ביקורת על הספר 'מכים שורשים' של הרב
חיים נבון
פתיחה
הספר מכים שורשים של הרב חיים נבון, הוא
אחד הספרים החשובים שנכתבו בדורנו במלחמת התרבות העכשווית. במובן זה אני מצטרף
לגמרי לממליצים על הספר.
בכל זאת, נראה לי שיש נקודה חשובה שעלולה להתפספס בקריאת הספר. שאלה 'דתית' בסיסית שלא נשאלה שם היא מה עשה ה' לנו. או במילים פחות דרמטיות - מצד הנהגת ה' בעולם, מה באה התנועה הפוסטמודרניסטית להוסיף לעולם. בספר נדמה שההנחה היסודית היא שהפ"מ [הפוסטמודרניזם] הוא בבחינת עמלק שמטיל ספק בכל וממילא אין שום טוב שיש למצוא בה אלא רק להכחיד אותה מן העולם.
אישית, אני סבור אחרת ואשתדל להעלות את הנקודה בשורות הבאות.
בכל זאת, נראה לי שיש נקודה חשובה שעלולה להתפספס בקריאת הספר. שאלה 'דתית' בסיסית שלא נשאלה שם היא מה עשה ה' לנו. או במילים פחות דרמטיות - מצד הנהגת ה' בעולם, מה באה התנועה הפוסטמודרניסטית להוסיף לעולם. בספר נדמה שההנחה היסודית היא שהפ"מ [הפוסטמודרניזם] הוא בבחינת עמלק שמטיל ספק בכל וממילא אין שום טוב שיש למצוא בה אלא רק להכחיד אותה מן העולם.
אישית, אני סבור אחרת ואשתדל להעלות את הנקודה בשורות הבאות.
פוסטמודרניזם[1]
– קווים לדמותו
הפ"מ הוא תגובה למודרניזם שצמח מן הנאורות.
בתקופת הנאורות ערכי הרציונליזם (שהוביל גם לליברליזם) היו
הערכים ששלטו בכיפה. כולם דיברו על אינדיבידואליזם, שיוויון, חירות וזכויות הפרט,
מבחינה ממונית, פיזית ושכלית. הנאורות קידמה מאוד את המדע וכן את השלטון הדמוקרטי
ואכן ערכים אלו צברו תאוצה ושינו ללא היכר את עולמנו בתקופה המודרנית.
בתקופה המודרנית, מדינות מלוכניות ירדו
ובמקומן עלו רפובליקות דמוקרטיות למחצה לשליש ולרביע. מאפיינים נוספים היו יישום
ערכים ליברליים - שיוויון זכויות דה יורה ולאחר מכן דה פאקטו, אמפריאליזם
כביטוי לחירות, עיור והמהפכה התעשייתית.
אך גם רעיונות מחודשים שנבעו ממפלת הדת לצד הרצון בתיקון עולם כמו קומוניזם פאשיזם ואפילו נאציזם כל אלה הם חלק מהשינויים שהגיעו בכנפי המודרנה.
אך גם רעיונות מחודשים שנבעו ממפלת הדת לצד הרצון בתיקון עולם כמו קומוניזם פאשיזם ואפילו נאציזם כל אלה הם חלק מהשינויים שהגיעו בכנפי המודרנה.
תוצאה נוספת של התקופה המודרניסטית היא
ירידה חדה במעמד הדתות בעולם ובעיקר פיחות במעמדה של הנצרות. מהשחקן הפוליטי
המרכזי באירופה הפכה הנצרות להיות מדינה קטנה וחסרת השפעה נגלית.
ההשקפה הפילוסופית המודרנית הייתה תפיסה
מהותנית אונטולוגית – יש אמת ועלינו לחקור עד שנגלה אותה. בתקופה זו פעלו
פילוסופים והוגי דעות רבים וידועי שם ו'הפכו' את העולם גם בפקולטות האחרות –
פסיכולוגיה, ממשל, רפואה כולם היו שדה קרב במלחמת הדעות.
אחד מהפילוסופים שפעלו בסוף המאה ה-19
הוא פרידריך ניטשה. ניטשה לקח את המודרניזם צעד קדימה ונחשב בעיני רבים לראשון
הפוסטמודרניסטים. ניטשה היה אקזיסטנציאליסט מובהק וגם אתאיסט[2]. הוא טען שאנו עסוקים בקיום
בנפרד מהמהות[3].
