מעלת ארץ ישראל מקורות

מעלת ארץ ישראל

רמב"ן ויקרא יח, כה
וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ הֶחְמִיר הַכָּתוּב בָּעֲרָיוֹת, בַּעֲבוּר הָאָרֶץ שֶׁתִּטְמָא בָּהֶן וְתָקִיא הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת. וְהִנֵּה הָעֲרָיוֹת חוֹבַת הַגּוּף וְאֵינָן תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, אֲבָל סוֹד הַדָּבָר בַּכָּתוּב שֶׁאָמַר (דברים לב ח ט) "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים וְגוֹ' כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" וְגוֹ'. וְהָעִנְיָן כִּי הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד בָּרָא הַכֹּל, וְשָׂם כֹּחַ הַתַּחְתּוֹנִים בָּעֶלְיוֹנִים, וְנָתַן עַל כָּל עַם וְעַם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵיהֶם כּוֹכָב וּמַזָּל יָדוּעַ, כַּאֲשֶׁר נוֹדַע בָּאִצְטַגְנִינוּת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד יט) "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים", כִּי חִלֵּק לְכֻלָּם מַזָּלוֹת בַּשָּׁמַיִם, וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן נְתָנָם לִהְיוֹתָם שָׂרִים עֲלֵיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (דניאל י יג) "וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי", וּכְתִיב (שם פסוק כ) "וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא", וְנִקְרָאִים "מְלָכִים", כְּדִכְתִיב (שם פסוק יג) "וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס". וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים לְכָל הָעוֹלָם, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶמְצָעוּת הַיִּשּׁוּב, הִיא נַחֲלַת ה' מְיֻחֶדֶת לִשְׁמוֹ, לֹא נָתַן עָלֶיהָ מִן הַמַּלְאָכִים קָצִין שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל בְּהַנְחִילוֹ אוֹתָהּ לְעַמּוֹ הַמְּיַחֵד שְׁמוֹ זֶרַע אוֹהֲבָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (שמות יט ה) "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", וּכְתִיב (ירמיהו יא ד) "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים", לֹא שֶׁתִּהְיוּ אַתֶּם אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים כְּלָל. וְהִנֵּה קִדֵּשׁ הָעָם הַיּוֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ בִּקְדֻשַּׁת הָעֲרָיוֹת וּבְרֻבֵּי הַמִּצְוֹת, לִהְיוֹתָם לִשְׁמוֹ. וּלְכָךְ אָמַר (ויקרא כ':כ"ב) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ", וּכְתִיב (שם פסוק כד) "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים", יֹאמַר כִּי הִבְדִּיל אוֹתָנוּ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר נָתַן עֲלֵיהֶם שָׂרִים וֵאלֹהִים אֲחֵרִים, בְּתִתּוֹ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּהְיֶה הוּא יִתְבָּרַךְ לָנוּ לֵאלֹהִים וְנִהְיֶה מְיֻחָדִים לִשְׁמוֹ. וְהִנֵּה הָאָרֶץ שֶׁהִיא נַחֲלַת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד תָּקִיא כָּל מְטַמֵּא אוֹתָהּ, וְלֹא תִּסְבֹּל עוֹבְדֵי ע"ז וּמְגַלִּים עֲרָיוֹת. וְהַפָּרָשָׁה הַזֹּאת הִזְכִּירָה הַמֹּלֶךְ, לִכְלֹל עֲבוֹדָה זָרָה עִם זִכְרוֹן הָעֲרָיוֹת, וְעַל כֻּלָּם אָמַר (כאן) "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ". וְכֵן אָמַר בַּפָּרָשָׁה הַשְּׁנִיָּה (ויקרא כ':כ"ו) "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", שֶׁהוּא חֹמֶר אִסּוּר עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְכָךְ אָמַר כִּי מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לִשְׁמוֹ בַּעֲבוּר כֵּן נָתַן לָהֶם הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם פסוק כד) "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". וְהִנֵּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ אע"פ שֶׁהַכֹּל לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד אֵין הַטַּהֲרָה בָּהּ שְׁלֵמָה, בַּעֲבוּר הַמְשָׁרְתִים הַמּוֹשְׁלִים עָלֶיהָ, וְהָעַמִּים תּוֹעִים אַחֲרֵי שָׂרֵיהֶם לַעֲבֹד גַּם אוֹתָם. וּלְכָךְ יֹאמַר הַכָּתוּב (ישעיהו נד ה) "אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא", כִּי הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים הַמּוֹשֵׁל עַל הַכֹּל, וְהוּא יִפְקֹד בַּסּוֹף עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם (שם כד כא) לְהָסִיר מֶמְשֶׁלֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלַהֲרֹס