זו המשפחה שתשחרר אותך

אחת מדרכי הפעולה האכזריות של כל כת בעולם היא ניתוק ובידוד חברתי של הנתון להשפעתה. כמעט כל מי שהיה בכת מדווח על שלב בו נאמר לו שעל מנת להתקדם עליו להפסיק קשרים חברתיים ואפילו קשרים עם בני משפחה קרובים שלא היו חלק מהכת. הניתוק מההקשר הוא חלק מהיכולת להשיג שליטה על רוחו של האדם. גם בנצרות ישו אומר לתלמידיו שהם עומדים לו במקום אמו ואחיו[1].

סיבה אחת לכך היא שאם יתייעץ עם חבריו עשויה להיות להם השפעה על דעתו שלא תתאים לרוח הכת. אך הסיבה האמיתית עמוקה עוד יותר. על מנת שאדם ימסור את רוחו וכוחו לראש הכת עליו לחוש שבילתה אין לו קיום מנטלי ואולי אפילו פיזי. המשפחה היא מקור כח של כבוד ואהבה לאדם. לכן פרעה המשעבד הגדול של רוח האדם מנסה לקעקע את המשפחה. הוא פוגע בזהות המגדרית של האדם כגבר או כאשה בכך שהוא מחליף עבודות גברים לנשים ולהיפך. הוא גורם לאדם להתייחס לחברו כפונקציה[2] והוא מנסה בכל כוחו לנתק את הגברים מנשותיהם ולהמנע מפריה ורביה במסגרת משפחתית נורמלית[3].

כאשר הקב"ה משחרר את ישראל הוא נותן להם מצוות שפועלות ומסמנות שחרור וחירות של האדם – מצוות קידוש החודש בה האדם הופך להיות אדון על הזמן שלו והעם הופך לעצמאי בעל לוח שנה משלו. מצוות ברית המילה והתפילין שהן מסימני החירות היהודיים משעבוד אנושי בגוף ובלבוש, במצוות אלו לא נאריך כעת. אך המצוה שבה התורה מאריכה יותר והיא זו אשר בגינה יצאו ישראל ממצרים כביכול היא מצוות קרבן הפסח. דיני קרבן אלו שונים משאר הקרבנות וניכר שהתורה מייחסת לקרבן פסח את החשיבות הגדולה ביותר – מי שלא מקריב אותו חייב כרת. בין דיני הקרבן אנו מוצאים דינים שמדגישים את המשפחתיות שבעשיית הקרבן ובאכילתו. על הקרבן נמנים בני משפחה ושכנים[4], לעבד אין מעגלים חברתיים. הוא מחוייב לאדון בלבד. אך לבן חורין יש חשיבות מכרעת לחברה, למעשה זהו תנאי לאנושיות וגם כיום העונש הגדול ביותר שיכולה החברה לתת לאדם בעודו חי היא ליטול ממנו את החברתיות ולשים אותו בבידוד. את הקרבן יש לאכול בבית אחד עם המשפחה ולא להוציא ממנו. אדם יחיד יכול אמנם באופן תיאורטי לעשות פסח[5] אך אין אדם שיוכל פיזית להתגבר על  כמות הבשר של כבש ולו קטן מאוד והוא יבוא לעבור על איסור "ולא תותירו ממנו עד בוקר". יש בדבר אמירה עקרונית – גם לבד אתה חשוב לפני הבורא ית', אך מבחינה טכנית אין אפשרות לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו ללא חיבור עם שאר העם. תפילת יחיד חשובה לפני ה' אך באופן קבוע עליך לעבוד את ה' במניין, במקהלות ברכו אלוקים.

בתרבות הניאו מרקסיסטית והפרוגרסיבית ישנם משעבדים שהבינו באופן מושכל או אינטואיטיבי שכל עוד הקהילה או המשפחה יעמדו לו לאדם לא תהיה להם אפשרות להחליף את דעותיו ולשטוף את מוחו. בספרים דיסאוטופיים כמו 1984 או ספריה של איין ראנד רואים כיצד לכולם ברור שמוסד המשפחה הוא המוסד שעתיד לספוג את המכה הגדולה ביותר בשעבוד החברה האנושית לרעיון הכלכלי או לרעיון אנושי אחר. גם בימינו מושקעים משאבים רבים בקעקוע זהותו המינית והמשפחתית של האדם - הורה אחד והורה שנים כתחליף לאבא ואמא וכן על זה הדרך. 

