מקובל לומר שחנוכה הוא חג של תורה שבעל פה.
בניגוד לפורים, בחנוכה הניסים כבר לא ניתנו להיכתב. אך אין זה אומר שאין
בתנ"ך נבואות שמתייחסות לחנוכה. עיון מחודש בנבואות האלו עשוי ללמד אותנו
מהות חדשה בחנוכה שמתקשרת לימינו יותר מכל רעיון אחר.
שאלות ידועות כמו - מהו העיקר נס פך השמן או נס
המלחמה?[1]
אם פך השמן הספיק ליום אחד מדוע חוגגים שמונה ימים? מה מהות שם החג 'חנוכה'? האם
נס פך השמן הוא מהותי או מיותר?[2]
ועוד שאלות רבות שבמהלך הדורות נענו בשלל תשובות, יקבלו מתוך העיון בתנ"ך
תשובות חדשות – ישנות שעשויות ללמד אותנו רבות על עצמנו.
הרקע לתקופה
הנביאים שניבאו על חנוכה הם חגי וזכריה. שניהם
עומדים בשנים הראשונות של המלך דריוש. כפי שמתואר בספר עזרא ובמקורותינו, לאחר
שכורש מרשה לבנות את המקדש והעולים מתחילים ליסד את היכל ה' שולחים צרי יהודה
ובנימין כתבי שטנה והבניה נעצרת בצו המלך. לא חולף זמן רב וכורש מת ובמקומו עולה
למלכות אחשורוש בן דריוש. המלך מתמהמה ולא מאפשר את בנית המקדש ולאחר כעשר שנים גם
הוא מוצא את מותו. מחליפו בתפקיד הוא יורשו דריוש השני, בנה של אסתר. מלך פרסי,
ארתחששתא של ממש שמולך על שטח עצום והוא גם יהודי על פי ההלכה. דריוש מאפשר את
בניית הבית בתחילה בהעלמת עין ולאחר מכן גם פורמלית, אך עם ישראל משום מה מתמהמה.
בשלב זה עומד חגי הנביא ומנסה לגרום לעם שלא
לאבד את ההזדמנות ההיסטורית. ספר חגי הוא הספר הקצר בתנ"ך ולמעשה בשורות
הבאות אנו הולכים לסיים את רובו ביחד.
שיעור בנביא
בִּשְׁנַ֤ת
שְׁתַּ֙יִם֙ לְדָרְיָ֣וֶשׁ הַמֶּ֔לֶךְ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשִּׁשִּׁ֔י בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד
לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֨ה דְבַר־יְהֹוָ֜ה בְּיַד־חַגַּ֣י הַנָּבִ֗יא אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל
בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֧עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֛ק
הַכֹּהֵ֥ן הַגָּד֖וֹל לֵאמֹֽר׃
כֹּ֥ה אָמַ֛ר
יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א עֶת־בֹּ֛א עֶת־בֵּ֥ית
יְהֹוָ֖ה לְהִבָּנֽוֹת׃ {פ}
למרבה ההפתעה העם שעלה זה עתה מן הגלות ושב
ציונה אומר שלא הגיע הזמן לבנות את בית המקדש. ציונות - כן, הר הבית ובית המקדש -
לא. הנביא לא מסביר מהי הסיבה שהעם מרגיש כך, במפרשים ניתן למצוא כיוונים מגוונים.
אך אולי מהדרך בה הנביא בוחר לעודד את העם לבנות ניתן להבין את הסיבות ואף את
העומק הנפשי שעומד מאחורי האמירה הזו של 'עוד לא הגיע הזמן'.
הנביא עונה להם שתי תשובות –
וַֽיְהִי֙
דְּבַר־יְהֹוָ֔ה בְּיַד־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃
הַעֵ֤ת לָכֶם֙
אַתֶּ֔ם לָשֶׁ֖בֶת בְּבָתֵּיכֶ֣ם סְפוּנִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה חָרֵֽב׃
וְעַתָּ֕ה כֹּ֥ה
אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם׃
זְרַעְתֶּ֨ם
הַרְבֵּ֜ה וְהָבֵ֣א מְעָ֗ט אָכ֤וֹל וְאֵין־לְשׇׂבְעָה֙ שָׁת֣וֹ וְאֵין־לְשׇׁכְרָ֔ה
לָב֖וֹשׁ וְאֵין־לְחֹ֣ם ל֑וֹ וְהַ֨מִּשְׂתַּכֵּ֔ר מִשְׂתַּכֵּ֖ר אֶל־צְר֥וֹר
נָקֽוּב׃ {פ}
אם הגיע הזמן של קיבוץ גלויות ומצוות ירושת
הארץ וההתיישבות בה מחדש – בניתם את ביתכם, מדוע לא הגיע הזמן לבנות את ביתי?
