מקורות חשובים בעניין פולמוס הסמיכה

 המקורות מוקלדים באדיבות הרב משה כהן שליט"א מיד בנימין ת"ו

תוכן העניינים:
רמב"ם
מתוך ההתכתבות בין מהר"י בירב ומהרלב"ח
רדב"ז
ערוך השולחן

פירוש המשנה 

סנהדרין פ"א מ"ג

סמיכת הזקנים הוא מינוי הדיינים, והרמז על זה מה שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו. ואין אנו צריכין סמיכה בידיים, אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו אתה רבי פלוני סמוך אתה ורשאי אתה שתדין דיני קנסות, ובזה יהיה האיש ההוא סמוך והוא נקרא אלהים וידון כל הדינין.

ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל, ואמרו ז"ל אין סמיכה בחוצה לארץ אבל צריך שיהיה הממנה ואותו שרוצין למנותו בארץ ישראל. וכשתהיה לו סמיכה בארץ ישראל הוא רשאי לדון דיני קנסות ואפילו בחו"ל, לפי שיש מעיקרנו סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כמו שנבאר לפנים.

ולענין אם צריך שיהיה השלשה סמוכין ואז יהיו יכולים לסמוך שום אדם יש בזה ספק, ומה שנתבאר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים ויסמוך מי שירצה.

ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בא"י כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה, שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים. והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק. וזה יהיה בלא ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. 

מסכת בכורות פרק ד משנה ג

וכבר ביארנו בתחילת סנהדרין שאינו נקרא ב"ד בשם מוחלט אלא סמוך בא"י בין שיהיה סמוך מפי סמוך או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה לפי שבני א"י הם הנקראים קהל והקב"ה קרא אותן כל הקהל ואפי' היו עשרה אנשים ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות.

 

לשון הרמב"ם במשנה תורה

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד

הלכה ג: ואין סומכין סמיכה זו שהיא מנוי הזקנים לדיינות אלא בשלושה, והוא שיהיה האחד מהן סמוך מפי אחרים, כמו שבארנו.

(יא) הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין והדבר צריך הכרע:

 

תשובת ר' יעקב בי רב הראשונה – קונטרס החכם

יען כי העונות גרמו ובטלה הסמיכה בסוף ימי חכמי המשנה כשגזרה מלכות האומות כל הנסמך והסומך יהרג ולא נשאר מפני כן בית דן סמוך קבוע בארץ ישראל, וזה היה כמו שלוש מאות שנה אחר החורבן, נקבצו אז חכמי ישראל וראשי האבות והזקנים שהיו בדור האחרון ההוא והסכימו לעצה נכונה כדי להסיר המחלוקת ושינוי הדעות והסברות והמנהגות שהוי מקודם לכן בין קביעת ראש השנה ויום הכיפורים ושאר המועדות על פי ראיית הלבנה וחדושה לבין קביעותם על פי חשבון, הסכימו אז לייסד לנו בחכמה גדולה וקבלה ומסורת שהיתה אז בידם מהנביאים חכמי ישראל הראשונים, והתקינו החשבון הנכון והמתוקנן הזה המסור בידינו מהם ז"ל לעיבור השנים ולקבוע ראשי חודשים והמועדות והצומות, כדי שיהיו ישראל מאז ואיך כולם, שכבר נתפזרו לקצווי הארץ, נוהגים על פיו בעיבור השנים ובקביעת ראשי חודשים... ועושים אותו ביום אחד... מפורסם לכל ובזה לא יצטרכו לעדים ולא לשלוחים שיודיעו יום הקביעה כבראשונה, מה שלא היה כן בראשונה כשהיו עושים על פי הראייה שאז היו צריכים שלושה מבית דין שנסמכו בארץ ישראל, וזה היה אחר שנעקרו סנהדרי גדולה מלשכת הגזית, אבל כשהיתה סנהדרי גדולה קיימת לא היה כל זה מסור אלא להם. ומשנעקרה סנהדרי גדולה, וזה היה כמו ארבעים שנה קודם חורבן בית שני חזר הדין לשלושה בת דין סמוכים אש מאיש עד משה רבינו עליו השלום. ומשה ואהרון נצטוו על זה תחילה כשנאמר להם: החודש הזה לכם וגומר, כלומר העדות הזו לא תהיה מסורה אלא לכם ולעומד במקומכם לדורות.

אבל אחר שבעוונותינו ראה הלל ברבי יהודה נשיאה ובית דינו שהו סמוכים... תקנו לנו.. החשבון המתוקן הזה... לפי שראו כי יבטל דין הקביעה בביטול הסמיכה, וכל ז כתוב יותר באורך ביסוד עולם. ואם חס ושלום לא היה מתקן זה רבי הלל ובית דינו היו בטלים קביעועת ראשי חודשים והמועדים ולא יועיל לנו בזמן הזה דליכא סמוכים, מה שנאמר בכל ראש חודש... היום הזה מקודש... אבל עתה שר' הלל ובית דינו שהיו סמוכים תיקנו וקבעו על פיו... הוי ליה כאילו הוא בעצמו כשגיע אותו היום אומר: היום הזה מקודש, דמה לי אם קדשו קודם זמנו.. מה לי אם קדשו בזמנו, וכן כתב הרמב"ן בהשגות שעשה על הרמב"ם במנן המצוות, ועוד אאריך... בסוף האגרת הזו קראתי אותה אגרת הסמיכה א.

ועתה כוונתי לבאר אם אפשר בזמן הזה... לחזור עטרת הסמיכה ליושנה. שאם אפשר להחזירה יש בזה כמה תועלות... שאע"פ שרבי הלל... תיקן בענין החודשים והמועדות עדיין יש דברים רבים תלויין בענין הסמיכה כדתנן בסנדרין פרק קמא דיני ממונות בשלושה גזילות וחבלות בלושה וכו' מכות בשלושה סמיכת הזנים... ואמרינן בגמרא... דבעינן שיהא סמוך מפי סמוך והשתא בעוונותינו ליכא סמוך מפי סמוך אם כן האיך אפשר לסמוך עתה.

ועוד נראה מהאי סוגיא שאם תתבטל הסמיכה אי אפשר להחזירה דאמרינן התם... ברם זכור אותו האש לטוב ור' יהודה בן בבא שמו שאלמלא הוא... בטלו דיני קנסות מישראל, שפעם אחת גזרה מלכות האומות שמד על שראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג והעיר שסומכין בה תחרב... מה עשה ר' יהודה בן בבא הלך וישב לו בין שני הרם גדולים... בין אושר לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים וכו' כיוון שהכירו בהם אויביהם אמר להם: בני רוצו. אמרו לו רבי מה תהא עלך. אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה, עד כאן. נראה מהאי עובדה שאם היו מתם הסמוכים שהו מצויים באותו זמן, שלא היה איפשר להחזיר הסמיכה שאם היה איפשר לסמוך לשום אדם אף על פי שלא ימצא סמוך מפי סמוך, למה סיכן רבי יהודה בן בבא לעצמו, ימתין עד שיעבור השמד, אלא נראה שאם לא ימצא סמוך מפ סמוך אינם יכולים לסמוך וחשש אולי ימות הוא ויתבטל הסמיכה.

עוד יש לעיין בזה הענין אם נאמר שאיפשר לסמוך אפיו שלא ימצא סמוך מפי סמוך אם יכולין בזמן הזה בשלושה סמוכין לקבוע ראש חודש ומועדות ועיבור השנים, מפני שראיתי לאחד מן התלמידים שטעה בזה ואמר שאם היינו יכולם לסמוך היינו יכולם לעבר שנים ולקבוע המועדות.

ומצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות סנהדרין פרק ד' וזה לשונו: נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם, ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולם אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צרך הכרע עכ"ל.