 

החירות היחידה נטועה באלוקים רק הוא מרוצה לגמרי מבריאתו ורואה בה טוב מאוד. רק ברעיון האלוקי ישנו מקום לכל בני האדם בהיותם משפחה גדולה אחת, ואף לכל עם – הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז.

---

[1] מרקוס ג 31-34 וַיָּבֹאוּ אִמּוֹ וְאֶחָיו וַיַּעַמְדוּ מִחוּץ וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו לִקְרֹא לוֹ׃ וַהֲמוֹן עָם יָשְׁבוּ סָבִיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אִמְּךָ וְאַחֶיךָ בַּחוּץ וּמְבַקְשִׁים אוֹתָךְ׃ וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם מִי הֵם אִמִּי וְאֶחָי׃ וַיְּפֶן וַיַּבֵּט אֶל־הַיֹּשְׁבִים סְבִיבָיו וַיּאֹמַר הִנֵּה אִמִּי וְאֶחַי׃

[2]

[3]

[4]

[5]

שמות

 

מה הכי חסר בפרשת שמות? התשובה היא למרבה הפלא - שמות. ישנן 'המילדות העבריות' שלא נזכרות בשמן האמיתי. אך יותר מזה - ישנו הזוג 'איש מבית לוי' ו'בת לוי' שרק בפרשה הבאה יוודע לנו ששמם הוא עמרם ויוכבד אותם המדרש יציג כזוג גדולי הדור. גם לאחר שמשה נולד יש את 'אם הילד' ואת 'אחותו' כמייצגות את יוכבד ומרים. ולא רק עבריים לא נזכרו בשמותם, בתיה לא נזכרת בשמה אלא בסתם 'בת פרעה', ישנם רק 'איש מצרי' שמכה 'איש עברי', שוב ללא שמות. במצב כזה אפילו שמו של הקב"ה מוסתר. כשמשה מנסה לברר מהו הוא נענה בצורה סתומה - אהיה אשר אהיה.

אמנם, שם אחד נזכר מהרגע הראשון בו הוא ניתן – משה רבינו. אחת הסיבות לעניין היא שהעבדות מוחקת את האישיות הפרטית של האדם. לעבד אין פנים וזהות אישית. הוא משמש כאינסטרומנט בלבד, כלי לביצוע מלאכה בלבד. אך בבית העבדים המצרי גם לאדונים אין שם, אדם שלא מתייחס לאחרים כבני אדם מאבד גם הוא את צלם האנוש שלו. זו אולי הסיבה שבסיפור המילדות בכל זאת מופיעים שמות (שפרה ופועה) - שהרי הן היו הראשונות לעמוד על זהותן המוסרית מול האכזריות של המשעבד.

ואכן, במדין, מחוץ לבית העבדים, פוגש משה בבני אדם עם שמות וזהות משלהם והם הופכים למשפחתו – רעואל הוא יתרו וצפורה בתו. 

ומדוע שמו של משה מוזכר כבר בהיותו במצרים? משה נולד כתוצאה מהתגברות משפחתית על היחס המושחת לבני אדם שפשה בחברה כולה. משפחתו – אחותו, אמו ואביו עושים הכל כדי שיוולד ויחיה וגם מושיעתו - אמו המאמצת בתיה לא רק מצילה אותו ורואה בו יותר מסתם בן עבדים שהושלך למים אלא גם קוראת לו שם. 

ניתן ללמוד מכאן גם לימינו.  גם בתרבות מושחתת שבה בני אדם נסחפים עם הזרם בכוחה של משפחה תומכת וחזקה לבנות את האינדיבידואליות שלנו. עלינו לבנות אישיות שלא מושפעת מהסביבה אלא עצמאית מבחינה רוחנית. וכשנולד אדם עם שם, הדבר מאפשר שבפרשה הבאה גם שמו המפורש של אלוקים יופיע.

