רבות נכתב אודות היחס של התורה לעבדות. מה שידוע פחות הוא שבימי המאבק בארה”ב בין הצפון לדרום, יצא מנשר מאת רב אורתודוקסי לא ידוע בשם מוריס יעקב רפאל שתמך בעבדות בטענה שהתנ”ך תומך בה. לקראת פרשת משפטים, שבה מדובר על דיני עבד ושפחה, יש מקום לנסות ולהבין מהי עמדת היהדות ביחס לסוגית העבדות והחירות.
סיפר רבי משה כלפון הכהן, רבה של ג’רבא, שכאשר נודע לזקנו על פקודת שחרור העבדים בצרפת בשנת 1848 הוא חייך ושמח, אך לפתע נשתנו פניו ונפל מעולף ארצה. כשעוררו אותו, שאלו לפשר התגובה החריגה. הוא אמר ששמח כאשר שמע שקללת כנען באה לתומה סוף סוף, אך אז נשא קל וחומר: אם קללתו הקדומה של כנען נפסקה, קללת הגלות של ישראל כיצד עדיין נמשכת?! ולכן התעלף מצער. אם בקרב יהדות אירופה נשתרש השם ‘חופשי’ כשם נרדף לאדם שפרק עול מצוות, במשנתו של הרב מג’רבא נקרא בעקביות דורנו דור החופש והדרור כשבח וכדבר חיובי.
סיפור המעבר של בני ישראל ממשפחה לעם מסופר בתורה דרך פריזמה של יציאה מעבדות לחירות. זהו המיתוס של עמנו – עם של עבדים ששוחרר על ידי אלוקים. את עשרת הדברות פותח בורא עולם בכבודו ובעצמו בהצגתו כמי שהוציא אותנו מבית העבדים המצרי. לא רק שהמכתב חרות על הלוחות בלשון חירות שכן ‘אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’, אלא שהזוה”ק (תצוה קפג ע”א) מסביר שהתורה כולה נקראה “חירות”, והיא המביאה חירות לעולם. יש כאן מעין קריאה להבנה שהתורה ניתנה דווקא לאנשים חופשיים, וכך היא רוצה לשמור אותם, ובהמשך – לשחרר את העולם כולו. העבדות, לעומת זאת, נזכרת לראשונה בתורה כקללה לבני כנען, וגם בהמשך בשפה התלמודית כל עבד מבין הגויים נקרא “עבד כנעני”. אם נתייחס לעבד העברי עליו אנו לומדים בפרשה, התלמוד הירושלמי מצביע על כך שכאשר יהודי נמכר לעבד הוא עובר ירידה רוחנית מהותית, שכן על פי דין ‘רבו מוסר לו שפחה כנענית’. זאת אומרת שהעבד נעשה מותר באשה שאינה בת ישראל במלוא מובן המילה, דבר שאסור לכל יהודי אחר.
הנגדה מופלאה לכך אנו מוצאים בחוקי חמורבי. על פי חוקים קדומים אלו “אם עבד אמר לבעליו: “אתה לא אדוני” – אדונו יוכיח (לבית משפט) שהוא עבדו, ויוריד לעבד את אוזנו”. (חוק 282). עבד שכופר בעבדותו, אם כן, תיכרת אוזנו.
כמה מרחיקה אותנו התורה מגישה זו בקובעה בדיוק את ההיפך: עבד שרוצה להישאר בעבדותו גם לאחר שחרור העבדים בסוף השנה השישית – תרצע אוזנו במרצע. חז”ל מסבירים למה דוקא אוזן ולמה דוקא על יד המזוזה: “ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי: אוזן ששמעה על הר סיני “כי לי בני ישראל עבדים” והלך וקנה אדון לעצמו – תירצע.
(קידושין כב).
כלומר, חרף העובדה שבעולם בו עדיין יש מעמדות מובהקים, התורה מאסדרת את העבדות ונותנת לה מקום כפתרון שיקומי, האידיאל הכללי של התורה כאילו זועק: “יהודי ועבד? לא הבנת כלום מיציאת מצרים וממעמד הר סיני!”. אכן, לאורך הדורות, העם העז שבאומות מצא עצמו מתמרד כנגד משעבדים ותפיסות משעבדות: החל מהמרד הצבאי בימי המכבים, דרך מרד רוחני הירואי לאורך כל ימי הגלות ובעיקר מול עינויי האינקוויזיציה, ואפילו במרד אידיאולוגי במהפכה הקומוניסטית, ועד למרד העיקש של המחתרות בראשית המאה העשרים.
יתר על כן, גבולות המרידה בעבדות הורחבו לעולם כולו, עד שלבסוף גם עבדות השחורים בארה”ב הופסקה על ידי האמירה הנצחית של אדון הנביאים – let my people go.
על מנת לשמור על עמוד השדרה הרוחני שלנו זקוף, ולא כזה הנע ונד בכל רוח מצויה, עלינו לשמור על זהותנו המיוחדת, ולא ללכת שבי אחרי אופנות מוסריות חולפות. מאידך, מתוך בטחון עצמי שנובע ממחויבות תורנית ואמונה עמוקה בקב”ה, נבדוק האם העולם כבר התעלה מקללות העבר וניתן כבר לדרוש להלכה ולא למעשה את הדינים המאסדרים את הקללות.
פורסם בערוץ tov משפטים התשפב -לצפיה ליחצו כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.