אמנם בזה הלשון אף על פ שנראה ממנו שיש תקון להחזיר הסמיכה בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל, כבר כתב בסוף לשונו "והדבר צריך הכרע", שנראה לכאורה שהוא כמסתפק בזה. ועוד שנראה מלשונו שאם יערער אפילו אחד מחכמי ארץ ישראל אינה מועלת אותה הסמיכה, והדברים תמוהים שהרי במסכת הוריות מסקינן שבכל התורה כולה רובו ככולו אמאי נצטרך הכא בענין הסמיכה לדעת כולם, ניזיל בתר רובא. ועוד ראוי לדקדק בלשון הרמב"ם שכתב לפי שישראל מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם, ומה מניעה יש להיותם מפוזרים או מקובצים, כיוון שאין סיבת המניעה אלא ריבוי הדעות כמו שכתב ואי אפשר שיסכימו כולם. ועוד קשה לי בלשון הרב שכתב ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולם, נראה שצרך דעת רובם ולמעלה כתב וזה לשונו: הרי שלא היה בארץ ישראל, אלא סמוך אחד מושיב שנים בצידו וסומך, נראה שאין צריכין אלא לדעתו של הסמוך. ועוד קשה לי שכתב דן דיני קנסות לכל דפשיטא שאם ראוי לדון דיני קנסות, לכל ידון.

ומצאנו בפרק קמא דסנהדרין משנה ג' בפירוש המשנה שכתב הרמב"ם וזה לשונו: "סמכת הזקנים בשלושה, ולענין אם צריך שיהיו השלושה סמוכים ואז יהיו יוכלים לסמוך שום אדם ש בזה ספק, ומה שנתבאר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים ויסמוך מי שירצה, ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמדים להרים עליהם איש מהישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהיה זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הסמיכה, ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך מי שירצה. שאם לא תאמר כן א אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה אחד מהם סמוך על כל פנים, והקדוש ברוך הוא ייעד שישובו כמו שנאמר: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, וזה יהיה בלא ספק כשיכין הבורא לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם להשם יתברך ולתורה ותגדל תומתם לפני בוא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא, עד כאן. והנה הרמב"ם לא הזכיר כאן מה שהזכיר ב'יד' בהלכות סנהדרין שכתב שם: ולמה היו מצטערין על הסמיכה לפי שהיו ישראל מפוזרים. וגם במסכת בכורות בפרק ג' במשנה שמתחלת השוחט הבכור ומראה את מומו וכו', כבר בארנו בהל' סנהדרין שאינו נקרא בית דןי בשם מוחלט אלא סמוך בארץ ישראל בין שיהיה סמוך מפי סמוך או הסכימו בני ישראל למנות אותו ראש יישיבה לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל והקדוש ברוך הוא קרא אותם כל הקהל וכו' עד כאן.

עוד יש לעיין בזה העניין שאם תמצי לומר שיש בנו כוח לסמוך וקיימא לן לענין מלקות דאורייתא דבעינן שלושה סמוכים אם דווקא בעדים והתראה לוקין או אפליו בלא עדים והתראה. ולענין כפיית בית דין לא תיבעי לן דוודאי אין כופים, כי תיבעי לן הבא דרך תשובה ואמר אני עשיתי עבירה שחייב עליה מלקות או כרת ואני רוצה לקבל מלקות כדי שאפטר מן הכרת כדתנן: כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר: ונקלה אחך לעיניך משלקה הרי הוא כחיך, דבר ר' חנניא בן גמליאל.

ועתה אשיב לכל הספקות הנזכרות ונאמר שהרמב"ם סובר שאם יסכימו חכמי ארץ ישראל לסמוך שום אדם, הסמיכה תתקיים בדו, וגם הראב"ד דלא השיג עליו כדרכו, נראה שהוא סובר גם כן שיכולין לסמוך אם יסכימו חכמי ארץ ישראל.

וקצת ראיה יש לדבריו מדאמרינן במסכת קמא פרק קמא, ואי אמר קבעו לי זימנא דאזילנא לארץ ישראל, קבעינן ליה. ואי לא אזיל משמתנן ליה. עד כאן. והקשה הרשב"א ז"ל תמיה לי דבזמנם לא היה סמוך בארץ ישראל, שאילו היה סמוך אף בחוץ לארץ יגבו שאין הדבר תלוי אלא במומחין ואם כן אמאי משמתינן ליה עד דסליק לארץ ישראל, אי מיירי בזמן דאיכא סמוכין אף בבבל יגבו ואי ליכא סמוכים מה תועלת יש בעלייתו לארץ ישראל, דהא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין אין סמיכה בחו"ל, ובעינן אילימיא דלא דייני דיני קנסות כלל והא תנן: סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחו"ל וכו', אלמא בזמן דאיכא סמוכין בארץ דיינינן דיני קנסות בחוץ לארץ, והשיב שמכאן יש סיוע למה שכתב הרמב"ם שאם הסכימו כל חכמ ארץ ישראל סמוך סומכים וכו' ואף על גב דבסוף דבריו כתב וזה לשונו: ואף על פי שיש לעיין בזה ממה שאמרו פרק קמא דעבודה זרה וכן בסנהדרין, ברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות מישראל, דאלמא אי לא סמך הוא אותם ה' זקנים לא היה באיפשר לסמוך מפני שלא היו שם סמוכים לסמוך וכו' עד כאן לשונו, סוף סוף לא מצא שום תשובה למה שהקשה אלא במה שכתב הרמב"ם. ואע"פ שנתקשה לו ההיא דר' יהודה בן בבא לא דחה לגמרי סברת הרמב"ם אלא שכתב שיש לעיין בההיא עובדא. והנה הרמב"ם השיב לזאת הקושיא של ר' יהודה בן בבא שהטעם שהוי מצטערים מפני שישראל היו מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם בכך ולפי זה הדרן קושין לדוכתין, דאמאי משמתינן ליה לעלות לארץ ישראל כיון שאי אפשר שיסכימו בכך ואן שם דיני קנסות כמו שאן בבבל.

ואני אומר שאין קושיא מההיא עובדא, שלא אמר שם שאלמלא ר' יהודה בן בבא בטלו דיני קנסות לעולם אלא בטלו דיני קנסות, ואיפשר שהכוונה לומר שאולי ימשך זמן רב השמד ויבטלו דיני קנסות באותו הזמן. ואם תאמר למה סיכן בעצמו ר' יהודה בן בבא ימתין עד שיסתלק השמד ויתקבצו חכמי ארץ ישראל לעשות סמוך אחד. ויש לומר שיש כמה מצוות תלויות בעניין הסמיכה כדאיתא בסנהדרין ובכמה דוכתי בתלמוד. ועוד דשעת השמד היה והיה חייב למסור עצמו במצוה היותר קטנה. כל שכן במצות הסמיכה שיש בה כמה גופי הלכות וחשש שאם ימשך זמן רב יתבטלו כל המצוות התלויות בענין הסמיכה, ואפילו לא היה זמן רב היה חייב למסור עצמו עליה ששעת השמד היה, כנזכר. ועוד שחשב שלא ירגשו בו האויבים.

ועתה ראוי לחקור מה סיוע הביא הרשב"א מלשון הרמב"ם ז"ל שהרי כתב בפירוש שאי אפשר שיסכימו הכל, ואם כן עדיין הקושיא במוקמה עומדת כיוון שאי אפשר שיסכימו הכל ומה תועלת יש לו בעליית ארץ ישראל. וגם יש לחקור בלשון הרמב"ם מה שכתב ב'יד' שאי אפשר שיסכימו הכל ובכמה מקומות שדבר בזה הענין לא הזכיר שאי אפשר שיסכימו הכל.

ואני אומר שכוונת הרמב"ם היא שיש הפרש גדול בין דורו של ר' יהודה בן בבא ובןי הזמן שדבר בו הרמב"ם ז"ל, שבזמן ר' יהודה בן בבא היו כמה קהלות בארץ ישראל וכמה חכמים גדולים מפוזרים בארץ ישראל ומפני זה כתב הרב שהיו ישראל מפוזרים, ואינו כזמן הרמב"ם או כזמנינו זה שאין שם אלא מקום אחד שיש שם ישראל או ראש ישיבה אחד שבזמנינו זה נקל הוא שיתקבצו בני השיבה לסמוך הרב שלהם, ולפיכך במשניות שהוא מדבר בזמן קרוב למשיח שהוא זמנינו זה לא כתב שיש קושי בהסמכתם מפני שאין שם אלא מקום אחד שיש שם ישראל, בזמנינו זה בצפת עיקר הישיבה ובזמן הרמב"ם לא היה אלא בירושלים עשרה או עשרים בעלי בתים והיה נקל לסמוך אם היה איזה חכם ביניהם אם יסכימו בכך.