בית עבדים

לו נשאלתי מה אני מצפה לראות בספר שמות הייתי אומר שאינני בטוח אך שמות צריכים להיות שם. אך כל תחילת הספר 'מאכזבת' בפן הזה, איש בן לוי ואשה שהיא בת לוי, בת פרעה וגם השמות שכבר מוזכרים – שפרה ופועה ע"פ חז"ל הם שמות בדויים (ע"פ סוטה יב ואמנם עיין בילק"ש על יהושע פרק ב שהיו גרות צדק וזה היה שמן). דבר זה בולט במיוחד לאור העובדה שהשמות האמיתיים נחשפים בהמשך – הוריו של משה נכתבים בשמם בפרקים הבאים וכן בת פרעה מוזכרת בשמה בתיה בספר דברי הימים. בניגוד גמור לכך בתחילת הפרשה השבטים 'היורדים מצרימה' נמנים בשמותיהם – מדוע הדברים נכתבים כך?

ניתן לומר כי שעבוד מצרים מוחק את שמותיהם של בני ישראל. העבדים כולם אותו דבר, את זהותם הם גוזרים כשרשרת מהדורות הקודמים להם ואין להם שם עצמי. חברת ההמונים בונה בנייני ענק, ערי מסכנות ואין משמעות לפועל זה או אחר. כולם עבדים במצרים. למעשה גם פרעה איננו שם של אדם אלא שם תפקיד, שליט הממלכה המצרית נקרא פרעה. לכן השבטים היורדים מצרימה ,שלא בתור עבדים, נקראים בשמותם ולעומתם הנולדים בארץ המיצרים, הן העבדים והן האדונים, לא נקראים בשמם.

אמנם על פי הפשט יש שמות שמודגשים בפרשתנו – אם נקבל את שיטת האבן עזרא והפשטנים הרי ששפרה ופועה היו שמותיהם האמתיים של המיילדות. הן נודעות בשמן כי מעבר להמון שפניו מטושטשות זה שעשה כדברי המלך, הן הלכו נגד הזרם. בעצם בכך שפעלו על פי צו מצפונן ובחרו בחירה חופשית על אף הסיכון שבדבר, הן שחררו את עצמן מבית העבדים המצרי. כך בהמשך לאחר בניית האינדיבידואליות שלהן - אלוקים עושה להם מקום משלהן "ויעש להם בתים".

גם בת פרעה בוראת את עצמה מחדש, כנגד צו העריץ הנורא להשליך את הבנים ליאור היא יורדת לגיא ההריגה, ליאור מלא הגופות ומצילה משם תינוק אחד. השם השני שמוזכר בתחילת הפרשה הוא משה, השם שנתנה לו בת פרעה. לא יפלא שבדברי הימים יסופר שבתיה התחתנה עם איש ששמו מרד וע"פ חז"ל במגילה יג הוא כלב במרד בעצת המרגלים.

חומש שמות נקרא הספר השני למרות שויקרא לא נקרא השלישי ובמדבר לא נקרא הרביעי. הסיבה לכך היא שאת חומש שמות אנו מתחילים חסרי זהות ולאחר מכן דרך העצמאות נבראים מחדש. זהו מצב מסוכן שעלול לגרור הבנה מוטעית לגבי הזהות היהודית. לכן לאורך החומש (כמו בפרשתנו) מוזכר הקשר העמוק לאבות הקדושים ולברית שכרת איתם ה'. גם בימינו עם היציאה לעצמאות יש המבקשים להשכיח מאיתנו את זהותנו העצמית וליצור עם חדש כביכול. אך עם ישראל עתיק ובוגר נסיונות קשים מאלה – נעמוד על זהותנו הישנה חדשה בנחישות ולא נשכח את שמותינו העצמיים. 'להיות עם חופשי בארצנו'.

עניין של חיים ומוות

 

קשה מאוד לדמיין כיום עולם שהמוות איננו חלק ממנו. דומה כי המוות הוא מהמגדירים היסודיים של היותנו בני אדם על פני האדמה, כל אשר סביבנו בלה ומתכלה וגם בני האדם הם בני תמותה. אך התורה מלמדת כי לא כך ראויים היו להיות פני הדברים. העולם נברא מלכתחילה באופן בו לאדם הראשון הייתה הזכות והאפשרות לחיות חיי נצח, המיתה נגזרה על האדם בעטים של מעשיו. בפעם השנייה בתולדות האנושות קרה דבר זה בפרשת השבוע - כשעמדו ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, ומשעשו את העגל חזרה. הפסקת זוהמת הנחש במתן תורה היא סוגיה עמוקה בעלת השלכות הלכתיות (עיין למשל בע"ז כב ובשו"ע אה"ע כד, א) שהביאה יחד איתה את אחת מהתקוות האנושיות השורשיות ביותר – הפסקת המוות מעל עם ישראל 'חרות על הלוחות – חירות ממלאך המוות' (ע"ז ה). אך הבחירה האנושית בחטא העגל שוב עשתה את ההיפך והחזירה את גזירת המוות על ישראל. לפי הזוהר הקדוש (פקודי רלו) בעת תחילת תיקונו של העגל בחנוכת המשכן שוב הופיעה הפסקת המוות באופן מסוים.