הוא גם אמר שהמהות הידועה לנו כיום סותרת במידה זו או אחרת את הקיום והתייחס בעיקר
לנצרות. הנאציזם ראה את עצמו כממשיך של הדחיפה לעוצמה וכוח הרצון שהגה ניטשה. אך
בעצם כל העולם הפוסטמודרני הושפע ממנו מאוד.
על אף שהפ"מ מניח שאין אמת אחת או
אין אמת בכלל ,ובעניין זה הוא במובהק חולק על המודרניזם, להבנתי המחלוקת הזו איננה
מבטאת מחלוקת גמורה עם היהדות.
הסובלנות שבאה מתוך ההבנה כי האמת נמצאת
בינינו ולא אצל אחד מאיתנו היא גורם חשוב בלימוד בארץ ישראל לעומת הלימוד בבבל.
[סנהדרין כ"ד ע"א].
כל מי שנכנס לדיון בית מדרשי ראה כיצד כל דעה מייצגת גוון של אמת ויש הכרח לשקללה בדיון.
כל מי שנכנס לדיון בית מדרשי ראה כיצד כל דעה מייצגת גוון של אמת ויש הכרח לשקללה בדיון.
על הבעייתיות האמיתית של הפ"מ מדבר
הרב נבון בספרו והיא פירוק הזהויות. אלא שגם בנוגע אליה עלינו לעשות עבודה של
העלאת נצוצות (וכדלקמן).
הצעד הבא
בעיניי, הפ"מ ככלל איננו ריאקציה
הפוכה למודרניזם כי אם צעד קדימה של התרבות המודרנית. הצעד הזה מראה לנו ,בין
היתר, לאן אדם ללא אלוקים עלול להגיע.
עד כאן, גם בספר מכים שורשים היטיב להראות.
עד כאן, גם בספר מכים שורשים היטיב להראות.
ביד אומן מראה הרב נבון כיצד
הפוסטמודרניזם עוקר זהויות נושנות ומחריב בכך את העולם במובנים ידועים. לכן
הפיתרון שעולה מדבריו הוא עזיבת החשיבה חסרת הגבולות לטובת הבנה שהזהויות מהוות
מרכיב מפתח באדם. ובהקשר היהודי יש לחזק את העובדה שאנו חלק מזהות וכיהודים יש לנו
מנהגים שונים, תפילות וכו'.
ב' ביקורות עיקריות
ביקורתי מתחלקת לשתיים. האחת חולקת על
הנאמר בספר, והשנייה מבקשת להוסיף צעד שחסר מאוד בעיניי בהתמודדות מול הפ"מ.
- נקודה ראשונה – הספר מדבר על כך שהיהדות
היא מסורתית. בעיני המחבר מסורתית היא מילה נרדפת לשמרנית, ואילו החיפוש אחר
אותנטיות שייך לפגם הפוסטמודרני והוא מנוגד לזהות. הטענה העיקרית שלי היא ש'והשיב
לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' הכוונה שיש לתורתם של בנים בדורנו עילוי על
גבי תורת האבות. לכן צפויה התחזקות רוחנית אדירה שתתבטא בין היתר גם בשמירת הלכות שפחות
שמרו בדורות הקודמים. כמובן שזה חייב לבוא מתוך כבוד גדול לדורות הקודמים אך גם
מתוך הבנה כי יש לנו תפקיד אחר במהלך ההיסטורי שזכינו להיות חלק ממנו. כחוליה בשרשרת אבל כחוליה אחרת. וזאת בהקשר
לתקופה המיוחדת שאנו נמצאים בה השיבה לא"י והגאולה.
גאולה, משיח הם מושגים זרים לחלוטין לאנשי התנועה השמרנית. החיפוש אחר אותנטיות הוא חלק מתנועה מהפכנית שטמונה היטב ביסודותיה של היהדות. אברהם אבינו, משה רבנו ובוודאי המשיח הם מהפכנים. המילה שמרנות מסמלת את ההיפך מהם. גם לשמואל הנביא שכפר במוסד הכהונה המושחת והעמיד מלכים לישראל במקום שופטים קשה לקרוא שמרן.
האם הרב נבון נותן מקום למהפכה הזו בתפיסתו?