ועוד – שימו לב שיש סימן לכך שלא טוב שלא בניתם
את הבית – יוקר המחיה. אין ברכה בבתיכם.
פָּנֹ֤ה
אֶל־הַרְבֵּה֙ וְהִנֵּ֣ה לִמְעָ֔ט וַהֲבֵאתֶ֥ם הַבַּ֖יִת וְנָפַ֣חְתִּי ב֑וֹ
יַ֣עַן מֶ֗ה נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת יַ֗עַן בֵּיתִי֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא חָרֵ֔ב
וְאַתֶּ֥ם רָצִ֖ים אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃
לכן, ממשיך חגי –
כֹּ֥ה אָמַ֖ר
יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶ֖ם עַל־דַּרְכֵיכֶֽם׃
עֲל֥וּ הָהָ֛ר
וַהֲבֵאתֶ֥ם עֵ֖ץ וּבְנ֣וּ הַבָּ֑יִת וְאֶרְצֶה־בּ֥וֹ (ואכבד) [וְאֶכָּבְדָ֖ה]
אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃
בנו את בית המקדש, אפילו בעצים פשוטים ואני
ארצה ואשכון בבית הזה.
כנראה שיש בדברי חגי מענה לכמה טענות אפשריות
לכך שהעם חשב שלא הגיע הזמן לבנות את המקדש. שקיעה בפרטיות וחוסר הבנה של גודל
השעה – כל אחד בונה את ביתו. ואולי גם מעבר לזה - אנחנו עדיין במשימת הכיבוש
והישיבה בארץ, המקדש הוא מותרות מהבחינה הזאת. דבר זה יכול גם להתקשר לטענה הבאה -
אין לנו כסף מיותר להרפתקה הזו כביכול שהרי גם ללא הפרוייקט היקר הזה אנחנו לא
'גומרים את החודש'.
חגי עונה להם – בנו 'בזול' הכסף והזהב הם לא
העניין. שימו לב לאיתות האלוקי – הגיע הזמן.
המילה ואכבדה מדברת בעצם על השכנת כבוד ה'
בבית. אך חז"ל () שמו לב שיש הבדל בין הקרי והכתיב – קוראים ואכבדה כאילו יש
ה בסיום המילה. אך במסורת כתיבת התנ"ך נכתב ואכבד ללא האות ה. הסברה אומרת
שיש כאן מיעוט מסוים של כבוד. ואכן חז"ל מסרו לנו שחסרו חמישה דברים בבית שני
– ארון כפורת וכרובים, אש, רוח הקודש, שכינה ואורים ותומים[3].
מנהיגי העם, זרובבל ויהושע הכהן הגדול, מקבלים
את הדברים, אך העם עדיין מתיירא והנביא חגי שוב מתנבא כדי לחזק אותם. חגי הנביא
הוא לא רק הנביא שכתב את הספר הקצר ביותר התנ"ך, חגי אחראי לשיא נוסף –
הנבואה הקצרה ביותר בתנ"ך. חגי מנבא נבואה שאפילו התאריך שלה ארוך מתוכנה –
בְּי֨וֹם
עֶשְׂרִ֧ים וְאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֖דֶשׁ בַּשִּׁשִּׁ֑י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם
לְדָרְיָ֥וֶשׁ הַמֶּֽלֶךְ׃
למעשה, גם ההקדמה שלה (באותו פסוק עצמו) ארוכה
מהנבואה עצמה, נבואה בשתי מילים. 'אני אתכם'.
וַ֠יֹּ֠אמֶר
חַגַּ֞י מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בְּמַלְאֲכ֥וּת יְהֹוָ֖ה לָעָ֣ם לֵאמֹ֑ר אֲנִ֥י
אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃
כאן חגי נוגע בנקודה הפנימית עצמה. כנראה
שהגורם העיקרי לאמירת העם שלא הגיע עת בית ה' להיבנות היא התחושה הפנימית שה' לא
איתנו. או אולי במילים אחרות – אולי אנחנו כבר לא אנחנו.
לעיתים קרובות אני שומע מפי גברים חרדים בגיל גיוס טענות שונות ומשונות ביחס לכך
שאינם צריכים להתגייס. אך על טענת הנצח של משה רבינו המהדהדת מפרשת מטות 'האחיכם
יצאו למלחמה ואתם תשבו פה' הם תמיד עונים בקול אחד– צה"ל הוא לא הצבא של משה
רבינו. על טענה דומה הניבטת מבין דפי ספר שמואל וספר תהלים המתארים היטב את מלחמות
דוד וצבאו הם עונים באופן זהה: 'אנחנו לא הצבא של דוד. העם לא זכאי, הדור לא
מוכשר, ירדו הדורות ואנחנו איננו מה שהיינו'.