מַעֲרֶכֶת הַמְשָׁרְתִים, וְאַחֲרֵי כֵּן יִפְקֹד עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בָּאֲדָמָה (שם)... וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד יִתְבָּרַךְ אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים בְּחוּץ לָאָרֶץ, וֵאלֹהֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא נַחֲלַת ה', וְזֶהוּ טַעַם "וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא טז) כִּי הָאֱלוֹהוֹת נָכְרִים בְּאֶרֶץ הַשֵּׁם וּבְנַחֲלָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז כו) "לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ". וְהִנֵּה הַכּוּתִיִּים לֹא הָיוּ נֶעֱנָשִׁים בְּאַרְצָם בְּעָבְדָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם לְשַׁלַּח בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת, וּבְבוֹאָם בְּאֶרֶץ הַשֵּׁם וְעָשׂוּ שָׁם כְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח בָּהֶם הָאֲרָיוֹת הַמְּמִיתִים אוֹתָם. וְכֵן שָׁנוּ בְּסִפְרָא (קדושים יא יד) "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם" וְגוֹ', אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, אֵינָהּ מְקַיֶּמֶת עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וּבְסִפְרֵי (האזינו שטו) "וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב יב), שֶׁלֹּא תְּהֵא רְשׁוּת לְאֶחָד מִשָּׂרֵי הָאֻמּוֹת לָבֹא לִשְׁלֹט בָּכֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן" וְגוֹ', וְהוּא מַאֲמָרָם (כתובות קי), כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה:ל"ח) "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים", וְאוֹמֵר (שמואל א כו יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְאָמְרוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דע"ז (פ"ה ה"ה), הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (בראשית כח כא) "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים", וְאוֹמֵר "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (ויקרא כ"ה:ל"ח), כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, אֵין אַתֶּם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן כִּבְיָכוֹל אֵין אֲנִי לָכֶם לֵאלֹהִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע ד יג) "כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה'", וְאוֹמֵר (דהי"א כב יח) "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי הַשֵּׁם וְלִפְנֵי עַמּוֹ", וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכַבְּשִׁין אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלֶיהָ כְּאִלּוּ הִיא מְכֻבֶּשֶׁת, הָא אֵינָם עָלֶיהָ אֵינָהּ מְכֻבֶּשֶׁת. וּמִן הָעִנְיָן הַזֶּה אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (עקב מג), "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" (דברים יא יז), אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מַגְלֶה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ הֱיוּ מְצֻיָּנִין בַּמִּצְוֹת, שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרוּ לֹא יְהוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים. מָשָׁל לְאָדוֹן שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ וְשִׁלְּחָהּ לְבֵית אָבִיהָ, אָמַר לָהּ, הֱוִי מִתְקַשֶּׁטֶת תַּכְשִׁיטִים, שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרִי לֹא יִהְיוּ עָלַיִךְ חֲדָשִׁים. וְכֵן אָמַר יִרְמְיָה (לא כ), "הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים" אֵלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין בָּהֶם. וְהִנֵּה הַכָּתוּב שֶׁאָמַר (דברים יא יז-יח) "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה" וְגוֹ' אֵינוֹ מְחַיֵּב בַּגָּלוּת אֶלָּא בְּחוֹבַת הַגּוּף, כִּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וּפֵרְשׁוּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ חֲדָשִׁים עָלֵינוּ כְּשֶׁנַּחְזֹר לָאָרֶץ, כִּי עִקַּר כָּל הַמִּצְוֹת לַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ ה'. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (ראה פ) "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת" (דברים יא לא-לב), יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכָךְ הוּא בְּתוֹסֶפְתָּא דע"ז (פ"ה ה"ב). וְזוֹ הִיא מַחְשֶׁבֶת הָרְשָׁעִים (סנהדרין קה) שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לִיחֶזְקֵאל, רַבֵּינוּ יְחֶזְקֵאל, עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ, יֵשׁ עָלָיו כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ לב) "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן". וְזוֹ הִיא מִצְוַת יַעֲקֹב אָבִינוּ לְבֵיתוֹ וּלְכָל אֲשֶׁר עִמּוֹ בִּשְׁעַת בִּיאָתָם לָאָרֶץ (בראשית לה ב) "הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ". וְהַשֵּׁם לוֹ לְבַדּוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת, שֶׁמֵּתָה רָחֵל בַּדֶּרֶךְ בִּתְחִלַּת בּוֹאָם בָּאָרֶץ, כִּי בִּזְכוּתָהּ לֹא מֵתָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּבִזְכוּתוֹ לֹא יָשַׁב בָּאָרֶץ עִם שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְהִיא הָיְתָה הַנִּשֵּׂאת בְּאִסּוּר הָאַחְוָה. וְנִרְאֶה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִבִּנְיָמִין קֹדֶם בּוֹאָם בִּשְׁכֶם, וְלֹא נָגַע בָּהּ בָּאָרֶץ כְּלָל מִפְּנֵי הָעִנְיָן שֶׁהִזְכַּרְנוּ. וְאָמַר הַנָּבִיא (ירמיהו טז יח) "וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי". וְהָעִנְיָן הַזֶּה הוּא בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים בַּכְּתוּבִים, וְתִרְאֶנּוּ מְפֹרָשׁ בָּהֶם אַחַר שֶׁפָּקַחְתִּי בּוֹ עֵינֶיךָ. וְכָתַב ר"א בְּפָרָשַׁת וַיֵּלֶךְ (דברים לא טז), יָדַעְנוּ כִּי הַשֵּׁם אֶחָד, וְהַשִּׁנּוּי יָבֹא מֵהַמְּקַבְּלִים, וְהַשֵּׁם לֹא יְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כִּי כֻלָּם הֵם בְּחָכְמָה, וּמֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם לִשְׁמֹר כֹּחַ הַקִּבּוּל כְּפִי הַמָּקוֹם, עַל כֵּן כָּתוּב "אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ", וְאָמַר בְּיַעֲקֹב "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר", וְהֵפֶךְ הַמָּקוֹם הִדָּבֵק בָּעֲרָיוֹת שֶׁהֵם שְׁאֵר, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. אֵלּוּ דְּבָרָיו זַ"ל. וְאַל תָּשִׁיב עָלַי מִפָּסוּק "מִיכָאֵל שַׂרְכֶם" (דניאל י כא), כִּי הוּא שַׂר מְשָׁרֵת לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא שַׂר מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה. וְכֵן הָיָה שַׂר צָבָא הַנִּרְאֶה לִיהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ (יהושע ה יג), הֶרְאָה לוֹ כִּי הַשֵּׁם שְׁלָחוֹ לִלְחֹם מִלְחֲמוֹתֵיהֶם, כָּעִנְיָן בְּחִזְקִיָּהוּ (מלכים ב יט לה), וְגַם שֶׁהָיָה זֶה בִּהְיוֹתֵנוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֵין רְשׁוּת לְפָרֵשׁ בְּעִנְיָן הָאָרֶץ יוֹתֵר מִזֶּה, אֲבָל אִם תִּזְכֶּה לְהָבִין הָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה הַנִּזְכֶּרֶת בְּפָסוּק בְּרֵאשִׁית, וְהַנִּזְכֶּרֶת בְּפָרָשַׁת אִם בְּחֻקּוֹתַי, (ויקרא כ"ו:מ"ב) תֵּדַע סוֹד נִשְׂגָּב וְנֶעְלָם, וְתָבִין מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תנחומא ויקהל ז), בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָשׁ שֶׁל מַטָּה. וּכְבָר רָמַזְתִּי לְךָ בַּפָּסוּק "כִּי לִי הָאָרֶץ" (שמות יט ה). וְהִנֵּה הִזְכִּיר הַכָּתוּב כִּי אַנְשֵׁי אֶרֶץ כְּנַעַן נֶעֶנְשׁוּ בַּעֲבוּר הָעֲרָיוֹת, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (סנהדרין נו) שֶׁהֻזְהֲרוּ עֲלֵיהֶן מֵעֵת הַיְּצִירָה לְאָדָם וּלְנֹחַ, שֶׁלֹּא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אֲבָל הַכָּתוּב לֹא יַזְכִּיר הָאַזְהָרָה, אֲבָל יֹאמַר כִּי הָאָרֶץ תָּקִיא אוֹתָם כִּי הָאָרֶץ תְּתַעֵב כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל. וְהִנֵּה לֹא אַנְשֵׁי אֶרֶץ כְּנַעַן בִּלְבַד הָיוּ מִן הַמֻּזְהָרִים. וְהַפָּרָשָׁה הִזְכִּירָה "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם" (ויקרא י"ח:ג'), שֶׁהָיוּ גַּם הֵם עוֹשִׂים כְּכָל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא תָּקִיא אוֹתָם אֶרֶץ מִצְרַיִם וְלֹא שְׁאָר אַרְצוֹת הַגּוֹיִם אֶת גּוֹיֵיהֶם, אֲבָל הָעִנְיָן כֻּלּוֹ לְמַעֲלַת הָאָרֶץ וּקְדֻשָּׁתָהּ. וְאָמַר הַכָּתוּב (כאן) "וַתָּקִא הָאָרֶץ", כִּי מֵעֵת שֶׁפָּקַד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, שֶׁנִּגְזַר עַל הַכְּנַעֲנִים לְהִכָּרֵת, כְּאִלּוּ כְּבָר הֵקִיאָה אוֹתָם. אוֹ "וַתָּקִא" - לְמַעְלָה, כְּעִנְיַן "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" (במדבר יד ט):