ומה שנראה מן הגמרא שצריך הסומך שיהיה סמוך, דווקא אם רוצה לסמוך בשלושה אבל בהסכמת חכמ ארץ ישראל אפליו שלא יהיו סמוכים יכולים לסמוך בהסכמת כולם או רובם והביא לזה ראיה הרמב"ם בפירוש המשנה של סנהדרין פרק קמא ואע"פ שאותה הראיה שהביא אינה בהעתקת לשון הקודש אבל בהעתקת הערבי כתב וז"ל: ופירוש הענין שאם היה האמת שאין יכול לסמוך אלא סמוך מפי סמוך עד משה רבינו עליו השלום אם כן נתבטלה הסמיכה לעולם, ואפילו יבוא המשיח, שהמשיח אינו יכול להוסיף לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה שום דבר, אומנם יעד הקב"ה לישראל שכשישובו לאדמתם ישיב שופטיהם כבראשונה ויועציהם כבתחילה, וזה בהכרח אינו יכול שיהיה אלא בהסכמת החכמים שבארץ ישראל ואפילו לא יהיו סמוכים.

ומכאן יתברר לך מה שכתב הרמב"ם "והדבר צריך הכרע", אינו חוזר אלא לסיפא דההיא הלכה שכתב וזה לשונו: ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולם וכו', והמשך הלשון יהיה בזה האופן אינו צריך דעת כולם כמו שהוא צריך כשאין שם שום סמוך. והטעם לזה לפי שאין צריך אלא סמוך אחד כדין לסמוך זולתו, ומפני שזה הסמוך שהוא מפי בית דןי כבר נתנו לו בית דין רשות לסמוך וכל ישראל גזרו שאותו הסמוך יסמוך למי שירצה וידון לכל ושבי ארץ ישראל על כורחם יקבלו עליהם מה שגזרו בית דין הגדול, אבל כשבאו עתה לעשות סמוכים אין שום אחד משועבד לחבירו, ומפני זה צריך שיהיה דעת כולם או רובם, ועל זה הדבר הוא שכתב הרב "והדבר צריך הכרע", פירוש, אע"פ שפסקתי בסמוך אחד מספיק בהצטרף שנים אפילו לא יהיו סמוכים זה הדבר צריך הכרע, וכן כתב בפירוש המשנה וז"ל: ולעניין אם צריך שיהיו השלושה סמוכים יש בזה ספק.

ועוד משני צדדין הוא מוכרח שאינו חוזר אלא למאי דסלק מיניה, חדא שכבר הביא ראיה גדולה והכרע גדול בפירוש המשנה מהפסוק ואשיבה שופטיך, ומן הלשון גם כן שאמר "נראין הדברים", היה לו לומר "והדברים צריכים הכרע", ולא ימשך שום קושיא דבכל התורה כולה רובו ככולו ובכאן הצריך כולם. שלעולם אין הפרש בענין הסמיכה לשאר המצוות אלא שבא ליתן טעם למה צריך בכאן ריבוי דעות וכשיהיה שם סמוכים אינו צריך אלא הסמוך לבדו בהצטרפות שנים אחרים, ונתן לזה טעם, כשלא יבוא הסמיכות מכח בית דין אין שום אדם משועבד לחבירו ומפני זה צריך לדעת כולם כדי ששעבדו את עצמם לזה הסמוך, וכיון שיסכימו כולם חייבים המיעוט להסכים, ולעולם אינו צריך אלא רוב.

ועתה נשאר לנו לבאר אם סמוכם שנעשו בזמן הזה, יכולים לקדש חודשים ולקבוע מועדות על פי הראייה, ונאמר שפשיטא ופשיטא שאין להם יוכלת לבטל מה שעשה ר' הלל ובת דינו דהא קמא לן דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולא ימצא מנין אחר כמוהו עד יבוא מורה צדק. ותיקון החודשים והמועדות שתיקן רבי הלל ובית דינו היה בשנת ד' אלפים ומאתים וששים לבריאת עולם, כך כתב גם כן בעל יסוד עולם במקום אחר, נמצא שמבטול הסמיכה ועד היום יש אלף ושמונה ושלושים שנה, וכבר כתבנו למעלה בשם בעל הספר הנזכר שהיה שלוש מאות שנה אחר החורבן ואף על פי שאינו נראה מדוקדק החשבון אולי שזה החשבון הוא האמת שבמקום אחר לא מצאתי אלא ש' במקום שלוש מאות, ואולי היה ת'.

עוד אביא לך ראיה שאין בידינו כוח ואפילו שנסמוך בזמן הזה לבטל החשבון המתוקן המסור בידינו ממה שכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות קידוש החודש וזה לשונו: כל שאמרנו מקביעות ראשי חודשים על פי הראייה אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דן הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם הסנהדרין רשות אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חודשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. אלמא דבזמן דליכא סנהדרין אפילו ימצאו סמוכין אינם יכולים לקבוע חודשים. אלא שהרמב"ן השיג עליו בהשגות על המצוות שעשה שמסוגיית התלמוד נראה שאפילו שלא יהיה בזמן הסנהדרין בשלושה סמוכים מספיק לעבר שנה ולקדש החודש כדתנן במשנה בתחילת סנהדרין: עבור החודש בשלושה ועיבור השנה בשלושה. והביא כמה ראיות לזה וגם נראה מכמה מקומות אחרים שהביא הוא ז"ל שהדבר מסור לסנהדרין ולקיים השני מאמרים כתב דבזמן דאיכא סנהדרין הדבר מסור להם אבל אם נעקרו הסנהדרין סגי בשלושה סמוכים.

ואני אומר שאין שום קושיה מאלו הדברים המאמרים לרב ז"ל, שלא נעלם ממנו שר' עקיבא עיבר בחוץ לארץ וברוך בן נריה גם כן והוא ז"ל בעצמו כתב סמוך לזה המאמר שבזמן אביי ורבא הו סומכים על קביעת ארץ ישראלעל פ הראייה ובאותו הזמן לא היו סנהדרן ואך יסתרו דבריו האחרונים את הראשונים, אלא כוונת הרמב"ם היא כך: שבזמם דאיכא סנהדרין הדבר מסור להם או לשלושה סמוכים הבאים מכוחם. ואפילו אם נעקרו הסנהדרין, אם לא נפסקה שלשלת הסמיכה באין מכח הסנהדרין קרינן בהו, מפני שכשנותנין הסנהדרין רשות לסמוך הראשון נותנין כוח שיסמכו לאחר והאחר לאחר עד סוף כל הדורות, ואם כן אפילו אותו האחרון מכוח הסנהדרין בא, ולאפוקי שאם נפסקה שלשלת הסמכה כמו שארע בעוונותינו, אע"פ שיעשו סמוכים בהסכמת חכמי ארץ ישראל, אין בהם כוח לקבוע חודש ולא לעבר שנים ומפני זה כתב הרב שעד ימי אביי ורבא היו סומכים על קביעות ארץ ישראל, שעדייין לא נפסקה שלשלת הסמכה עד כאן.

ועדיין קשה לי מה שכתב הרב בהלכות קידוש החודש בפרק קמא וזה לשונו: מה שאנו מחשבן בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרים שראש חודש ביום פלוני לא בחשבו שלנו אנו קובעים ולא עליו אנו סומכים אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. והוא ז"ל כתב בספר המצוות: ואני אוסיף לך יאור אילו חשבנו על דרך משל שבני ארץ ישראל עברו מארץ ישראל, חלילה לקל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אות האומה מהכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוץ לארץ בית דין שנסמך בארץ, דע שחשבוננו זה לא יועילנו שום דבר בשום פנים לפי שאין לנו לחשוב בחו"ל לעבר שנים ולקבוע חודשים אלא בתנאי הנזכר כמו שביארנו כי מציון תצא תורה, עד כאן לשונו.