כמגד כל אלה מרחיב חגי ובנבואה נוספת (מיום
הושענא רבה) אומר –
אֱמׇר־נָ֗א אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל֙
פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֥עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֖ק הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֑וֹל
וְאֶל־שְׁאֵרִ֥ית הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃
מִ֤י בָכֶם֙
הַנִּשְׁאָ֔ר אֲשֶׁ֤ר רָאָה֙ אֶת־הַבַּ֣יִת הַזֶּ֔ה בִּכְבוֹד֖וֹ הָרִאשׁ֑וֹן
וּמָ֨ה אַתֶּ֜ם רֹאִ֤ים אֹתוֹ֙ עַ֔תָּה הֲל֥וֹא כָמֹ֛הוּ כְּאַ֖יִן בְּעֵינֵיכֶֽם׃
וְעַתָּ֣ה
חֲזַ֣ק זְרֻבָּבֶ֣ל ׀ נְאֻם־יְהֹוָ֡ה וַחֲזַ֣ק יְהוֹשֻׁ֣עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֩
הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וַחֲזַ֨ק כׇּל־עַ֥ם הָאָ֛רֶץ נְאֻם־יְהֹוָ֖ה וַֽעֲשׂ֑וּ
כִּֽי־אֲנִ֣י אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
אֶֽת־הַדָּבָ֞ר
אֲשֶׁר־כָּרַ֤תִּי אִתְּכֶם֙ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרַ֔יִם וְרוּחִ֖י עֹמֶ֣דֶת
בְּתוֹכְכֶ֑ם אַל־תִּירָֽאוּ׃ {פ}
חגי מסביר לעם – אתם מוכרחים להפסיק לפחד. אתם
העם שהוצאתי ממצרים, אתכם כרתתי ברית, רוחי עדיין בכם. וזאת על אף שהבית אשר אתם
עתידים לבנות יהיה כאין בעיניכם.
מדוע הבית כאין בעיניהם? בהעדר חמשת הדברים
שהוזכרו לעיל ובעיקר בהעדר השכינה, התחושה היא שבנינו בית ריק. אנחנו הזמנו את ה'
לשכון בבית אך הוא לא בא. כמו מכשיר חשמלי שהורכב לפי כל הכללים אך כשניגשים לחבר
אותו לחשמל שום דבר לא קורה. האש לא יורדת מן השמים, רוח הקודש לא ניתנת לנביאים,
הכל נשאר כבוי. אך הנביא ממשיך ומחזק -
כִּ֣י כֹ֤ה
אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת ע֥וֹד אַחַ֖ת מְעַ֣ט הִ֑יא וַאֲנִ֗י מַרְעִישׁ֙
אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־הֶחָרָבָֽה׃
וְהִרְעַשְׁתִּי֙
אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כׇּל־הַגּוֹיִ֑ם וּמִלֵּאתִ֞י
אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
לִ֥י הַכֶּ֖סֶף
וְלִ֣י הַזָּהָ֑ב נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
גָּד֣וֹל
יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ מִן־הָ֣רִאשׁ֔וֹן אָמַ֖ר
יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וּבַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶתֵּ֣ן שָׁל֔וֹם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה
צְבָאֽוֹת׃ {פ}
עוד יבוא זמן והבית הזה יתמלא בכבוד. חז"ל
(ב"ב ) מתייחסים לפסוק 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון' ואומרים
שנבואה זו התקיימה בכך שבית שני היה גדול מבית ראשון במניין השנים בהם עמד וגם
בגודלו. אך יש להקשות כמה קושיות. ראשית, הם לא מתייחסים לפסוק שמובא קודם לכן
'ומילאתי את הבית הזה כבוד'. שנית, אין כאן התייחסות להוראה המקורית של המילה
כבוד.
כבוד ה' הוא הביטוי המקראי של השראת השכינה.
מילוי הבית בכבוד עומד מול אי הכבוד שבמילה ואכבדה בכתיב חסר. אך לכאורה לא מצאנו
שחזרו משת הדברים בבית שני, ומקובל לומר שלא הייתה השראת שכינה בבית שני. אם כן,
כיצד לא התקיימה נבואה לטובה?
בכד בכסלו חונך חגי את המקדש. הוא מזהיר את
הכוהנים שהצלחת המקדש תלויה במעשיהם[4]
ולאחר מכן מדגיש את התאריך של הנבואה היטב.
וְעַתָּה֙
שִֽׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִטֶּ֧רֶם
שֽׂוּם־אֶ֛בֶן אֶל־אֶ֖בֶן בְּהֵיכַ֥ל יְהֹוָֽה׃
...
