי נגינה שמנגנים על מנת להעמיק רגשות אחרים משמחה וודאי אבלות מותרים ואולי אף רצויים ואין לומר שהחליל היה מעין כלי שיר מיוחד להלוויות שכן מצינו ששימש החליל גם בשמחת בית השואבה כמבואר במסכת סוכה פרק החליל.

לכן מותר לנגן או לשמוע מוזיקה עצובה בכלי נגינה בימי הזיכרון שודאי עניינה להרבות את הרגש של האבלות. ולענ"ד מכאן ראיה פשוטה גם לשירי זיכרון המעוררים בכי בהלויות או באזכרות ואין הגיון להחמיר בזה.

ראוי לציין שבין הפוסקים נזכרו עוד כמה קולות בקשר לשמיעת מוזיקה בספירת העומר.

יש שהתירו שמיעת מוזיקה שקטה ושירי נשמה כהגרש"ז אוירבך הליכות שלמה ספירת העומר עמ' שסה, והרב שלזינגר באלה הם מועדי הנ"ל.  וכמו שהיטיב לכתוב הדבר יהושע חלק ג' סימן סג וז"ל אבל זמירות שאינם לשמחה אלא להנאה או לכבוד כנ"ל לא ידענא שום מקור לאיסור עכ"ל.

סברה נוספת שנזכרה בכמה פוסקים היא הסברה שבגלל נגישות המוזיקה והרגלי הצריכה שלה בימינו אין כל כך חשש שיגיעו משמיעת שירים 'ברקע' לריקודים ומחולות ולכן יש להתיר. ואע"פ שסברה זו הביא הרב שלזינגר בשם הרב שלמה דיכובסקי וכן צידד הפניני הלכה, בעיניי יש לפקפק בהיתר זה כאשר מדובר במוזיקה שמחה. שאע"פ שהמג"א כתב לאסור ריקודים ומחולות, השו"ע אסר בהדיא כל מוזיקה שמחה. ועוד יש לפקפק בסברה זו שהרי הרמ"א שהובא לעיל (תק"ס סע' ג) כתב סברה דומה המביאה אותו למסקנה ההפוכה שדווקא בני מלכים שרגילים בכלי שיר צריכים להחמיר ע"ש. ואף הרב דיכובסקי התיר רק לבעלי מרה שחורה ובאשר להם כבר כתבנו לעיל שניתן להקל גם ללא סברה זו.

ויש שהתירו שמיעת מוזיקה בזמנים מיוחדים כמו ערב שבת מחצות ומוצאי שבת עד חצות שאלו זמני הארת השבת על פי הקבלה, וכן מורה ובא לשואלים במצבים מסוימים הרה"ג דוד חי הכהן שליט"א. ובצירוף הפוסקים המתירים מוזיקה שאינה בכלי נגינה חיים בוודאי שיש לסמוך על סברה זו להקל.