מדוע מופיע המוות כאשר הוא מופיע ומסתלק כאשר הוא מסתלק? במובן הפשוט – האדם מעל במתנת החיים שהעניק לו הבורא ולכן הוא נטל אותה ממנו. במובן פנימי יותר -הקב"ה הוא חי העולמים, במובן שהוא מקור החיים בכל רגע. מוטיבציית החיים צריכה לינוק ממקור עליון זה של דבקות באלוקים חיים. אך יש שהאדם מתרחק מהקב"ה ואז מוטיבציית החיים שלו הופכת להיות היראה מפני המוות. כאשר מעל האדם מרחפת גזירת מוות מיום לידתו הרי שהחיים הם משאב מוגבל והוא מבין כי עליו לדאוג להמשכיות המין והעולם. במובן זה אם המוות לא היה, היו בני האדם צריכים להמציא אותו (שמנה קבצים ה, רלב). אך החיים בצילו של המוות אינם חיים עצמיים, שראויים מצד עצמם.

פחד המוות הוא בעיה אנושית קיומית. אם אדם מתרגל ומתמכר לזמניות של החיים הרי שעומדות בפניו שתי אפשרויות – או יראת מוות פסימית ומלנכולית שבהופעתה הקיצונית מדכאת יצירתיות ושמחה או התעלמות מהמוות דרך הגברת החיים הגשמיים תפיסה שבעצם מנכיחה אותו עוד יותר, 'אכול ושתה כי מחר נמות'. בנקודה זו יש להאריך אך די אם נתבונן במעט דוגמאות - במבט פרטי, אם אכן מתוך ניסיון לשכוח מפחד המוות הקיומי אדם ישקע את עצמו באכילה ושתיה מרובה הרי הוא רק 'מרבה בשר מרבה רימה' ובפן הרפואי כנראה אף יזיק לבריאותו ויחיש את פטירתו. במובן כללי יותר, המשכיות המין בהבאת ילדים היא מילוי העולם בחיים אך במידה שווה גם במוות שהרי סוף ילדים אלו למות ממש כמו אביהם. ובמובן עמוק יותר הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהחלה להתפרסם בסוף ימי הראי"ה ובעיקר בספר הוויה וזמן מבית מרטין היידגר ימ"ש הראתה תפיסה של ההווה שבמבט מעמיק ניתן לראות קשר בינה לבין האידיאולוגיה הנאצית. בסופו של תהליך הפכה התנועה הנאצית את המוות למפעל החיים שלה.

הראי"ה מכנה את המוות דבר זמני, 'מום עובר' בבריאה ולא כעובדה מוגמרת (אוה"ק ח"ב עמ' שפו). אם בתוכניתו המקורית של הבורא לא היה המוות צריך להופיע אזי אין הבחירה האנושית יכולה לשבש את התכנית אלא רק לעכב אותה ולכן גם לעתיד חייב המוות להסתלק מן העולם. ואכן אחד מיסודות האמונה היהודית הוא האמונה בכך שסוף התכנית האלוקית להופיע בשלמותה בתחיית המתים שבה יתקיים מאמר הנביא ישעיה "ובלע המוות לנצח". תחיית המתים מבטאת את ניצחון הטוב המוחלט בכל המדרגות - במובן הפרטי של כל בריה ובמובן הכללי של כל העולמים, לכן כל צעד של הטבת חייהם של הבריות במובן הגשמי או הרוחני הפרטי או החברתי, הוא חלק מהמסע הארוך אל חיי הנצח (שם עמ' שעח). עבודתנו היא לקחת את הרגע ולהפוך אותו לנצח על ידי התורה והמצוות, באופן הפוך ממה שעשה אבי האנושות שהפך את הנצח לרגעי. הוא עשה מעולם עליון עולם תחתון ועלינו מוטל לעשות מעולם הזה עולם הבא, שאחד משמותיו הוא 'עולם שכולו ארוך' (קידושין דף טל). לכן סוד זה נקרא גם אריכות ימים, היכולת של האדם להאריך את היום, כמו שנאמר בזוהר הקדוש על אברהם אבינו שבפטירתו הביא איתו את כל ימיו – "ואברהם זקן בא בימים" (אורות ישראל ותחיתו כ).

