שנים
רבות קראתי את ספר שמות ולא זכיתי להבין את הדרמה שמתחוללת בסוף פרשת פקודי. מאז
יציאת מצרים עם ישראל מתכונן להתגלות ה'. סוף סוף לעבוד את ה' במלוא מובן המילה,
לראות שכינה פנים בפנים ולא בבחינת אל מסתתר בשפריר חביון. לאחר ההתגלות האדירה
היה צורך משמיים שהורגש היטב עד תחתיות ארץ בשימור ההתגלות הזו באורח קבע בקרבנו.
לוחות שיינתנו משמיים יונחו בתוך ארון ומשכן שייעשו בארץ. הואהל הקדוש הזה יקרא
אוהל מועד על שם ההתוועדות שמתרחשת בו – כאן הקב"ה ועם ישראל נפגשים.
אך בטרם
השלמת התהליך העם חוטא בחטא העגל ונראה כי הקב"ה מבקש לשלוח מלאך ולא לתת
לשכינה להתגלות בקרבנו עוד (שמות לב, לד). משה רבנו מתפלל בתוקף: "אם אין
פניך הולכים אל תעלנו מזה"! (לג, טו). נראה היה שהקב"ה מתרצה: "גם
את הדבר אשר דברת אעשה" (שם יז), הוא ממשיך להתגלות אל משה, העם מקבל הבטחה
לראות את פני ה' בשלושת הרגלים ועם ישראל ממשיך בפרויקט השראת השכינה בקרבו ומקים
משכן בפרשיות ויקהל ופקודי.
ובכל
זאת ספר שמות מסתיים באקורד צורם. אחרי כל העשייה המאומצת של העם שדומה שבחלק
מהמאמץ שיתפה אותנו התורה כשפרטה חזור ופרט את הציווי וההכנה של כלי המשכן והקמתו
בפרשות האחרונות. אחרי רוח ההתנדבות האדירה שהביאה עם של עבדים לשעבר לתת את רכושם
למען המטרה הנעלה. רוח התנדבות שהקיפה נשים וגברים כאחד, נשיאים ופשוטי העם כולם
מבקשים לראות התגלות על ידי הכנתם. ובאותם רגעי שיא שבהם המשכן עומד בפעם הראשונה והענן
אכן יורד אל המשכן - משה רבינו לא יכול להכנס. "ולא יכול משה לבוא אל אהל
מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן". משה לא נכנס כי השכינה לא
מפנה לו מקום כביכול.
הדרמה
הזו מסתיימת בספר הבא וזה פשר שמו – "ויקרא ה' אל משה באהל מועד לאמור".
הרגעים מורטי העצבים מסתיימים בכך שהי''ת כביכול נותן מקום למשה בתוך הענן עצמו.
מדוע
היה צורך באותם רגעים מורטי עצבים שנראים כביכול מיותרים? נראה כי התכונה החשובה
ביותר בעבודת ה' וזו שמביאה ביותר להשראת שכינה היא הענווה. לאחר כל האקטיביות של
העם עלול היה להתגנב ללב רגש של 'מגיע לנו', עשינו כל כך הרבה וכך 'הורדנו' שכינה
לארץ. ההתנשאות הזו דוחקת את רגלי השכינה ולא מקרבת אותה. על מנת למצוא חן בעיני
ה' על האדם להיות מלא ברגש של שפלות רוח וענווה. לדעת ששום דבר לא מגיע לו ולא
משנה כמה עבד – הכל מתנות חינם מה'. האמירה 'אני לא יכול לבד' היא אמירה הכרחית
בקשר שבין האדם לבוראו. וכמאמר הידוע בשם חכמי הסוד "ה' צילך על יד
ימינך" כדרך שאדם מתנהג כך מתנהגים עמו משמיא כאילו היו 'צל' שלו. אם האדם
מצמצם את עצמו יש לו מקום במרחב האלוקי.
פורסם בערוץ טוב - פקודי התשפב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.