ואם כן בזמן הזה שבעוונות אין בית דין לא בארץ ולא חו"ל מה תועיל לנו הקביעות שקובעין בארץ ישראל במזן הזה שאין שם בית דין. וכבר השיג עליו הרמב"ן ואמר שדבר גלוי הוא שהיום מכמה שנים בטלו סמוכים מארץ ישראל ואין דנין שם אפילו דיני קנסות, כל שכן שיקדשו על פי הראייה או על פי החשבון, ובין בראייה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין סנהדרין ולא בית דין סמוכים כלל, לא יועיל חשבוננו בשום פנים כפי דברי הרב, כיון שנעדר מארץ ישראל בית דין. אם כן לפי דבריו היה ראוי שיהיו המועדים בטלים מזה כמה שנים. וכתב עוד הרמב"ן שזה הוא מוסכם לדעת כולי עלמא שבין בראיה בין בחשבון צריך בית דין של ג' מומחין. וכתב, שמרפא הקושי הגדול הזה הוא שר' הלל הנשיא שתיקן חשבון העיבור הוא קידש חודשים ועיבר שנים הראויים להתעבר לפי מניינינו עד שיבוא אליהו ונחזור על פי הראייה בבית דין בבית הגדול והקדוש. וסוף דבריו: ולפי כל זה נאמר שמשעה שהסכים ר' הלל הנשיא ובית דינו על החשבון הזה ותיקן אותו לדורות בחודשים ובשנים, קורא אני בהם "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם", ועל זה הענין הוא היום החודשים והמועדות.

זהו מה שכתב הרמב"ן, אבל דברי הרמב"ם תמהם, דבריו סותרין אלו לאלו. ועוד שהוא רוצה להכחיש החוש שמזה כמה שנים לא היה לנו סמוכים. לכן אני אומר שהרב הולך לשיטתו שאם נתקבצו כל חכמי ארץ ישראל יכולין לסמוך מי שירצו ועתה כשקובעים ואומרים: יום פלוני הוא ראשי חודשים או יום פלוני הוא מועד הוי ליה כאילו מסכימים כולםשחכמיהם יהיו סמוכים לענין קידוש החודש וקביעות המועדים, שיכולים הם לסמוך סמוך אחד לקצת דברים, ולקצת דברים לא יהיה סמוך ובודאי שבענין כזה אין שום חולק בכל ארץ ישראל לא בחכמים ולא בהמון העם, שלא יסכימו שיהיו חכמיהם סמוכים לזה הענין. ואם תדקדק בלשון שכתב הרב אילו חשבנו שבני ארץ ישראל יעברו, ושלא יהיה שם בית דין, ולמה לן להזכיר בנ ארץ ישראל לא הוה ליה להזכיר אלא הבית דין והחכמים, אלא ודאי הכוונה היא שאע"פ שלא יהיה שם בית דין בפרוש, אנן סהדי שכל החכמים וכל ישראל מסכימים שיהיו הראשים מהם סמוכים לענין קביעות החודשים, ובזה יתורצו כל הקושיות שעשה הרמב"ן על הרב ז"ל.

ועתה נשאר לי לבאר עניין המלקות. אם מי שבא דרך תשובה לפני הסמוכים ולא התרו בו, אם יכולים להלקותו מלקות דאורייתא אם לאו, ואין ראיה ממה שכתב הרמב"ם פרק י"ח מהלכות  סנהדרין גזירת הכתוב שאין בית דן ממיתין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, דהתם לא מיירי אלא כשהוא מכה אותו דרך עונש או דרך כפייה. ומאנו תשובה לגאונים: הבא לבית דן ואמר הרגתי את הנפש או חללתי שבת אם רצה לעשות תשובה מלקן אותו ועושין לו כפרה וזו היא כפרתו, דמלקות במקום מתה. ונראה מלשון הגאונים שמדברם במלקות דאורייתא דמלקות שהיא במקום מיתה אינה אלא מלקות דאורייתא. לכן אנ אומר דלא בענן סמוכם ללקות מי שבא מאליו לבקש תשובה שהתורה לא מנעה התשובה משום אדם ואינו צרך בית דן מומחה אלא כשמלקין אותו במאמר הבית דין.

 זהו מה שנראה לי בענין הסמיכה. דבזמן הזה ובשנת חמשת אלפים וקקצ"ח ליצירה העיר השם את רוח חכמי ארץ ישראל וכמעט כולם, ולא נשאר בכל ארץ שראל כי אם אחד ושנים הם בטלי במיעוטם בחכמה ובמנין מפני שנסתפקו ונשתבשו באותו הלשון שכתב הרב "והדבר צריך הכרע", שחשבו שהיה חוזר לענין הסמיכה. וגם נשתבשו בדבר אחר והוא שאולי אין בנו כח לעשות סמיכה בזמן הזה ויעלה על לבבינו שהסמיכה היא גמורה ויבואו לקדש חודשים ולעבר שנים וימצא שאנו אוכלים חמץ בפסח ולאכול ביום הכיפורים ותהלה לקל שכבר סלקנו כל הספיקות. והסכימו וסמכו לי אני הצעיר באלפי יעקב בי רב. ואחר שעברו כמו ב' או ג' חודשים כמעט שחס ושלום היה קורה לי כמו שקרה לר' יהודה בן בבא ז"ל, שקמו שני מלשינים עלי על לא חמס בכפי, ישלם להם השם פעלם הרע, והוצרכתי לצאת חוצה לארץ, אז חשבתי בליבי שמא חס ושלום נטרפה השעה ואצא חוצה לארץ ובחוץ לארץ אין לי כוח לסמוך לשום אדם כמו שהוא פשוט במסכת סנהדרין דאמרינן התם, אין סמיכה בחוצה לארץ ואוקימנא התם שפירושו שצריך הסומך והנסמך שיהיה בארץ ישראל, ונמצא שמא חס וחלילה כל מה שטרחנו לריק, שכבר הוא ברור כמה הוא קשה לקבץ ריבו הדעות להסכמה אחת. לכן סמכתי לארבעה זקנים בחכמה, מבחר מהחברים הנמצאים שם בזמן הזה, והארץ יודע שכל כוונתי לא היתה אלא לשם שמים לא להשתרר ולא להתגדל יעקב בי רב.

 

טופס כתב רבני צפת והסכמתם

הן עם אחד עם ד' אלה ממלכת כהנים וגוי קדוש נסך אראש מקדמי ארץ אליו גוים ידרושו, מנן פרכי מנן הפרכי שופטים ושוטרים הרודים בעם לתהלה ולשם ולתפארת. ועתה כי עברו תורות חלפו חוק חרה אף ד' בעמו ויפרוץ בם פרץ על פני פרץ אין מלך ואין שר גבור ואיש מלחמה במלחמתה של תורה ספו תמו חכם חרשים ונבון לחש נמוקו בעוונינו כי רב הוא, ויהיה עם ד' אלה מפוזר ומפורד כולנו כצאן תענו איש לדרכו פנינו ועוונינו רבו למעלה ראש מידי יום ביומו נפלה עטרת ראשנו חולל לארץ נזרנו, אין עוד נביא מורה צדק ואין אתנו דן דיני קנסות מוכיח לרשע מומו והיה בקרוב איש לשוב אל ד' ויאמר בלבו למה זה הבל איגע מה בצע כי אצום וכי אלך קדורנת ואלקה מלקות ארבעים ולא יוסיף ולא תן ולא יעצור כוח לפטור אותי מדי כרתי וחטאתי נגדי תמיד ולא תמחה חרפתי.

זאת היתה בעמנו לאבן נגף ולצור מכשול לבלתי שוב אל ד' ולאחוז בסכלות ובדרך שובבה ולנעול דלתי התשובה ומי הוא זה ואיש זה הוא אשר בשם ישראל כונה ועל אלקי ישראל יסמך לאמר לד' אני אשר יתאפק על הדבר הזה ולא תרד עיניו דמעה כי ירד לשערים עם ד', ועתה כמעט רגע היתה תחינה מאת ד' אלקינו להשאיר לנו פליטה ולהחיותנו כהיום הזה ויעלנו מבור שאון גלויות והשמדות אשר השתרגו עלו על צוארינו בארצות העמים ויביאנו אל המקום הזה אשר בחר בו, ואל העיר אשר נקרא שמו עליה ויתן לנו יתד במקום קדשו. על כן על כל דברי האיגרת הזאת קמנו ונתעודד אנחנו צערי הצאן אשר על אדמת הקודש לקנא על כבוד השם... ונאמר איש אל אחיו חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו ונרים נס התורה אשר הושלך ארצה זה כמה והיה למרמס חוצות.