שִׂימוּ־נָ֣א
לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִיּוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה
לַתְּשִׁיעִ֗י לְמִן־הַיּ֛וֹם אֲשֶׁר־יֻסַּ֥ד הֵֽיכַל־יְהֹוָ֖ה שִׂ֥ימוּ
לְבַבְכֶֽם׃
ובנבואה נוספת מאותו תאריך הוא מתנבא על מלחמה
עם 'חוזק ממלכות הגויים'[5]
ועל הפיכת מרכבותיהם -
וַיְהִ֨י דְבַר־יְהֹוָ֤ה ׀ שֵׁנִית֙
אֶל־חַגַּ֔י בְּעֶשְׂרִ֧ים וְאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֖דֶשׁ לֵאמֹֽר׃
אֱמֹ֕ר
אֶל־זְרֻבָּבֶ֥ל פַּֽחַת־יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֲנִ֣י מַרְעִ֔ישׁ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם
וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃
וְהָֽפַכְתִּי֙
כִּסֵּ֣א מַמְלָכ֔וֹת וְהִ֨שְׁמַדְתִּ֔י חֹ֖זֶק מַמְלְכ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם
וְהָפַכְתִּ֤י מֶרְכָּבָה֙ וְרֹ֣כְבֶ֔יהָ וְיָרְד֤וּ סוּסִים֙ וְרֹ֣כְבֵיהֶ֔ם
אִ֖ישׁ בְּחֶ֥רֶב אָחִֽיו׃
בַּיּ֣וֹם
הַה֣וּא נְאֻם־יְהֹוָ֣ה צְבָא֡וֹת אֶ֠קָּחֲךָ֠ זְרֻבָּבֶ֨ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵ֤ל
עַבְדִּי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְשַׂמְתִּ֖יךָ כַּֽחוֹתָ֑ם כִּֽי־בְךָ֣ בָחַ֔רְתִּי
נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
מה פשר העניין?
האם הייתה השראת שכינה בבית שני?
טענתי הבסיסית היא שחגי התנבא על מאורעות
המכבים בימי בית שני שקרו בפועל למעלה ממאתים שנים לאחר נבואתו, והוא ראה בהם את
השלמת בניית המקדש שהחל בזמנו. חגי מתנבא על השראת שכינה בבית שני, דבר שאכן קרה
בזמן החשמונאים.
דבר זה לא מקובל כל כך ולכן עלי להוכיח זאת
היטב. ראשית, ישנה מסורת עתיקה שהובאה בבית יוסף או"ח סי' קיב שאומרת כך:
ובספר א"ח
כתובה אגדה זו יותר באורך וכתב שם שהמחזיר שכינתו לציון אמרו כשחזרה שכינה בבית
שני:
אך מניין לומר כך?
השאלה הבסיסית יותר היא – כיצד בכלל יודעים אם
יש שכינה במקדש. אני מעריך שהתשובה הראשונה שעולה לנו לראש היא ירידת אש מהשמיים
אך ביטוי זה נאמר בגמרא כאחד מחמשת ביטויי הכבוד החסרים בפני עצמו לצד השכינה.
והוא הדין גם לחסרון רוח הקודש או האורים והתומים, שניהם לא יכולים להיות חסרון שכינה
מאותה סיבה ממש – הם מוזכרים בפני עצמם בין חמשת הדברים. כיצד נראה אם כן חסרון
שכינה?
הגמרא במסכת שבת בתוך הדפים שעוסקים בחנוכה
משלימה את הפרט החשוב ביותר בפאזל. היא שואל לגבי המנורה שבמקדש -
וְכִי לְאוֹרָהּ
הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
בַּמִּדְבָּר לָא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ! אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם
שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר
מַעֲרָבִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה
מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים.
המנורה מעידה האם השכינה שורה בישראל. ואם נהיה
ממוקדים – נס הנר המערבי שלא נכבה הוא הנושא עדות זו במפורט.
גם הגמרא ביומא בדף טל תצטרף להוכחה. נאמר שם
כך –
קוֹדֶם
חוּרְבַּן הַבַּיִת לֹא הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין, וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל
זְהוֹרִית מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק. וְהָיוּ דַּלְתוֹת
הַהֵיכָל נִפְתְּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן
זַכַּאי.
הברייתא מדברת בוודאות על ימי בית שני שהרי היא
מזכירה את ריב"ז, והיא אומרת שלפני הארבעים שנה שקודם חורבן הבית הנר המערבי
אכן דלק. ואם כן הרי שלך לפניך הייתה השראת שכינה בבית שני, ורואים זאת דרך הנר
שלא נכבה במנורה. אך אם בימי חגי אין שכינה ולאחר מכן יש – מתי חזרה שכינה לישראל
בדיוק וכיצד מאורע זה עבר בשקט כביכול?