 

כלי יקר ריש ניצבים (מעין זה בזוה"ק יתרו עט)
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" ולמה לא אמר ה' אלהינו כי גם משה היה עומד עמהם? ויש לומר: לפי שמשה לא נכנס לארץ... כמ"ש (ויקרא כ"ה, ל"ח) 'לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים', ומשה שלא נכנס אל הארץ קרי ביה 'ה' אלהיכם' ולא 'אלהינו'.

מה הסיפור של השואה?

אם היו שואלים אותנו מהם שני האירועים הגדולים ביותר בכאלפיים השנים האחרונות (מאז החורבן) היו כנראה שתי מתחרות מאותה המאה על הקטגוריה - השואה והקמת המדינה. נראה שהתייחסות רצינית לשני האירועים האלו היא חובתנו הבסיסית ביותר כאנשים שמנסים להבין את דרכי ה' בעולם ואת תפקידנו בו. ובאמת שני ימים בהפרש לא גדול בלוח השנה העברי הוקדשו לכך - יום השואה וחג העצמאות. מכיוון שבענייני העצמאות, קיבוץ בגלויות פריקת עול שעבוד מלכויות מעלינו וישוב הארץ עוסקים רבות, נייחד את השורות הבאות ליום השואה.

השואה מעלה שאלות נוקבות - כיצד אפשר ריבונו של עולם פגיעה אכזרית כזאת ובהיקף אדיר כזה בעמו? כיצד רוב היהודים נשארו באירופה הבוערת גם לאחר כל האיתותים והאזהרות? כיצד טעו גדולי תורה (לשם היושרה יש לומר - ויחד איתם רוב ככל מנהיגי הציבור היהודי מכל המגזרים) בהבנת המצב לאשורו ולא אמרו לצאן מרעיתם לעלות ארצה ולהינצל? 

במשך שנים רבות היו התייחסויות שונות ולעיתים סותרות לארועי השואה בארץ ובעולם. לא פלא שמאותו אירוע נולדים גם לקחים סותרים ומסקנות משובשות.

