מעט זה גם טוב

בסיפור החטא הראשון משכנע הנחש את חוה לאכול מעץ הדעת האסור. מדוע התורה בחרה לספר על יצר הרע בדמות של נחש ולא אריה כלב או נמר? בספר אשיב ממצולות מסביר הרב יהושע שפירא שכמו אצל הנחש כך אצל היצר הרע, בשונה מאריה ושאר החיות הטורפות הנשיכה של הנחש איננה הבעיה אמיתית. בנשיכה מוזרק ארס והוא הגורם הממית. החטא עצמו איננו עיקר הבעיה, על ידי החטא והכישלון ממלא יצר הרע את נשמתנו בארס הייאוש. אנחנו אומרים לעצמנו 'אם נכשלנו כבר כל כך הרבה פעמים, עדיף שלא אנסה', 'מה יעזור המאמץ הקטן שלי? מה זה מעניין את ה' הגדול?' , ובטענות אלו אנחנו באמת מאבדים את עצמנו.

גם ה'גלגול הבא' של היצר הרע אוחז בנו אחרי הכשלון. עמלק היה מציק לנופלים – 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' (דברים כה, יח), הנחשלים הם אלו שנפלטו מהענן בעקבות חטאיהם, ודווקא אותם תוקף העמלק, מייאש וממחיש עד כמה הם רחוקים – שהיה זורק עורלותיהם לשמיים (רש"י שם).

בפרשיות המשכן מלמד אותנו הקב"ה עקרון חשוב שיעזור לנו להילחם ברעל היאוש של עמלק. משה לא מאמין שהמשכן הקטן שבא לכפר על העגל 'יספיק' לקב"ה. וכך נאמר בפסיקתא דרב כהנא (ב, שקלים):

בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ואתה אמרת ועשו לי מקדש?!

וכאן הקב"ה מלמד אותנו את העיקרון – 'לא כמו שאתה סבור'.

אמר לו הקב"ה: משה, לא כשאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום, שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן. דכתיב: "ונועדתי לך שם".

אומר ה' לבני האדם: אינני שורה דווקא בגדול או במושלם. בפרטי ההלכות, במשכן הצנוע שנעשה מכל הלב – שם אני משרה את שכינתי. ובמדרש תנחומא (נשא יא) נוסף על זה שזהו הגורם לכך שעם ישראל ניגש ברצון לבניית המשכן:

אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן, שנאמר: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות". כיון ששמעו כך, עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן. כיון שעשו את המשכן, מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב"ה ומכבודו שנאמר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד".

פעמים רבות אנחנו לא מתחילים כי אנחנו חוששים שלא יצא לנו מושלם, שיצא לנו חלש מדי, מעט מדי, מאוחר מדי. אבל בילק"ש (תהלים ד) נאמר ויפים הדברים לימי הקורונה:

אמר הקב"ה אני אמרתי להתפלל בבית הכנסת ואם אין אתה יכול התפלל על מטתך ואם אין אתה יכול הרהר בלבבך שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם.

בזוהר הקדוש (שמות רלד ע"ב) נאמר שכל עבודתו של בצלאל לא הספיקה ונצרכה לעבודתו וברכתו של משה וכל עבודת משה לא הספיקה עד שאמר ויהי נועם וקיבל את השראת השכינה מלמעלה. ואולי זה גם הסוד של הקשר בין אדר למחצית השקל. כל עבודתנו לעולם תהיה רק חצי ולא שקל שלם. ובחצי השקל הזה עלינו לשמוח וה' יתברך מצידו מוצא חפץ ומשלים בעצמו.