אם גם לכם נרות שלא נכבים מזכירים את חנוכה, אז
אני לא לבד. אכן, מסתבר מאוד שהמנורה שלפתע דלקה שמונה ימים (ממש כמו הנר המערבי)
העידה על כך שסוף סוף נתקיימה נבואת חגי הנביא והבית התמלא כבוד[6].
נס המנורה איננו נס צדדי להידור בעלמא. הוא מרכז התקיימות הנבואה – אני אתכם.
להבנתי, חגי רמז זאת בנבואתו והוא אומר שתהיה
מלחמה ולאחר מכן הדברים יקרו. הוא גם רומז להם על התאריך – 'שימו לבבכם למן היום
הזה ומעלה'. חגי עומד ביום כד בכסלו ואומר לעם לשים לב ליום הבא[7].
ואכן חג החנוכה נחוג בכל שנה שמונה ימים החל מיום כה בכסלו.
אם כן בחנוכה חוגגים שחנה הוי"ה בישראל –
וברמז חנוכ"ה - חנ''ה כ''ו.
חגי הנביא קורא לנו לא לשקוע בפרטיות ולהביט רק
על הבית שלנו כי אם מתוך כך גם לצפות לייחל ולעשות ככל האפשר למען ביתו של
הקב"ה. ואולי גם חז"ל רמזו לנו מעין הדברים בגדר מצוות נר חנוכה – נר
איש וביתו. הברכה לא תשרה בביתך ובמדינתך אם לא שיהיה ביתו של הקב"ה בנוי.
לא רק חגי
כהשלמה נאה נכנסות כאן גם נבואות זכריה. זכריה
הנביא מתנבא גם הוא בשנת שתים לדריוש (זכריה א,א). באחת מנבואותיו (פרק ג) הוא
מדבר על יהושע הכהן הגדול שנראה כלפי חוץ מלוכלך בבגדים צואים[8],
הוא מתנבא שם גם על מנורת זהב ופשר המראה מתפרש כנצחון הרוח על הכח. יש לציין
שחז"ל בחרו בפרק זה כהפטרת שבת חנוכה.
כמו חגי גם זכריה מדבר על
מלחמה שבה נהפכות מרכבות והוא מפרט בעניין קצת יותר (שם פרק ו). אך הדבר המפורש
ביותר נמצא בפרק ט[9],
בפסוקים הבאים –
כִּֽי־דָרַ֨כְתִּי
לִ֜י יְהוּדָ֗ה קֶ֚שֶׁת מִלֵּ֣אתִי אֶפְרַ֔יִם וְעוֹרַרְתִּ֤י בָנַ֙יִךְ֙ צִיּ֔וֹן
עַל־בָּנַ֖יִךְ יָוָ֑ן וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּחֶ֥רֶב גִּבּֽוֹר׃
וַֽיהֹוָה֙
עֲלֵיהֶ֣ם יֵֽרָאֶ֔ה וְיָצָ֥א כַבָּרָ֖ק חִצּ֑וֹ וַֽאדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ בַּשּׁוֹפָ֣ר
יִתְקָ֔ע וְהָלַ֖ךְ בְּסַעֲר֥וֹת תֵּימָֽן׃
יְהֹוָ֣ה
צְבָאוֹת֮ יָגֵ֣ן עֲלֵיהֶם֒ וְאָכְל֗וּ וְכָֽבְשׁוּ֙ אַבְנֵי־קֶ֔לַע וְשָׁת֥וּ
הָמ֖וּ כְּמוֹ־יָ֑יִן וּמָֽלְאוּ֙ כַּמִּזְרָ֔ק כְּזָוִיּ֖וֹת מִזְבֵּֽחַ׃
וְֽהוֹשִׁיעָ֞ם
יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּצֹ֣אן עַמּ֑וֹ כִּ֚י אַבְנֵי־נֵ֔זֶר
מִֽתְנוֹסְס֖וֹת עַל־אַדְמָתֽוֹ׃
המלחמה תהיה מול יון על כלי מלחמתם, מרימי נס
המרד יהיו מזרע הכהונה – אבני נזר מתנוססות על אדמתו[10].
לא בפעם הראשונה...