בקרב הציבור היהודי שעלה לארץ בדור הראשון והשני היחס המרכזי היה חוסר יחס גלוי - התעלמות מהשואה. ההתעלמות הזאת התבטאה באנשים שניסו להתעלם מהעבר ולא לדבר עליו ככל הנראה על מנת לאפשר לעצמם את ההזדמנות לבנות חיים חדשים. היה בזה מעין הדחקה לאומית ולעיתים אפילו הכחשה. לא לדבר על מה שהיה, לא 'להתקרבן' רק להמשיך הלאה. אין ספק שלא תרמה למצב האוירה הציבורית הקשה שלעיתים זלזלה בניצולים והסתכלה עליהם כחלשים ורפים שהלכו כצאן לטבח, בניגוד לדמות הצבר הישראלי כביכול. וכך הן הצברים והן השורדים בחרו בפלך השתיקה.

כפי שבאדם הפרטי ההדחקה היא שלב שבו הנפש חשה כי היא לא מסוגלת להתמודד עם האירוע ולאחר מכן כדי להגיע לריפוי האדם יצטרך לעבור דרך מסוימת של עיבוד השלמה והפקת לקחים כך בהדחקה הלאומית זהו שלב זמני שכדי להירפא ממנו עלינו להתבונן בו.

בימינו ישנו עיסוק מסוים בנושא. אך גם כאן הדבר מתחלק לציבורים ומגזרים. במידה רבה בציבור החרדי עד היום ישנה התעלמות מהשאלות האמוניות הרבות שיום השואה מעלה. העיסוק בשואה מתרכז בגבורת שמירת היהדות בתנאים הנוראיים ההם ובעוצמת ההמשכיות של עם ישראל. כששואלים אדם חרדי מה היה שם הוא לכל היותר יאמר 'גזירת שמים'. ערעור על המושג 'דעת תורה' שהתפתח מאוד דווקא במאתיים השנים האחרונות ייתפס ככפירה בעיקר, המחשבה שהגדולים פספסו את ההזדמנות של הנהגת העליה לארץ ובנית מדינה יהודית שלמה ובמקום זה נשלחו לגאיות ההריגה צורמת לכל בר דעת ועבורו היא בלתי נסבלת. אך אם הדברים נכוחים, הרי שהמסקנה והלקח לימינו חשוב מאוד. נחזור לכך בהמשך.

הליברליות העולמית והמשטרים הדמוקרטים למדו מהשואה את הנוראות שבחברת ההמונים והקונפורמיות והצורך בשיפוט מוסרי אישי וחירות. אין ספק שהדבר נכון אלא שלחברת ההמונים ברחו אותם המונים שהיו קודם לכן אינדבידואליסטים גאים. המנוס מהחופש כפי שהגדירו אותו הוגי דעות אחדים הוא שהביא לחברה נאורה להפוך לעדר רוצחים צמאי דם. ואם כן, הלקח אולי לא יכול להילמד שכן האדם עלול למטוטלת זו ולא יודע כיצד לחיות בחירות.

יתרה מזאת, השואה קרתה לעם היהודי אותו לימד העולם הנוצרי לשנוא ולהשפיל במשך קרוב לאלף חמש מאות שנים, האם היה אך מקרי?

השמאל העולמי התקשה להסביר כיצד העם הגרמני הנאור הפך תוך כעשור לעם מלא ברוצחים אכזריים וצמאי דם, וניסה להתעלם בכל כוחו מהעובדה שהקרבן היה מי שלאורך אלפיים שנה היה הקרבן. מנגד הוא מצא מקום לפרוע בו את שנאתו העזה למושגי הלאומיות שהביאה כביכול לשואה ומאז הוא רואה בכל סממן לאומי סימן לפאשיזם. כיום לקח זה הוא המביא להחרבתה של אירופה בידי המון מוסלמי שבחלקו הגדול רואה מטרה בכיבוש וניצול של היבשת.

שורדי שואה רבים, לאחר השואה, לא רצו לשמור על יהדותם. הם אמרו לעצמם שהם לא רוצים שילדם יעבור את מה שהם עברו ולכן ניסו להתבולל, לעבור הכי רחוק (ארה"ב או אוסטרליה היו יעדים מבוקשים) ולשכוח את יהדותם.