ולכן בררנו לגדול שבנו בחכמה ובמנין החכם השלם הרב הגדול מהר"ר [יעקב] בי רב נר"ו שיהיה סמוך וראש ישיבה ורב יתקרי והוא יושיב מהיותר חכמים שבנו אצלו ורבנים יתקרו ויהיו סמוכים לעד לעולם עושים באמת וישר משפטי התורה לדן את שתקיף, והיה אם בן הכות הרשע והובא לפניהם ויכוהו על פי התורה כאשר יוכל שאתו ונפטר מידי כרתו... והיה מעשה הצדקה והשלום הזה תחילה וראש לפדיון נפשנו ולהיותנו עטרת תפארת ביד ד' וצניף מלוכה ביד אלקינו. הוא ברחמיו ישרה שכינתו במעשה ידינו ויקיים דבר עבדו: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילת אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" אמן ואמן, עד כאן לשונו.

ועל החתום כמו חמישה ועשרים, כל הגדולים שבהם בראשונה ואחר כך שאר החברים והתלמידים.

 

קונטרס סמיכת זקנים לרבי לוי בן חביב

חיבור קצר על דבר וכוח משא ומתן של הלכה למעשה  שעבר בין חכמי צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו ובין חכמי ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו, שחכמי צפת ראו לעשות מעשה על פי אותה ההוראה שכתב הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה.. שחכמי ארץ ישראל יכולם לסמוך הגם שהם אינם סמוכים, וסמכו לגדול שבהם ה"ה החכם כמהר"ר יעקב בי רב יצ"ו ושלחו לנו יושבי ירושלים... כתב הסכמתם... וגם לי הצעיר לוי כמהר"ר יעקב בן חביב זלה"ה יושב רושלים סמכו מרוב שלמותם וענוותנותם ועל ידי השליח עצמו שהביא כתבם הנזכר שלחו לי כתב הסמיכה כתוב בשם כולם והסכמתם וחתום משום החכם, והי כראותי אחר העיון הנמרץ... שאין כוח בסמיכה הנזכרת כפי הדין... השבתי להם תשובה קונדרס ארוך לעכב בידם תחילתו: ראיתי את הרשום וכו'. גם החכם הנזכר בעל המעשה קודם שראה קונדרסי הנזכר חיבר קונדריס בקיום מעשה הסמיכה תחילתו: עוד זאת אדרוש וכו', ובין כך ובן כך בא לדי החכם קונדרסי הראשון וחיבר הוא כנגדו קונדריס אחר תחילתו: עם היות וכו', ועליו חברתי אני קונדרסי השלישי תחילתו: הנה נא ערכתי משפט וכו' ואלקי המשפט אל יבוא עמנו במשפט על ערוב דברים אחרים שלא במשפט....

יודע האלקים וישראל הוא ידע אם במרד ואם במעל כתבתי... אלא הכל לאהבת האמת... גם סמיכתי תהיה לי לעדה... במה שלא רציתי לקבלה... והשם שכולל כל דברי... הוא: סמיכת זקנים, שהנה הוא מורה ראשונה על נושא הדרוש האם יכולים חכמי ארץ ישראל סמוך זקנים או לאו.

עוד יורה... שאין כח בידם. והרמז לזה סמיכת זקנים אחרת, והיא סמיכת ידם על ראש פר העלם דבר של ציבור במצות התורה, וכמו שאותה הסמיכה אי אפשר בזה הזמן דחרב מקש וליכא עבודה הכי נמי הסמיכה שלנו והוא מיסמך סבי א אפשר בזה הזמן, ולא שהם שוות שתיהן בדינם בכל, שזאת שלפנינו בבוא המשח ואליהו במהרה בימינו תחזור למקומה על ידם, אמנם האחרת אי אפשר לה לחזור עד שיבנה בית המקש ותחזור העבודה למקומה... ועוד אני אומר דזמן שתיהם שווה, שכיון דבנין בית המקש העתיד יהיה על ידי הקדוש ברוך הוא דכתיב: בונה ירושלם ד' וכו' ומוזכר במדרשים הוא תברך יבנה אותו ברגע מיד בבוא המשיח. והכי נמי אמרינן בדוכתי טובא בתלמוד: מהרה יבנה בית המקדש וכו' וחדש מינייהו בתעניות פרק ב' ובסנהדרןי סוף פרק כהן גדול דמהאי טעמא אסרי רבנן לכהנים לשתות יין בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש בפתע פתאום וברגע ולא יהיו ראויין לעבודה, ואם כן זמן שתיהן אחד...

עוד יורה... על הטעם האחרון שכתבת בזה... והוא מטעם הספק והבלבול שימשך בקביעת המועדות... כלומר מאי זה טעם מיסמך סבי א אפשר בזמן הזה, מטעם סמיכת זקנים, פירוש מטעם הדבר שכל ישראל נסמכים בו על הזקנים שהם מהסנהדרין או סמוכם לבד... והוא קביעות המועדים. וגם שבשאר כל המצוות אנו מצווים להסמך על מה שיאמרו הסנהדרין, בקביעות המועדים יש דבר נוסף והוא, שאפילו קבעו אותם בטעות אין לנו מועדים אחרים, כמו שאמרו ז"ל: אתם אפילו שוגגים, אפילו מוטעים וכו'. גם רומז לבלבול הספיקי כריתות ומיתות בית דין הנעשים מהקדושין שכל ישראל נסמכים בהם על הזקנים ואדעתא דידהו מקדשי, כמו שאמרו ז"ל: כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש.

טופס קונדרסי הראשון: ראיתי את הרשום בכתב החכמים השלמים רבני צפת תוב"ב וכלל דבריהם הוא כי למען זכות לרבים שלסיבת הצרות והשמדות עברו ברית חלפו חוק ולרפאות שברם הסכימו לעשות מעשה על פי אותה ההוראה שחידש הרמב"ם ז"ל וגם שהרב עצמו כתב "והדבר צריך הכרע" חזי קמייהו דרב גוברייהו ובררו לחכם השלם מהר"ר יעקב בי רב יצ"ו ופריסו על רישיה גולתא דדהבא להיותו סמוך וראש ישיבה ורב יתקרי הוא וכל אותם אשר יראה בעיניו לסמוך והיה אם בן הכות הרשע יובא לפניהם ויצוו לשלוחם להכותו כאשר יוכל שאתו ויפטר מידי כרתו.

ולהיות גלוי בעיני תורתם שהסכמתם זאת אינה קיימת אם לא בהסכמתנו עמם אנחנו צעירי הצאן, צאן ירושלים, שגם שאנחנו מעטי חכמות ואינהו נפישי טובא מינן תודה לקל לאו קטלי קני באגמא אנן, מלבד קדושת המקום. נוסף על זה שהוא דבר מסור לכל חכמי הארץ הקדושה כאשר כתב הרב המורה, לכן הסכימו לשלוח אלינו הסכמתם זאת חתומה מידם על ידי שלוחם שליח מצוה ה"ה החכם המעולה כה"ר שלמה חזן יצ"ו לשנסמוך גם אנחנו את ידינו עליה בחתימת שמותינו. ואחר בקשת המחילה מכבוד תורתם נראה שבדבר הזה נטו דרך המוסר והיושר, שהיה ראוי להם שלא לעשות מעשה עד אשר ידעו מה בפינו והראוי היה שהם היו מודיעים לנו סברתם בראיה וגם אנחנו אם היה לנו איזה ספק בראיותם היינו מודיעים להם, ואחר כל זה אם היו סומכים על דעתם וראיותם היה אפשר לומר שהסכמתם תהיה קיימת כיוון שהם הרוב כל זמן שתהיה הסכמת הרוב מתוך משא ומתן של כולם שמה שכתב הרב שאם הכסימו כל החכמים כל לאו דווקא והוא הדין רוב בדרובם ככולם אבל כשהסכמת הרוב היא בלי משא ומתן של כולם אינה הסכמה כלל, כי אולי אם היו שומעים הרוב טענות המיעוט היו מודים להם וחוזרים מסברתם. וכן כתב הרשב"א ז"ל בפירוש בתשות שאלה [תשובת הרשב"א מובאת בב"י חו"מ סוף סי' יג] ונידון דידן מן הראוי להיות המשא ומתן פה אל פה ופנים אל פנים כמו המשא ומתן שהיה בן סנהדרי גדולה קטנה. גם במה שכתב הרב למה היו החכמים מצטערים וכו' לפי שישראל מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם, ואם מועיל המשא ומתן וההסכמה אפילו על ידי כתב איך אמר הרב שאי אפשר, ואם היה אומר שהוא דבר קשה ניחא אבל בלתי אפשרות לא ידעתי מאין לו, ומכל מקום לפחות היה צריך משא ומתן על ידי כתב, וכיוון שלא נעשה לא זה ולא זה, אינה נקראת הסכמתם הסכמת הרוב וכמבואר.