את התרופה האמיתית ליראה מפני המוות רואה הראי"ה בהרחבת המבט של האדם. ההזדהות של האדם עם הנשמה וההבנה שסוד אריכות הימים נמצא בו פנימה דרך ההתחברות לנשמה והשלטתה על הגוף. המוות שייך להיפרדות הנשמה והגוף, אך בשעה שהגוף כלה ונרקב באדמה בקצב מהיר, הנשמה במובן מסוים רק נולדת ומתחילה את חייה (שמנה קבצים ג, כא). לכן אריכות הימים תלויה בהרחבת מושג האני של האדם ופריצת מסגרות גופו. ההזדהות של האדם עם גופו כולאת אותו במובן אחד של חיים, הקבלה, נשמת התורה עוסקת בנשמת האדם (ובין היתר באמונת הגלגול) מראה כיצד האדם הוא ניצוץ מדבר גדול בהרבה שהנצח כרוך בו.

מקורות נוספים שלא הספיקו להכנס למאמר זה:
אוה"ק חלק ד עמ' תר ברצי"ה, חלק ב עמ' שפ – שפב – קובץ א תפו. היחס להל' אבלות – דברה תורה נגד יצה"ר אגרות הראי"ה עמ' רעו,     

דרוש מנהיג

 

Photo by Jehyun Sung on Unsplash

מדינת ישראל מחפשת מנהיגות, ועדיף מוצלחת. כולנו הולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך שנתיים. זו בעצם שבירת שיא של מספר בחירות תכופות, שיא צעיר יחסית, הוא נקבע רק בשנה שעברה בסבב הבחירות השלישי...       
נראה שכדאי לעצור לשמוע את פרשת השבוע (במנייני הרחוב או בבית) ולהיזכר בתיאור שמתארת התורה את לידתו של המנהיג הראשון של עם ישראל.

במקורות מכונה המנהיג 'דבר' – דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור. הדבור הוא הכלי העיקרי של המנהיג. אך משה הוא כבד פה וכבד לשון. הבה נעמיק בעניין. הפירוש המקובל למילים אלו הוא שהוא היה מגמגם. אך בין אם הפירוש הוא שהוא מדבר לאט מדי או מהר מדי (כבד פה בלשון סגי נהור), לא מספיק רהוט, עמוק מדי (אונקלוס) או שהוא פשוט שכח את המצרית שלו לאחר עשרות השנים במדיין, דובר רהוט וכריזמטי הוא לא היה. כנראה שבוהק חיצוני ואפילו כישרונות אינן ערובה למנהיגות טובה.

מהן התכונות שבאמת דרושות למנהיג?

משה רבנו לא ישן טוב בלילה כשהוא יודע שאחרים סובלים. הוא יוצא לראות את אחיו בסבלותם על אף שהוא יכול להמשיך לחיות בארמון. אך סיפור דומה יספרו שנים אחר כך על סידהרתא גאוטמה הנסיך ההודי שיצא לראות בסבלות עמו ונקרא לימים בודהה (המואר) בפי חצי מליארד איש בימינו. זהו לא החידוש במנהיגו של העם הנבחר. משה רבינו רואה את הסבל הוא לא נשאר אדיש ובטח שלא מנסה להיחלץ ממנו על ידי שיתרגל אליו, משה פועל לתיקון.

במדרש מובא סיפור שמתאר את הפיכתו של משה לכבד פה וכבד לשון בידי פרעה עצמו. כשהיה משה תינוק נפל חשדם של החרטומים על משה כילד שע"פ נבואתם יביא פדות לעם העבדים ולנפילת מצרים. לכן עוד בהיותו ילד קטן ערכו לו מבחן אכזרי הניחו לו בקערה אחת זהב ובקערה השניה גחלים לוחשות וציפו לראות לאן שולח משה את ידיו. משה ביקש לשלוח ידיו אל הזהב המלכותי אך מלאך משמיים דחף את ידיו אל הגחלים. הבן איש חי בספרו אדרת אליהו מסביר את המדרש כפשוטו וסובר שזה היה עיקר הטיעון של משה באמירתו שהוא כבד פה וכבד לשון – פרעה יזהה אותי בתור התינוק החשוד ובוודאי לא ישמע אותי.  אך אני חושב שיש גם סמליות גדולה במדרש.