מודל דומה של עשיית הכל כמו שצריך ואז המתנה
לשכינה נמצא גם בעת בניית המשכן בפרשת שמיני עת לא ירדה אש על הקרבנות עד שמשה
ואהרון התפללו על כך. ובאמת מודל כזה נמצא עוד קודם לכן. לאחר שמשה מקים את המשכן
בסוף ספר שמות וענן ה' לא מאפשר לו להיכנס. נסו לדמיין, אלו רגעים מותחים וקשים
עבור עם ישראל. בנינו משכן לפי כל הפרטים, השתדלנו בכל כוחנו אך במקום אוהל מועד
בו מתוועדים עם הקב"ה, ה' כביכול נכנס הבייתה וסגר את הדלת –
וַיְכַ֥ס
הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃
וְלֹא־יָכֹ֣ל
מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד
יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃
כבר שנים שאני חושב שאנחנו לא שמים לב לרגעים
המותחים הללו רק בגלל שכאן מסתיים ספר שמות ועד שנתחיל את הפרשה הראשונה בספר הבא
יש שבוע שלם. אך ספר ויקרא פותח בפתרון שהביא לאנחת רווחה גדולה לעם ישראל –
וַיִּקְרָ֖א
אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
זוהי קריאה גדולה של חיבה ואהבה[11].
קול ה' יוצא מאוהל מועד ומדבר עם האדם שכ"כ השתדל לעשות לקב"ה דירה
בתחתונים.
ואכן גם בימי חנוכת בית המקדש הראשון דלתות
ההיכל לא רצו להפתח ורק לאחר ששלמה המלך מתפלל בזכות אביו דוד והברית שכרת ה' איתו
רק אז הן נפתחות וחנוכת המקדש יכולה להתחיל.
למעשה בכל המופעים שהוזכרו ישנה חנוכת מקדש
שאורכת שמונה ימים. בימי בית המקדש הראשון היא גם מתבצעת על ימי חג הסוכות.
זוהי הסיבה שמוזכרת בספר חשמונאים לכך שחגגו
חנוכה במשך שמונה ימים, לא בגלל נס פך השמן (שלא מוזכר באף מקום חוץ מבגמרא) אלא
בגלל הדמיון לחג סוכות ולחנוכת המזבח בימי שלמה[12].
לאחר שבימי חנוכת המקדש של חגי לא היו חגיגות.
אמנם בנו את המקדש כמצוות התורה, והקריבו בו קרבנות אך בהעדר אש מן השמים ושכינה
הכל היה חד צדדי וכעדות ספר עזרא אנשים בכו ולא היו מסוגלים לחגוג כשראו את הבית
חשוך מאור השכינה. וכך, את ההשלמה לחנוכת מקדש זו עשו בשמונת ימי החנוכה עת חזרה
שכינה לציון.
הקשר שבין סוכות לחנוכה
בספר הרוקח מצא רמז כבר בתורה לקשר שבין חנוכה
לסוכות. בפרשת המועדות שבספר ויקרא לאחר שהתורה מסיימת לספר על חג סוכות מופיעה
פתאום פרשיה של הדלקת המנורה. זהו איננו מקום טבעי לדבר על כלי המשכן או עבודה
במשכן שאיננה עבודת הקרבנות. פרשיות הכנת המנורה נזכרות באורך בספר שמות. פרשיית
העלאת הנרות במנורה נזכרת בספר במדבר. ספר ויקרא אינו המקום לזה ולכן הרוקח מצביע
על קשר של סמיכות פרשיות ואומר שיש כאן רמז למועד מדרבנן וישנה הקבלה בין שמונת
ימי חג הסוכות לשמונת ימי חג החנוכה.
גם במימד ההלכתי יש קשר בין סוכות לחנוכה. את
מידת גובה נר חנוכה לומדים מסוכה – שלא יהיה גבוה מעשרים אמה. גם בסדר הדלקת נר
חנוכה דעת בית שמאי להקביל את הנרות לפרי החג – הקרבנות המיוחדים לחג סוכות.
כעת יש לשאול מדוע חג הסוכות קשור להשראת
השכינה, מדוע גלגלה ההשגחה ששלמה המלך יערוך את חנוכת המקדש בחג הסוכות דווקא?
אני חושב שהדברים טמונים בדברי הגמרא על גובה
המינימום של הסוכה. הגמרא (סוכה ד - ה) לומדת שסוכה צריכה להיות לפחות בגובה הארון
עם הכפורת – עשרה טפחים. לגבי נר חנוכה לכתחילה יש להניחו בגובה עד עשרה טפחים.
מהו פשר הבדל זה?
הגמרא בסוכה שם מביאה אגדה ששופכת אור על
הנושא. מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים ולא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה
טפחים. בציר של מעלה ומטה יש כאן שתי רשויות כביכול – רשות יחידו של עולם ורשות
הרבים. הגמרא בכל זאת מדברת על השתרבבות כסא הכבוד כביכול עד עשרה טפחים ומגע ידי
משה המורמות עד עשרה טפחים ועל ידי זה יש קשר ויצירת מגע בין הרשויות הנ"ל.