ולא לבד אותה ההסכמה שהסכימו לשעבר אינה קיימת מטעם רוב, אלא אפילו שעתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמוע טענותינו וגם הם לא יחזרו בהם ויסכימו לדעתם הראשונה אין הסכמתם קיימת וזה, שעתה כבר הם נוגעים בדין זה והם קרובים אצל עצמם, דכסיפא להו מילתא למהדר ממאי דהסכימו בראשונה ולא יקבלו שום טענה לחזור בהם.

כל זה בהקדמה דמאי דקאמר הרב נראין הדברים שאם הסכמו כל החכמים וכו' דלא דוקא כל, דלפי הנראה אין אנו צריכין לזה, וכל דכתב הרב דוקא הוא וטעמא דלא לישתמיט הרב דלימא באי זה מקום בפסק או בפירוש המשנה: כל החכמים או רובם, ובפרט שתיקן הרב בפסק לשונו שכתב במשנה ראשונה וגרע תיבת והתלמידים, כנראה דמלת כל לא היתה צריכה תיקון ולא פירוש והיא דווקא וטעמא דלבעי הרב בכאן כל דוקא ולא להוי הרוב ככל, כבשאר דוכתי, אפשר לומר דמשום דהא מילתא שייכא לכל ישראל, רוצה לומר אותם שבארץ ישראל שהם הנקראים קהל, צריך שכל החכמים יסכימו באותה הסמיכה, ויליף לה מהוראת בית דין שטעו, ושגם היא הית הוראה לכל ישראל או רובם שעשו מעשה על פי בית דין, שצריך שכל הסנהדרין ימצאו באותה הוראה ויסכימו בה, רוצה לומר שלא יחלקו עליה המעוט ולא אפילו אחד מהם. אלא שעדיין יש לדקדק בזה, דהא אשכחן דברים שתלויים בסנהדרין של ע"א והם נוגעים לכל ישראל כגון מינוי המלך ומינוי סנהדרי קטנה, ולא מצנו בבירור שיצטרך בהם הסכמת כל הסנהדרין. ,

ומה שאפשר לי לומר בזה הוא דהתם אין ההסכמה או המחלוקת בעיקר הדבר והוא מינויו של מלך, כי זה מצוה מפורשת בתורה. וההסכמה או המחלוקת הוא למי ימנו, ובדבר ההוא אזלינן בתר רובא ודאי, אמנם בכאן הסמיכה בזה האופן אינה מצוה מפורשת בתורהה אבל הוא דבר שרוצים לחדש חכמי הארץ הקדושה, ולעשות דבר חדש כמוהו צריך שיסכימו כולם דומיא דהוראת בית דן שטעו, ואין הכי נמי שאחרי שיסכימו כולם שראוי לסמוך אם יהיה מחלוקת ביניהם למי יסמוכו שיש להם ללכת אחר הרוב כמו במינויו של מלך.

עוד אפשר לומר בטעם מילת כל שכתב הרב, שלהיות בכאן כל חכמי הארץ הקדושה במקום היחיד הסמוך כשרוצה לסמוך לאחרים, כי היכי דאין מצינו למחלוקת ביחיד כשהוא לבדו גם כל החכמם שהם במקומו צריך שיסכימו כולם בלי מחלוקת, ואע"ג דגם כשהסומך הוא סמוך בעינן שלושה, ליכא התם דעות, דהאחד מהם לבד הוא דבעינן שיהא סמוך והשניין אינם אלא לצוות לסמוך ובידו וברצונו תלוי הכל וכולהו תלתא הוו כחד, וכי היכי דהתם ליכא מציאות למחלוקת הכי נמי בנדון דידן והוא כשכל החכמים מסכימים לסמוך מחדש צריך שיסכימו כולם, מכל מקום נראה שכל הוא דווקא ולא סגי ברובא כיוון דלא פירש הרב, והאומר דלאו דווקא, עליו הראיה.

אמנם הנראה לעניות דעתי כי הנה אמת נכון הדבר שהתעוררות רבני צפת להשיג התכלית ההוא החשוב אשר לסבתו הוסכמה אותה ההסכמה מורה על השחק הנמרץ שיש ל מתעוררים בכך להדבר באהבתו יתברך ויראתו ונשיאות תורתו על אדמתו הקדושה, ויש להם בוודאי שכר טוב ויהיו כגן רטוב, אבל כפי הנראה בעינינו לא תועיל הסכמתם להשיג תכליתם דמאי דתנא במתינין כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן הוא כשהתרו בהם בשעת העבירה למלקות ולקו אחר כך בבית דין ואם אין ההתראה אין מלקות על ידי בית דין ואם המלקות אינו על ידי בית דין אין פטור מכרת על ידי אותו מלקות, הרי שאותו התכלית שלסבתו נתקנה אותה ההסכמה אי אפשר להשיגו על ידה, שמלקות של תורה והוא הפוטר מן הכרת עם התשובה איפשר שימות המוכה ממנו ואין כח ביד בית דין להלקות לשום אדם אותו המלקות אם לא שעבר בעדים והתראה אפילו שהעובר יבא לבית דין לחלות פניהם שילקו אותו, כמו שאין כח בידם אליבא דכולי עלמא להמית לשום אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה אם לא התרו בו הגם שהעובר יבוא לפניהם לחלות פניהם על כך לכפרת עוונו.

רדב"ז על הרמב"ם

על לשון זה סמכו חכמי צפת והגדול שבהם לסמוך סמוכן לדון דיני קנסות. ולא עלה בידם לפי שהחכם שהיה בירושלים לא הסכים עמהם. ושאלו את פ בעוד במצרים ואת פי חברי ולא הסכמנו. ואני הארכתי באותה תשובה לבטל דעתם ושלא דקדקו יפה בלשון רבינו. חדא שהם חשבו שמה שכתב רבינו והדבר צריך הכרע קאי למאי דסליק מיניה ואם היה שם סמוך מפני סמוך וכו' והא ודאי ליתא כי דבר זה אין צריך הכרע שהרי הוא כתב למעלה שהוא בשלושה והוא שיהיה אחד מהם סמוך וכו' כאשר הוכחנו מהאיך דר' הודה בן בבא.

ומה שכתב הכא בא לחדש שאם יש סמוך מפי סמוך אין צריך דעת חכמי ארץ ישראל אלא דן דיני קנסות ודבר ברור הוא ואין צריך הכרע אלא על כורחנו מה שכתב והדבר צריך הכרע ארירא קאי וכיון שהוא עצמו לא פשיטא ליה איך נעשה אנחנו מעשה.

ותו שהרי הקשה הרב אם כן למה היו מצטערים וכו' כי האי עובדא דר"י בן בבא ותירץ לפי שישראל מפוזרין וכו', ומה בכך והלא בארץ ישראל קרובים זה לזה והיו יכולים להסכים על הסמכה על די שלוחים או על די ראגרות.

אלא מאי אית לך למימר שהיו צריכים להיות כולם במעמד אחד והיה רחוק לקבצם הואיל והם מפוזרים. הא למדת דאפילו למה שהבינו בדברי רבינו הי הצריך שכל חכמי ארץ ישראל יהיו במעמד אחד. ועוד שנראה שצריך הנסמך ראוי להורות בכל התורה כולה, ורחוק בעיני שיש בדור הזה מי שראוי להורות בכל התורה כולה.

ועוד שהראיה שכתב רבינו בפירוש המשנה לדבר אינה ראויה לסמוך עליה וזה לשונו שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה וכו'.

ומי יתן ואדע שהרי אליהו בא לפני המשיח כמבואר בכתובים ובדברי רז"ל והרי הוא סמוך ויסמוך אחרים לפני בוא המשיח. ותו דבני ראובן עתידים לבוא ולעשות מלחמות לפני בוא מלך המשיח, ומאן לימא לן שלא יהיה בהם סמוך מפי סמוך והוא יסמוך אחרים. ותו שאמרו במדרשות שהמשיח יתגלה בגליל ויחזור ויתכסה, ומאן לימא לן שלא יסמוך בית דין בזמן שיתגלה בתחילה. ואפשר שמתוך קושיות אלו וזולתם לא סמך על מה שכתב בפירוש המשניות וכתב בפסק והדבר צריך הכרע. והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין באותה תשובה כי אין כאן מקום להאריך.