השמאל הישראלי הלך בעקבות התנועות העולמיות שהזכרנו אך נוסף לו גם המרכיב של הרצון לברוח מזהותו היהודית מסיבות של פוסט-טראומה כאמור אך גם מסיבות נוספות, וכך נולדו במדינת ישראל לקחים שונים בתכלית וכמה נרטיבים של שואה.

במסעות לפולין קצינינו ותלמידי התיכון החילוניים לומדים שהמסר ממחנות ההשמדה אינו 'לעולם לא עוד' במובן הלאומי אלא שאנחנו צריכים להיזהר שלא להיות כמו הנאצים כלפי ה'פלסטינים' וכו'. אמר כבר מי שאמר 'השמאל חושש להסתכל המראה ולראות את הנאצי, הימין חושש לפתוח את הדלת ולמצוא שם נאצי'. מאיר דגן ראש המוסד לשעבר הקפיד שתהיה לו תמונת שואה מזעזעת במשרד כדי להזכיר לעצמו שאסור לו להיות נאצי. גם אהרון ברק כתב כי תפקיד הפרקליטות להיות החסם בפני הממשלה להפוך את המדינה לדיקטטורה אכזרית הנשלטת על ידי עריצות הרוב.

אך הסיפור האמיתי של השואה הוא על עם שבבוא עיתו לחזור אל ארצו אל עצמו ואל שליחותו ההיסטורית הוא פשוט החליט שלא להיענות לקריאה. עם ישראל אמור להביא לעולם אמירה מוסרית ברורה של קריאה בשם השם שכוללת הדרכות מעשיות במובן האנושי כולו, הפרטי והלאומי. האמירה הזאת נועדה להיטיב את העולם כולו ולהיות לו לברכה. מנגנון הדחיפה לשם מושרש היטב באנושות כולה - אם עם ישראל לא ממלא את יעודו הגויים נקבצים עליו בשנאה. בשפת העם אומרים שכשיהודי לא עושה קידוש אז הגוי עושה הבדלה. בשפת חז"ל נאמר שהר סיני הוא ההר שממנו ירדה שנאה לאומות העולם. השליחות של עם ישראל מושרשת בדמו, ביחוסו אל האבות והאמהות הקדושים ובשייכותו לתורה.

פרופסור שלום רוזנברג אמר פעם "הטוב המוחלט מעולם לא הופיע על פני אדמות. הרוע המוחלט הופיע – באושוויץ, מיידנק וטרבלינקה. והרוע המוחלט הזה סימן את היהדות ואת העם היהודי כאויבו המוחלט." בספרו הידוע לשמצה של גדול הצוררים נכתב במפורש כי הריב עם היהדות הוא על רקע הניסיון שלהם ללמד את העולם על אלוקים ומוסר. הדברים מתכתבים היטב עם האמור לעיל. השואה הייתה קריאה אדירה של המציאות אלינו לחזור לעצמנו, לקיים את שליחותנו ולא להתכחש למי שאנחנו. העולם כביכול אמר - ראו לאן אנו עשויים להדרדר ללא אלוקי ישראל. 

ומכאן ועד היום הקריאה הזאת מהדהדת באוזנינו. אל נא נשקע בהצלחות החומריות של מדינת ישראל בלבד, נחוש את האחריות האדירה להיות מי שאנחנו צריכים להיות. זהו הלקח הראשון במעלה.

אך מאורע אדיר כמו השואה ראוי שנתבונן עליו מזויות נוספות. לקח נוסף שיש ללמוד מהשואה הוא היחס להנהגה היהודית אל מול מה שהעיניים שלנו רואות. לשואה היו הקדמות רבות. חוקי גזע, התנכלויות ופוגרומים ואף שיח מאיים וזר שנאמר במפורש ע"י בכירי המפלגה הנאצית - אירופה צריכה להיות יודנריין (נקיה מיהודים). במקביל מנהיגים דתיים ושאינם דתיים ברוב המקרים לא עודדו יהודים לעלות ארצה ואפילו לא לברוח מאירופה. ישנם סיפורים רבים על יהודים שיכלו לברוח שאלו את רבם והוא אמר להם להשאר על אדמת אירופה שכבר בערה תחת רגליהם ולבסוף שרפה אותם. 