משה יודע לתת ביקורת על המצב הקשה ממרומי הכס המוזהב ממעמדו השלטוני, נכון הוא יוצא לראות בסבלות אחיו אך בערב הוא שב לישון על מיטה מוצעת בארמון. האם משה רודף אמת מספיק כדי לעשות כך גם כשהוא אדם ללא בית, בורח ממקום למקום, חי 'על גחלים' אך יותר מזה כשהוא נכווה, נבגד וסובל מייסורים. כאן אנו מגלים את משה במלוא מנהיגותו, אותו משה שרודף צדק בהיותו נסיך במצרים הוא משה שבתור זר בורח מציל את בנות יתרו מהתעללותם של הרועים.  

תכונה מנהיגותית נוספת היא התקווה. משה נמצא במשבר בתחילת הפרשה. לאחר שבעקבות דיבורו עם פרעה בני ישראל סובלים עוד יותר משה שוב לא רוצה להמשיך בשליחות. הנבואה בתחילת הפרשה על שינוי השם של הקב"ה מיועדת למשה ומנחמת אותו – אל תתייאש, מעתה לא עוד אלוקים שמתגלה בתוך הטבע, מין אל שדי שרק מציב לעולם גבולות. מעתה עיקר ההנהגה תהיה בשם הוי"ה (או בלשון בה הוא נקרא אדנ"י) שם שמבטא את השליטה המוחלטת של הקב"ה בכל היש. משה מרים את העיניים וממשיך למרות הכל.

איך מנהיג נולד?

Photo by Nynne Schrøder on Unsplash

אם אנחנו היינו מספרים את הסיפור הזה הוא היה נשמע אחרת. היינו מתמקדים ב'ייחוס' של משה כבנו של גדול הדור עמרם, ממשפחת הלוי המכובדת. אולי היינו מוסיפים גם כמה מילים על חכמתו של משה כתינוק קטן והיינו מחביאים את העובדה המצערת שבשנותיו הראשונות גדל משה במקום הכי לא מתאים לילד יהודי, בבית מלא ע"ז ורשעות.

אך התורה בוחרת לספר דווקא על הנשים שסבבו את משה. שלושת הנשים שסבבו את משה היו שונות מאוד. יוכבד ומרים הן בנות לעם שמשועבד כבר למעלה ממאה שנים, לעומתן, בתיה בת פרעה היא לא רק מצרית, היא הבת של המלך המשעבד. ובכל זאת. המשותף ליוכבד, מרים ובתיה מדהים בפשטותו כולן הולכות אחר האמת והטוב גם כנגד כל הסיכויים.

שתי מיילדות מתוך אלפים כנראה, שתיים שמוכנות לומר 'לא' למלך מצרים. שתי נשים שלא נותנות לפחד לנהל אותן וגם במציאות קשה ביותר מצליחות לשים את הערכים שלהן ('ותיראנה המילדות את האלוקים') מעל הכל, אפילו במחיר חייהן. מרים משכנעת את הוריה יוכבד ועמרם להביא עוד ילד לעולם למרות הגזירה הנוראית של הטבעת התינוקות. לאחר שעשתה ככל יכולתה כדי להציל את חייו ולהצפין את משה, יוכבד מניחה את בנה הקטן בתיבה ביאור. מה הסיכוי של תינוק קטן לשרוד ביאור? מרים מונעת מאמונה עמוקה בטוב של אלוקים וזוכה לגלות את הטוב שבאדם, בת פרעה מוצאת את התיבה.

משה יורד לראות בסבלות אחיו. הוא יוצא מהארמון הנוח רק כדי להביט בסבל של אחיו בתקווה להקל עליו. שנים לפני כן הנסיכה המצרית יורדת אל היאור כדי לטבול. ניתן להניח שהאמבטיות המלכותיות היו מפנקות בהרבה, מדוע ירדה בת פרעה אל היאור. יתרה מזאת, חז"ל מסבירים שהיא עשתה זאת כדי לטבול מגילולי אביה, טבילה לשם גירות. במבט ראשון הדבר לא מובן, מניין לחז"ל שזו אכן מהות הטבילה ביאור?