ערוך השולחן

סימן ג' סימן קטן טו

עוד כתב שם נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערים על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולם ואם היה שם סמוך מפי סמוך אין צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין והדבר צריך הכרע. עד כאן לשונו. וכוונתו שמקודם יסכימו כל חכמי ארץ ישראל למנות אחד לראש ישיבה ויהיה דינו כראש סנהדרין וכסמוך ואחר כך יצרף אליו שני חכמים ויסמוך למי שראה בעיניו וכן כתב בפירוש המשנה, פ"א דסנהדרין וז"ל: ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדיש עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בא"י כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה, שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים. והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק. וזה יהיה בלא ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח.

ולא ידעתי מאין לו להרמב"ם ז"ל דהסכמת כל החכמים שבארץ ישראל הוי סמיכה אף על פי שאין אחד מהם סמוך ואולי מפני סברא זו עצמה שכתב דאם לא כן איך היה לעתיד אי"ה. ואין לומר שיהיה על ידי נביא והרי לא בשמים היא, ואין נביא רשאי לחדש דבר, אלא וודאי דראוי והגון הוא לכך ונעשה סמוך ויכול לסמוך גם אחרים. וכבר זה יותר משלוש מאות שנה היו רבים מחכמי ארץ ישראל שרצו לחדש הסמיכה על פי דברי הרמב"ם ז"ל והתחילו בהסמיכה והיה מחכמים שלא היה דעתם נוחה מזה ונתבטל הדבר. 

חזון איש ליקוטים לחושן משפט סימן א:

א- על דבר סמיכה בזמנינו בפלוגתת הריב"ר והרלב"ח, עיקר הכרעת ההלכה היא תמיד על פי הראיות היותר מכריחות ומסתברות, ואף שאנו נוהגים על פי השולחן ערוך, מכל מקום אנו רגילים לנטות מהשולחן ערוך מחמת שנטו אחרונים ז"ל בראיות נכונות לדעת חכמי דור ודור, ובכל הלכה אנו מוכרחים לעיין בהכרעת אחרונים כי החכמה היא המכריעה בכל, אלא כשהדבר שקול אנו נוטים אחרי מי שגדול ובזה קבלנו הכרעת בית יוסף והרמ"א.

והנה בפלוגתא זו לעינינו דברי המבטלים את הסמיכה מובנים ומיושרים ודברי המחייבים אותה בלתי מובנים.

עקר שבעיקרים היא לדעת האם הרמב"ם הכריע את הדבר או משך ידו מלהכריע וסיים והדבר צריך הכרע, וכמו שכתב פ"ד מהלכות סנהדרין הי"א, והנה המחייבים את הסמיכה פירשו דהא דסיים והדבר צרך הכרע היינו אם סגי בחד סמוך, והנה פרשו הא דכתב רבנו ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן רצה לומר שאם זה הסמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן רצה לומר חבריו אלא סומך בעצמו. וכולו תמוה שאין זה מדבר כענין כלל.

והנה דין זה כתבו לעיל הלכה ג' וכאן כל העניין בנידון שפתח ואיך יתכן לבוא בדין זר במקום הזה.

ועוד הרי כבר הכריע דין זה לעיל הלכה ג' וכאן בריש דבריו הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד כו' וכמו שהקשה הרדב"ז.

ועוד שכתב רבינו שאין צריך דעת כולן ואין זה אמת דודאי צריך דעת כולן לסומכו ואם אין בדעת כל הג' לסומכו אין זה סמיכה בג'.

ועוד מה זה שסיים רבינו אלא דן דיני קנסות וכו' הוא ליה לסיים אלא סומך בעצמו.

ועל כורחנו לדחוק אלא דן זה שנסמך מפי סמוך מפי סמוך דיני קנסות ורצונו לומר אע"פ שלא הסכימו עימו חבריו לסומכו, ולא ייתכן לפי זה מה שסיים שהרי נסמך מפי בית דין, ועוד מה לי סמוך מפי סמוך ומה לי סמוך שהסכימו עליו חכמי ישראל לסומכו,

אבל הדבר כפשוטו וכמו שפרשו הרדב"ז שהוא סיום דבריו שאלמלא סמך ריב"ב היו צריכין כל ישראל להסכים על סמיכה ראשונה ומפני הקושי היו הקנסות בטלות, אבל כשסמך ריב"ב הרי הנסמך דן דיני קנסות ואין צריך דעת כל חכמי ישראל ואחרי שסיים רבינו דבריו כתב דהדבר צריך הכרע, וכן פירשו מרן הכסף משנה שהרי כתב דבפירוש המשנה כתב הדבר סתם וכאן כתב הדבר צריך הכרע ועל כורחנו קאי על חידוש הרמב"ם שכל חכמי ישראל יכולין לסמוך דאי פירשו על הא דסגי בחד סמוך לא היה הכסף משנה כותב הלשון שכתב דבדין אחד סמוך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהוא ספק וסיים דממה שנתבאר בגמרא בחד סמוך סגי והיה מרן מפרש דבפירוש המשנה הכרע הדבר אחר שנסתפק, ועוד בהל' ג' כתב מרן טעם על הרמב"ם דסגי בחד והיה ליה למרן לכתוב דלעיל בהלכה ג' סתם אלא ודאי מרן פירשו כהרדב"ז, וכן הלחם משנה שראה דברי שניהם ודעתו כהרלב"ח כמבואר ברהיטות לשונו, וכן הרע"ב פ"ק דסנהדרין מ"ג העתיק דברי הר"מ הדבר צריך הכרע על הסכמת חכמי ישראל וכן התוס' יו"ט שם,

ואחרי שהדבר מוכרע לכל קורא והסכימו עליו הרדב"ז והכס"מ והלח"מ והרע"ב והתוס יו"ט אין ראוי להסתפק בזה כלל.

ב- ואין לומר דמחמת מצוות מינוי שופטים נסמוך מספק, דכיון דלא יוכלו לדון דיני קנסות מספק ולא כל דבר הצריך סמוכין אין כאן מצות מינוי שאין מנויין כלום. ולא עוד אלא שמוטב שלא יוסמכו משיסמכו ולא ידונו שהרי אם הם סמוכים ואינם דנים יש כאן עיוות הדין באונס ומוטב שלא נסמוך ונחשב אנוסים.

וגם בקה"ח (קונטרס החדש) נכנסו בספק שאם יש סמוכין מצוה לקדש על פי ראיה וכמו שכתב רלב"ח.

וראיתי מעתיקים תשובת מהר"י ב"ר על זה משום דבית דין של הלל היה גדול בחכמה ובמנין ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, ותמוה מאוד וכי תקנת חכמים יש כאן הלא כך הלכה נאמרה דבזמן שיש סמוכין יקדשו על פי הראיה ובזמן שאין סמוכין יקבעו בית דין על פי חשבון שישתוו התקופות והמולדות וישבו בית דין של ר' הלל וחשבו וקבעו עד שתשוב ראיה, ואם תשוב ראית הלבנה בישראל עלינו לשוב למצות ראה. וכי תיקנו בית דין לבטל מצות ראיה בזמן שאפשר.

ומדברי ר"י ב"ר והרלב"ח נראה שאין אפשרות לקדש עכשיו על פי ראיה אף אם היה הסמכה כדין ואין בזה טעם ואי משום שנשכח סוד העיבור אם כן על כורחנו להחזיק בחשבון הלל. ואי סוד העיבור אינו מעכב מאי קשיא ליה להרלב"ח באמת לדעת הריב"ר יקדשו על פי ראיה וכנראה לא הרהיב הריב"ר לעשות מעשה בזה בקדשו על פי הראיה.