חלק ממנהיגי הציבור החרדי פחדו שהשאלה תישאל ולכן אסרו אותה ואף אמרו שעל השואה רק אפשר לומר שהיא גזירה. אך ביחס זה יש יותר מניחוח של 'והלכתם עמי בקרי' משום שאין כאן התבוננות ולמידה. במקרה הבוחן של השואה ראינו שלאמונת חכמים כפירושה המוזר וחסר הביסוס של שמיעה לקול הרב האישי שלך או של האנ"ש והציבור אליו אתה משתייך לא יכולה לעמוד מול מה שאתה רואה ובטח שלא מול ציוויי התורה המפורשים. מאז ועד היום ראוי היה שהמושג אמונת חכמים יחזור לפירושו המקורי ולהסבר שקובע אותו על כלל חכמי ישראל בהתאספם לדון ולהכריע. כל פירוש אחר איננו מתיר לך לכבות את השכל, וביום פקודה אדם לא יוכל להימלט ולהסתתר מאחורי הטענה שרבו אמר לו לעשות כך.

מי שהקשיב למציאות, שמע את קול השם. מי שהקשיב ביושר לתורה ללא חוכמות ופלפולים שמע בקול השם. זה וגם זה עלה לארץ וניצל. מי שניסה להתעלם ראה מהי חמת קרי או שכיום צאצאיו מתבוללים באחת מהארצות הטמאות אשר חלק השם לגויים.

ומכאן ללקח נוסף. לו היינו שומעים עצה מרופא שלא ללכת לבית חולים מסוים ומרופא אחר המלצה שכן ללכת דווקא לשם. ובסוף היינו הולכים ושם היינו מתרפאים, היינו כנראה מחליטים שהרופא השני צדק והראשון טעה. האם היינו הולכים בעתיד לפי עצת הרופא הראשון? מסתבר שלא. בכל תחום בחיים אנו מעריכים מומחיות ומשתדלים ללמוד מטעויות. אך בנושא הקריטי והגדול ביותר באלפיים השנים האחרונות - האם לעלות לארץ ולהשתתף בבניית מדינת ישראל או להמשיך לגור בגלות. בשאלה זו בה הכריעה ההיסטוריה באופן חד משמעי - מי שעלה ניצל בגשמיות וגם ברוחניות. כיום מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שיש יותר סיכוי שהבן שלך יחזור בתשובה מאשר יתחתן עם גויה. אם היינו מעכלים מעט את הלקחים של השואה היה לנו קל לבחור באיזו דרך כדאי ללכת בשלל סוגיות. הראי"ה קוק צפה את השואה ואף הזהיר מניה. כך גם הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל. רוב האדמו"רים והרבנים שכיום צאצאיהם (הרוחניים ולעיתים גם הגשמיים) מנהיגים את הציבור החרדי סברו לפני השואה שלא נכון לעלות לארץ. הסיבה היחידה שהם לא עושים חשבון נפש על אותה טעות פטאלית היא שהציבור שלהם לא עושה חישוב מסלול מחדש או לפחות שואל שאלות.  

לסיכום לקחי השואה חייבים להלמד, וכדי שזה יקרה ראוי ונכון שנשאל את השאלות באומץ ונעכל את התשובות בדעת נכונה.

קשר של געגוע

ידוע שקשרי הציצית אינם מעכבים מלבד קשר ראשון והצורך שיהיה חלק מהפתילות קשור וחלק משוחרר (גדיל וענף). ובכל זאת הראשונים והאחרונים כתבו סוגי קשרים רבים וחלק מדבריהם נסמך על מדרש תנחומא, מימרות בגמרא ואף מובאות מהזוהר הקדוש. מהו פשר הקשר?

נראה שהעקרון המארגן של כלל הקשרים הוא טעם המצוה על פי הכתוב בתורה. 

"וְרָאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" 

בפשטות פתיל התכלת שבציצית ('אותו' בפסוק) נועד להזכיר לנו את המצוות ואת היחס אל ה' (יראת שמים - ראית שמים).
חז"ל בתנחומא פרשת שלח התייחסו אל הציצית כולה כאל חבל הצלה משכחת השם - 'משל למה הדבר דומה? לאחד שהושלך לתוך הים. הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו – אין לך חיים.'