במבט מעמיק יותר הכל מובן. חישבו בעצמכם - כיצד נראה היאור בימים שלאחר גזירה להשליך את הבנים של בני ישראל ליאור. ה'טיול' ליאור משול להליכה למחנה השמדה בימי השואה. כשבתיה יורדת ליאור היא בעצם לא משלימה עם התודעה האלילית ש'בראה' מציאות של עם שהוא עבד ועם שהוא בן חורין. כשהיא שומעת על העם הסובל ובכל זאת יורדת ליאור היא מורדת באביה ובכך מתחילה לקשור את גורלה בעם הזה, 'עמך - עמי' קדום*. כשהיא שולחת יד ומצילה תינוק אחד בתיבה מתוך יאור מלא גופות היא מחליטה שהיא הולכת כנגד כל הסיכויים. חז"ל מסבירים שאמתה של בתיה התארכה כמה אמות. נשאלת השאלה – אם התיבה הייתה רחוקה מדוע בכלל שלחה בתיה את ידה? התשובה לכך היא שבתיה החליטה לעשות את שלה, אף שהתוצאה לא בידה. היא מוכנה להציל את כל שתוכל אפילו אם זה רק תינוק יהודי אחד. ואכן, המעשה הזה, שנראה קטן וחסר סיכוי קיבל סייעתא דשמיא עצומה ובסופו של תהליך באמת הביא להצלת כל בני ישראל מיד מצריים.

משה רואה איש מצרי שמכה איש עברי. זהו מחזה שקורה במצריים מאות אלפי פעמים ביום במשך שנים רבות. כשהוא מחליט להציל הוא עושה את מה שצרוב בדי אן אי שלו מיוכבד, ממרים ומבתיה המיילדות של הגאולה. כך נולד מנהיג.

*ע"פ מהלך זה מובן גם איך קורה שנסיכה מצרית נותנת שם עברי משה כי מן המים משיתיהו.

יותר קל להוציא יהודי מהגלות מאשר להוציא את הגלות מיהודי...

יהודי ארה"ב סובלים בשנה האחרונה (התשע"ט - פ') מגל עכור של אנטישמיות. בשיחה מקרית עם חברי הרב חיים, שעוסק בפעילות של עידוד עליה, שאלתי אותו מתי נראה גל מקביל של עליה לארץ. הוא הנהן לעברי בסלחנות והסביר לי: 'בנסיעה האחרונה שלנו לארה"ב בקרתי לראשונה בבל הרבור שבסרפסייד (surfside) של מיאמי ביץ'. גרים שם יהודים חרדים לא עובדים ברובם, מה שנקרא אצלנו 'אברכי כולל', מכל מקום, בוודאי לא דווקא אנשי העשירון העליון. השכונה בנויה מוילות על החוף כאשר לכל אחת מהן חוף ומזח פרטי לים. כשיצאנו משם הקולגה שלי אמר לי שמי שעולה ממיאמי לאלעד בלי להיות מאוד ציוני כדאי להציע לו לעבור קודם הסתכלות פסיכיאטרית... '

מקובל לראות בפרשת שמות את תחילת השעבוד, הרי עד ספר שמות לא העז אף מצרי לומר לאף יהודי מה לעשות. אך האמת היא שאת השעבוד לא התחילו המצרים.

את פרשת ויגש חותם פסוק מבלבל:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃

במבט ראשון הפסוק עושה רושם חיובי. סוף סוף דברים מתחילים להסתדר למשפחת יעקב אבינו. יוסף והאחים מסתדרים, העסק המשפחתי רץ, בונים בתים בנדל"ן הכי טוב במצרים וחיים את החיים. אך הרב אפרים לונטשיץ ששימש כרב בפראג בראשית המאה ה -17, מצא דווקא כאן את אחת ממחלות הגלות. בפירושו כלי יקר לפסוק זה הוא כותב כך:

'כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר. כי הקב״ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות... הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם... וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב״ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.'

הפסוק בא להסביר לך פסיכולוגיה עמוקה של גלות. השעבוד לא מתחיל במצרי שמכה איש עברי. השעבוד מתחיל בפנים, בתוך לבך. כשאתה קושר את עצמך למקום הלא נכון בכבלים של מנעמי חיים, השקעה ובנייה אתה משחרר את עבותות האהבה שקושרות אותך לארץ ישראל. במבט היסטורי נכון לומר שברוב המקרים ישנה התאמה בין מצב אקונומי ירוד של יהודים בגלות נתונה מול גובה אחוזי העלייה ממנה.