בסוכות יש השראת שכינה מלמעלה. אנו חיים בבית
של ה' כביכול. הסכך מגיעה עד עשרה טפחים. זה הפשט באמירה שהסוכה היא זכר לענני
כבוד שהקיפנו ה'[13]. בחנוכה
אנו מדגישים את העשיה שלנו. בתוך תחום העשרה טפחים שלנו אנו מנסים להתחבר לאור
הרוחני על ידי הדלקת נרות ומקווים ומתפללים שה' ישפיע אותו אלינו. כדברי
הרמח"ל בריש פרק כו במסילת ישרים - קדושה תחילתה השתדלות וסופה מתנה. השלהבת
היא כולה של ה' והיא נוגעת לא נוגעת בגבול עשרת הטפחים.
אני חושב שזה הקשר העמוק שמוזכר בכמה ספרים בין
האור הגנוז ששימש שלושים ושש שעות בבריאה לנרות החנוכה. האור הגנוז הוא שיא שיאי
מעשה ה' כביכול. זהו המאמר הראשון בבריאה – יהי אור. אור האש הוא המעשה האנושי
הראשון. אדם הראשון במוצאי שבת המציא את האש מתוך האבנים. שני אורות אלו מתחברים
במקדש, במנורה ובזעיר אנפין גם בחנוכיה.
מהו הגורם להשראת השכינה בחנוכה?
לאחר שלמדנו את המהלך של חזרת השכינה לציון יש
לשאול, מדוע דווקא בחנוכה חזרה השכינה בימי בית שני?
הגמרא (יומא ט)
מספרת על מפגש מוזר בין רבה בר בר חנה לריש לקיש כשהאחרון שחה בנהר
הירדן. אל מול ידו המושטת לשלום של רבה בר בר חנה האמורא הבבלי, מזעיף את פניו ריש
לקיש ואומר לו מילים קשות – אלוקים שונא אתכם משום שלא עליתם בימי בית שני ולכן לא
שבה השכינה לישראל. ריש לקיש מאבחן את הסיבה שלא חזרה שכינה בימי חגי בגלל העליה
ההססנית של יהודים ארצה. אך כשרבה בר בר חנה מגיע לרבו של ריש לקיש רבי יוחנן הוא
מקבל תשובה אחרת. לא בגללכם לא חזרה שכינה לישראל. גם אם כולם היו עולים זה לא
מספיק. שכינה לא יכולה לחזור כשיפת שולט, שכינה שורה רק באהלי שם. רש"י שם
מסביר שמדובר על ימי בניית הבית
בתקופת חגי עת היינו תחת שלטון מדי. אך אם נזכור שבאותו פסוק שנזכרים בני יפת
מוזכר גם יון, נבין שהעצמאות המדינית והרוחנית שהביא הנצחון על יון הוא זה שאיפשר
את המצב של השראת השכינה באהלי שם.
הנצחון במלחמה הביא לנס המנורה. הא בלא הא
אי אפשר.
ולימינו
אנו נמצאים בימים דומים מאוד לימי חגי.
עלינו לארץ ולא בנינו את המקדש. ואכן, למרות ההצלחות הכלכליות האדירות שחננו ה',
יוקר המחיה מאמיר. מעבר לזה, נדמה שגם כשאויבינו מסמנים את ליבת המאבק כמאבק על הר
הבית אנחנו מעדיפים לראות בו דברים אחרים ולא לשים אל לבבנו את מצב ביתו של
הקב"ה.
תשובת הנביא לכל העניין – אני אתכם נאום ה'.
זיכרו שאתם אותו עם שיצא ממצרים. בכם תלויה השראת שכינתי בעולם ובחלקכם נפלה הזכות
אך גם האחריות להשראת השכינה.
[1] בקושיה זו
חייבים לציין כי עצם מה שאומרים הלל ברור הוא שהוא רק על נס המלחמה שהרי רק על נס
הצלה של כלל ישראל ממות לחיים אומרים הלל. ואכן תשובת המהר"ל חידושי אגדות
שבת כא קנתה שביתה בלבבות ישראל – נס המלחמה הוא העיקר אך נס פך השמן מעיד על כך
שהמלחמה אכן נוצחה באופן ניסי ולא היה זה צירוף מקרים טבעי.
[2] רבים
טוענים כי בימי הגלות היה לנו צורך לדבר רק על נס פך השמן כי הדיבור על נס מלחמה
היה מייאש או לעיתים גורם למרידות נוספות שאחריתן מי ישורן. אחרים טענו שאם מדובר
היה רק על נס המלחמה היו ימי החנוכה בטלים יחד עם מגילת תענית. יש אמת בטענות אלו
אך כולי תקוה שבסוף המאמר נגלה מחדש את הקשר ההדוק שבין נס המלחמה לנס המנורה.
[3] מעבר לערך
המספרי של האות הא החסרה, נראה שיש בדברים רמז פנימי. ע"פ הסוד האות הא
האחרונה שבשם הוי"ה רומזת למידת המלכות שהיא השכינה.