- נקודה שנייה[4] - בבריאת האדם מתוארים שני
שלבים. בראשון נולדים אדם וחוה כזהות משותפת אחת. בחז"ל הם מתוארים כמחוברים
גב לגב, שני צדדים של אותו שלם. אך שני צדדים שמחוברים מלידה, ללא בחירה זה בזה.
ולכן ישנה תחושת אי נוחות. ההתבגרות של האדם עוברת דרך 'הבנה' ל אלקים עצמו ש'לא טוב
היות האדם לבדו' ויש צורך בחיבור פנים אל פנים. חיבור זה הוא בחירי, האדם מגיע לתובנה הזו גם בכוחות עצמו – 'זאת הפעם עצם מעצמי'! להבנתי המהלך האלוקי של הפ"מ דומה
לתהליך זה. כאשר מסתכלים לעומק על הפ"מ נראה כי הוא מבקש מאיתנו נסירה ובחירה
מחדש בכל פרט מזהותנו הזדהות מוחלטת עם הזהות היהודית החדשה ישנה. הזהות הזו היא
הכי אותנטית והכי נאמנה למקור.
הדוגמא הטובה ביותר לשוני בין התפיסה המוצגת כאן לתפיסתו של הרב נבון באה לידי ביטוי בהתייחסות הצוננת לתפילה [עמ' ]. התפילה איננה התרפקות נוסטלגית על מנגינות של בית אבא. זוהי היתפסות על צד איזוטרי שבתפילה. התפילה ביהדות היא עליית הלב למקורו, הכנה לרוח הקודש, עבודה שקשורה לנבואה ולתהליך עמוק שעובר האדם. התפילה היא הביטוי האינטימי ביותר לקשר בין האדם לבוראו. מי שמתפלל כי זה חלק מהזהות שלו בלבד, קטן ממי שמתפלל כי ליבו בוער לה'. לשם אנו חותרים. לתחושתי, הייאוש מכך הוא הנחת יסוד די עגומה שעומדת ברקע של הספר. מעין חיוך ציני של דתי ותיק המביט על כל נסיון להתקרב ולהתלהב כגחמה חולפת שעוד תעבור עם הזמן.
הביקורת הזו חשובה בעיניי מפני שכשבאים להתמודד עם כל גישה, רעיון ובוודאי תנועה רוחנית עלינו לראות מה היא באה לקדם בעולם. לפי דברינו לפ"מ יש תפקיד חשוב בהיותו מערער על כל תפיסות היסוד ובכך מביא לנסירה העמוקה ביותר שחוותה האנושות. פירוק הזהויות הפוסטמודרני הוא בעצם פועל יוצא של הרצון לחדור לעומק האני, למצוא משמעות פרטיקולרית לכל סובייקט ולהבטיח שלעולם לא נמחק עוד את הפרט. וכשהנסירה כל כך גדולה ועמוקה אזי החיפוש והמציאה הרבה יותר משמעותיים. אנו כביכול בוחרים בתורה מחדש מתוך הבנה שנועדנו זה לזו. שאי אפשר אחרת, שהטוב הוא החיים והחיים הם הטוב. לשם הקב"ה מכוון אותנו. לכן עלינו לחזור לבירור ולא רק לומר: 'זוהי זהותנו ודי לנו בזה'. הגישה השמרנית בלבד לא תביא ללידת מדרגה חדשה מתוך המשבר הפוסטמדרני, התפיסה שהוצגה כאן אולי כן.
לעיון נוסף:
מאמר מקיף וחשוב שמבקש לגלות את הניצוץ שבפ"מ -
https://shayby.files.wordpress.com/2010/10/d794d7aad797d793d7a9d795d7aa-d7a7d794d799d79cd7aad799d795d7aa-d799d794d795d793d799d7aa.pdf
ועוד מאמר שמבקש לשים לב להבדלים שבין שמרנות ליהדות -
https://www.makorrishon.co.il/judaism/234589/
כמו כן אמליץ על ספרו המצויין של חברי היקר הרב גיא אלאלוף הי"ו 'בסתר עליון' בהוצאת דברי שיר.
[1] לקמן פ"מ.
[2] הקשר לא הכרחי – למשל קירקגור ולהבדיל בובר היו
אנשים דתיים.
[3] להיפך מקאנט למשל.
[4] במובן מסוים הביקורת השניה נובעת מהראשונה. מ"מ היא עיקרית יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.