ג- וברדב"ז כתב בזמנו שאין בנו ראויין לכך וכל שכן אנו יתמי דיתמי והמשא ומתן בזה מביא לידי גיחוך, והנה ממה שכתב הרדב"ז בביאורו להר"מ פ"ד הי"א דלא עלתה בידם [ר"ל בידי חכמי צפת] מבואר שחכמי צפת הודו להרלב"ח והרדב"ז שאילו עמדו על דעתם ודנו דיני קנסות לא שייך לומר ולא עלתה בידם אלא היה מספר שעשו כדבריהם והיה צווח עליהם כמו שראוי להחכם החולק, ואחרי עדותו של הרדב"ז אין לספק בדבר, ואילו היו דנים הסמוכין בצפת דיני קנסות והוכרע הדבר על פי הרוב היה הדבר מפורסם והיה נזכר בבית יוסף ובשאר פוסקים בזמן ההוא ואחריהם, וגם היה הדבר נמשך, והרי כתב הטור חו"מ סי' שפ"ט שהשמיט דין העדאה וחזרה לתמותו מפני שאין לנו סמוכין וכן השמיט בשו"ע, וכן באה"ע סימן קע"ז סעיף ב כתב המחבר והאידנא שאין סמוכין, ואילו היה מרן ז"ל יושב ודן דיני קנסות היה מביא הדבר בבית יוסף ובשו"ע והיה מבאר טעמו ונימוקו ולא היה הדבר בסתר.

אבל נאמן עלינו הרדב"ז שלא עשו המסמיכין כדבריהם והודו לדברי החולקים ונשתקע הדבר.

והא דסמכו הנסמכים לחכמים אחרים הוא משום דאנו נוהגים להסמיך את החכמים להוראה ולא היה חילוק בין סמיכת הר"י בי רב לשאר סמיכה אלא במחשבה שיהיו סמוכין באמת לדון דיני קנסות נשאר סמיכתם כשאר סמיכות וחשובות יותר מסתם סמיכה שהרי היה על דעת שיהיו מוסמכין אף להושיבם בסנהדרין ולפיכך היו המוסמכים מכובדים מאד בקרב החכמים והשתדלו גם החכמים הבאים אחריהם להיסמך מהן והיה הדבר נחשב לחשיבות מיוחדת.

וזהו הנמצא בספרי התולדות ענין סמיכתם אף שנתבטל הסמיכה לקנסות ולהיות מוסמך דאורייתא.

ד- והנה יש סומכים עוד דינא של הר"מ ע"פ מה שכתוב ב"י סי' רצה לפרש לשון הרא"ש ר"פ המפקיד שכתב או אזמניה לדינא בארץ ישראל על פי דברי הר"מ ואף אם נפרש כן אכתי יש לומר דבדרך ספק אמרו אם נכריע כן, אבל הדבר זר בכוונת הרא"ש שאין בכגון זה ראוי לסתום. ועוד הרי עכשיו אכתי ליכא סמוכין ולא שייך אזמניה לארץ ישראל והלא בספ"ק דב"ק כתב הרא"ש בפשיטות והאידנא דאין מומחים בארץ ישראל לא קבעינן אבל לשון הרא"ש שיגרא דלישנא דגמרא או טעות סופר והבית יוסף כתבו בלשון ואפשר שהוא תמיד על צד הרחוק ומרופה, ובשולחן ערוך סימן רצה' השמיט הב"י הכל משום שאין לנו כפל, ווהבית יוסף עצמו סי' א' סעיף ה כתב אופן דמגבינן קנס הוא בתפש והביא תקנת הגאונים לכופו לפייס ולא הזכיר אזמניה לדינא בא"י.

ה- עוד יש סמוכין מלשון הרשב"א ב"ק לו' ע"ב, והנה לשון הרשב"א כמו שהוא לפנינו אין לו מובן וז"ל: אלא שאני תמה דבזמנן [בשטמ"ק הג' דבזמנו] לא היה סמוך בארץ שאילו היה סמוך אף בחו"ל נמי יגבו כו', אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב מן הסברא כו'.

ואינו מובן דודאי היו מומחין בארץ ישראל ולא בבבל כדאמר לעיל (טו ע"ב) ואיא מר קבעו לי זימנא דאזילנא לארעא דישראל כו', ומאי האי דסיים שאילו היה סמוך אף בחו"ל כו', אין הכי נמי אילו היה בחו"ל סמוך היה דן דיני קנסות אבל אל היה סמוך בחו"ל, וכי מפני שלא היה סמוך בחו"ל יחייב הדבר שלא יהיה סמוך בארץ ישראל הלא אין סומכין בחו"ל ואי אפששר להמצא סמוך בחו"ל, אלא זה שנסמך בארץ ויצא לחו"ל ולא היה הדבר שכיח מפני שאסור לצאת מארץ לחו"ל ומפני סכנת דרכים וזמני מלחמות וחירום,

ומה שסיים בדברי הרמב"ם אינה תשובה על השאלה שהרי במן רב יוסף עדיין היו סמוכין ארץ כמו ר' ירמיה ור' זירא והלא ימי רא עדיין היו מקדשין על פי ראיה כדמוכח ר"ה כא ע"א, ואין צריך להסכמת כל החכמים.

ואי קשיא ליה להרשב"א למה צריך לעלות לארץ ישראל הלא סמוכין דנים גם בחו"ל אין תשובה בדברי הר"מ.

אבל על כורחינו יש כאן טעות סופר בלשון הרשב"א ונראה דצריך לומר אלא אפשר כגון כו' למיסק לא"י [וכן כתב הרמב"ם]. אלא שאני תמה דבזמנו לא היה סמוך בארץ שאילו היה סמוך כו' וכונתו למה שכתב הר"מ פ"ה מהל' סנהדרין הל' יז, שכתב או יעלה עימו לדין בארץ ישראל. ומה שכתב הרשב"א שאילו היה סמוך כו' רצה לומר שאילו היה הדין שאין סמוכין דנים בחו"ל לא הוי קשיא על הר"מ שדרכו של הר"מ לכתוב אף דן שאינו נהוג אבל באמת כשיש סמוך בחו"ל דן דיני קנסות ולא יתכן שיכרחו לעלות בארץ אלא מפני שבמקרה לא היו בחו"ל סמוכין שהרי מן הדין חייבן להושיב בית דין סמוכין אף בחו"ל כדאמר מכות (ז' ע"א) ולשון הרמב"ם פ"א מהל' סנהדרין ה"ב כבר האריכו הכ"מ והרדב"ז שהל"מ, לא היה ליה להר"מ להזכיר מקרה שכבר עבר ולא ישוב עוד דלעתיד לבוא אם יהיו ישראל חו"ל ודאי יהיה ביניהם שופטים דלעתיד מלאה הארץ דעה ויהיה הכל על שלימות הראויה וסיים בדברי הר"מ דאפשר שיוחזרו סמוכןי קדם ביאת הגואל ואף שלא הכריע רבינו הדבר מכל מקום לא נמנע לכתוב דבר שאפשר וגם הוא דין המוזכר בגמ'.

ומה שכתב הרשב"א ואע"פ שיש לעיין ממה שאמרו כו', ר"ל שהר"מ נטה מסברא שאפשר לכל חכמי ישראל להסמיך אע"פ שיש לעיין ממה שאמרו בגמ' דאלמאל הוא בטלו דיני קנסות משראל ודחק הר"מ לפרשו משום הקושי לאסוף כל החכמים היה בטל דיני קנסות ואינו פשוטו.

והנה מרהיטת דברי הרשב"א נראה דחושב דברי הר"מ לדבר מחודש ובלתי מוכרע, ואפשר שראה הרשב"א מה שכתב הר"מ בפירוש המשנה ולא ראה מש"כ בפ"ד ואין זו תימה שלא נתחייבו הראשונים ז"ל להיות בקיאים בדברי הר"מ. מיהו הרשב"א ז"ל היה מצוי בספרי הר"מ ובקי בהם ויש לפרשו כפירוש הראשון דמה שכתב ואע"פ שיש לעיין היינו אע"פ שראה הר"מ שיש לעיין אפ"ה צדד כן.

דברי הרב קאפח בפירושו למשנה תורה לרמב"ם

כתב הרדב"ז נראין לי הדברים שאם הסכימו וכו', על לשון זה סמכו חכמי צפת והגדול שבהם לסמוך סמוכין... וכל קושיותיו אווריריות אגדתיות שרבנו היה תמה ומתפלא מהן, היאך גאון תורני כמו הרדב"ז יאמר כדברים הללו, ויחשוב אותן קושיות...

והמעיין בדברי הרלב"ח בקונטרס הסמיכה יראה יוכח כי הדעות מפוזרות מאוד, ודברי גוזמאות הורכבו בדברי שניהם, מהר"י בי רב, ורלב"ח, והתקפות, וכדומה. ויפה עשה מרן שקיים בעצמו כבוד לאיש שבת מריב.