[4] בְּעֶשְׂרִ֤ים
וְאַרְבָּעָה֙ לַתְּשִׁיעִ֔י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁ הָיָה֙
דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃
כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת
שְׁאַל־נָ֧א אֶת־הַכֹּהֲנִ֛ים תּוֹרָ֖ה לֵאמֹֽר׃
הֵ֣ן ׀ יִשָּׂא־אִ֨ישׁ בְּשַׂר־קֹ֜דֶשׁ
בִּכְנַ֣ף בִּגְד֗וֹ וְנָגַ֣ע בִּ֠כְנָפ֠וֹ אֶל־הַלֶּ֨חֶם וְאֶל־הַנָּזִ֜יד
וְאֶל־הַיַּ֧יִן וְאֶל־שֶׁ֛מֶן וְאֶל־כׇּל־מַאֲכָ֖ל הֲיִקְדָּ֑שׁ וַיַּעֲנ֧וּ
הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ לֹֽא׃
וַיֹּ֣אמֶר חַגַּ֔י אִם־יִגַּ֧ע
טְמֵא־נֶ֛פֶשׁ בְּכׇל־אֵ֖לֶּה הֲיִטְמָ֑א וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ
יִטְמָֽא׃
וַיַּ֨עַן חַגַּ֜י וַיֹּ֗אמֶר כֵּ֣ן
הָֽעָם־הַ֠זֶּ֠ה וְכֵן־הַגּ֨וֹי הַזֶּ֤ה לְפָנַי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְכֵ֖ן
כׇּל־מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיהֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֛יבוּ שָׁ֖ם טָמֵ֥א הֽוּא׃
[5] ביטוי זה
מקביל לענ"ד לצפיר שבספר דניאל ואכמ"ל.
[6] לענ"ד
ברמה מסוימת גם רוח הקודש חזרה וגם האש. המעוניין להעמיק בעניין ולראות מקורות
נוספים יוכל להביט במאמרי בדבר שם חג החנוכה באתר שלי (טללי אורה) או באתר 'ישיבה'
https://tlaleyora.blogspot.com/2019/12/blog-post.html.
[7] גם התאריך
של הנבואה הראשונה כד אלול רומז לעניינו הפנימי של חנוכה. ידועים דברי המהר"ל
בספר נר מצוה עמ' כג אודות הקשר שבין בריאת האור הגנוז בכה באלול לבין חנוכה רבע
שנה לאחר מכן בכה בכסלו. גם כאן שתי נבואות האחת בכד באלול ערב בריאת האור והשניה
בכד בכסלו ערב הדלקת המנורה.
[8] המדרש
מדבר על בגדים כיהודים בוגדים שאפילו בהם יש עומק של טוב. קשה להתעלם מהקשר שבין
הבוגד למנורה שבדברי חז"ל.
דָּבָר אַחֵר, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, כְּגוֹן יוֹסֵף
מְשִׁיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת. יוֹסֵף מְשִׁיתָא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ
שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת אָמְרוּ יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה,
אֲמָרִין לֵיהּ עוּל וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה
שֶׁל זָהָב, אָמְרוּ לוֹ אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזוֹ,
אֶלָּא עוּל זְמַן תִּנְיָנוּת וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, וְלֹא קִבֵּל
עָלָיו. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלֹא קִבֵּל
עָלָיו, אָמַר לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹהַי פַּעַם אַחַת אֶלָּא
שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה. מֶה עָשׂוּ לוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל
חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי
שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי.
[9] רש"י
שם מפרש זאת על הנצחון על חיל אנטיוכוס.
[10] מהר"י
קרא בשם הקלירי.
[11] רש"י
על אתר. ולגבי נושא מאמרינו מעניין להשוות את הנאמר בתנחומא על כך - גָּדוֹל הָיָה
מֹשֶׁה, רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם (בראשית א, ה).
וְכָאן: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זוֹ קְרִיאָה וְזוֹ קְרִיאָה. מִי גָּדוֹל,
הַשּׁוֹבֶה אוֹ הַנִּשְׁבֶּה. הֱוֵי אוֹמֵר, הַנִּשְׁבֶּה. רְאֵה מַה כְּתִיב:
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. וְאֵין אוֹר אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי
נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ג, כג). השוואה לאור הראשון והשוואה לאור נרות
ותורה.
[12] חשמונאים
ב עמ' 13, 47
(מהדורת הרטום). נספח לחשמונאים א,ב עמ' 84.
[13] לכן
בחנוכה ישנו גם עניין מיוחד של שאיבת רוח הקודש, וסוכה מלשון סכייה ברוח הקודש.