ברור מה כדאי לתושבי חו"ל ללמוד מכך. אך האם יש לנו, תושבי ארץ ישראל משהו ללמוד מהדברים? נראה שמהתבוננות בצל אפשר ללמוד על האור. אם בנייה והשתקעות בחו"ל מנתקות אותנו מהארץ, אזי בנייה ברוחב ובהידור היא כלי מרכזי לתוספת אהבה וקשר עם ארץ ישראל.

חומש שמות - תוכן עניינים

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר שמות שמופיעים באתר.

שמות - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/01/blog-post_76.html להוציא גלות מיהודי

https://tlaleyora.blogspot.com/2024/01/blog-post.html איניבידואליות מול עדריות

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/12/blog-post_24.html כנ"ל (רעיון דומה במילים שונות מעט)

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/03/blog-post.html עניין של חיים ומוות

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/01/blog-post_15.html דרוש מנהיג

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/01/blog-post_8.html איך מנהיג נולד?

וארא - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_36.html אוהב ניסים?

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/01/blog-post_20.html היטלר היה צמחוני

בא - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_72.html החג שלך מבוטל!

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_37.html אתה יודע מה התאריך העברי היום?

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_41.html מה הקשר בין חג הפסח לתקיעת דגל על הירח?

בשלח - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post.html אתה יודע לנוח?

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/01/blog-post_29.html לו הייתי יודע...

https://tlaleyora.blogspot.com/2024/01/blog-post_26.html סיפור על חזנים

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/04/blog-post.html סוף סוף קורעים את ים סוף (משל חזק)

יתרו - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post.html יתרו - חופה, משפטים - שגרה

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_7.html מדוע יהודים מתנדנדים כשהם לומדים תורה?

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/02/blog-post.html תשובה קדמה לתורה

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_14.html תורה של אש ותורה של מים

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_7.html מדוע יהודים מתנוענעים (מתנדנדים) כשהם לומדים תורה?
 

משפטים - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post.html יתרו - חופה, משפטים - שגרה

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/01/blog-post_31.html לוחמי חירות, ישראל

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_21.html מדברות למשפטים

תרומה* -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים

האמריקאים?
(מתאים גם לפרשות, תצווה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_28.html - למה ה' צריך בית?
(מתאים גם לפרשות, תצווה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/03/blog-post.html היתרון של להיות בצל

(מתאים גם לפרשות, תצווה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/02/blog-post_6.html על מקום המלאכים בחיינו

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/02/blog-post.html למה קוראים לשולחן 'שולחן'?

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/03/blog-post_12.html נוער בונה משכן

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/02/blog-post_19.html מעט זה גם טוב

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים האמריקאים?

תצווה* -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים

האמרקאים?

(מתאים גם לפרשות תרומה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_16.html - צום ט' אדר, כהונה ואהבה

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/02/blog-post_16.html להימחות או לא להימחות?
 
https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_28.html - למה ה' צריך בית?

(מתאים גם לפרשות תרומה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_86.html על הקשר בין תצוה זכור ופורים

כי תשא - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_23.html לכל שבת יש מוצאי שבת

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_60.html גם בית כנסת עלול להיות חטא העגל

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_27.html י"ג מידות של רחמים

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_71.html הקשר בין חברותא למחצית השקל


ויקהל* - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים

האמרקאים?
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_28.html - למה ה' צריך בית?
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/03/blog-post_20.html - לא להתקהל בפרשת ויקהל?

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_17.html על תכנות שבת ומשכן
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, פקודי)

פקודי*- https://tlaleyora.blogspot.com/2022/03/blog-post_4.html אני לא יכול לבד

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_8.html ענן או ענן גדול? (בעניין הענן)

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים

האמריקאים?
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, ויקהל)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_28.html - למה ה' צריך בית?
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, ויקהל)

* הציון הזה מציין לכך שבארבעת הפרשיות העוסקות במשכן יש הקבלות רבות. לכן ישנם דברי תורה שיכולים להופיע בכל אחת מהפרשיות, לעיתים הדבר נכתב ליד כותרת הפרשה אך לא בהכרח.

(מתאים לסיום כל חומש) - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html