מסתבר שזו הסיבה שהראשונים והאחרונים ניסו להראות כיצד קשרי הציצית (ואפילו שמה בגימטריא - רש"י) מזכירים את תריג מצוות התורה, שם הויה (האריז"ל), את כסא הכבוד (הגמ' במנחות), את שבעת הרקיעים (שם), את ספר התורה (חמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה תנחומא) ואת מידות הרחמים של הקב"ה (בזוהר). 

שפת קשרים שכזאת או בשפה המדעית 'אוריינות של קשרים' הייתה נהוגה בתרבויות קדומות עוד בטרם התפשטות הכתב. בצפון אמריקה למשל שבטים כמו היאקימה (Yakima) השתמשו ב"חוטי זמן" (Time strings). נשים היו קושרות קשר עבור כל יום שעבר, קשר מיוחד עבור אירוע חשוב (כמו לידה, מוות או קרב), ולעיתים שילבו חרוזים כדי לציין את אופי האירוע. במותו של האדם, החוט הונח עמו כמעין "ביוגרפיה קשורה". ספר זיכרון של האדם שנכתב ללא מילים אך באופן שניתן לראות ולמשש.

ומצינו ביטוי מרתק לכך גם בש"ס לפנינו. 

המשנה במסכת שבת (פרק ששי) דנה בדברים שמותר לאנשים לצאת איתם לרשות הרבים בשבת מבלי לעבור על איסור טלטול. בין היתר, המשנה פוסקת כי: "הבנים יוצאין בקשרים".

כשהגמרא (שבת סו) באה לבאר לאילו קשרים התכוונה המשנה, היא מביאה בסופו של דבר את דבריו של האמורא רב חמא בר גוריא:

"בן שיש לו געגועין על אביו – נוטל רצועה ממנעל של ימין, וקושר לו בשמאלו".

המשמעות הפסיכולוגית וההלכתית: מדובר בילד קטן שקשה עליו הפרידה מאביו, והוא נוטה לבכות ולסבול עקב כך. כדי להרגיע את הילד ולספק לו תחושת ביטחון וקרבה, היו לוקחים רצועה מנעלו הימנית של האב, וקושרים אותה על זרועו (או רגלו) השמאלית של הבן. הקשר הזה תפקד כמעין "חפץ מעבר" שמנכיח את הזיכרון של האב ומרגיע את געגועיו של הילד. מאחר שלקשר יש פונקציה מרפאת עבור בריאותו הנפשית של הילד, הוא נחשב לחלק ממלבושו או תכשיטו, והתירו לחכמים לצאת עמו בשבת.

"וסימניך תפילין" כדי שהלומדים לא יתבלבלו מאיזו נעל לוקחים ועל איזה צד של הילד קושרים, רב נחמן בר יצחק נותן עזר-זיכרון פשוט בגמרא: כמו תפילין. כשם שמצוות תפילין מתבצעת על ידי קשירה ביד ימין על גבי יד שמאל – כך גם ה"מרשם" לקשר הגעגועים הזה הוא לקיחה מצד ימין וקשירה בשמאל. הגמרא מוסיפה שאם עושים את ההיפך ("וחילופא") מדובר בסכנה, שכן הדבר עלול להגביר את הגעגוע והצער של הילד במקום להשקיט אותם.

זוהי אכן אחת הדוגמאות היפות והעדינות בתלמוד לאופן שבו חפץ יומיומי ופשוט, כמו רצועה קשורה, הופך לכלי להחזקת זיכרון, הרגעה וקשר בין אב לבנו.

ואולי גם אנחנו תינוקות המתגעגעים וקשרי הציצית הם קשר של געגוע לאבינו שבשמיים.

נספח מידע בעניין הקשרים כשפת הזיכרון

הרבה לפני הופעתן של מערכות כתב אלפביתיות או פיקטוגרפיות, תרבויות שונות ברחבי העולם פיתחו "אוריינות של קשרים" – מערכות סמיוטיות מורכבות שבהן חוטים וקשרים תפקדו כטקסט לכל דבר ועניין, ושימשו לתיעוד היסטורי, ניהול חשבונות, ביטוי מעמד חברתי ושימור הזיכרון.

להלן סקירה של התופעה בתרבויות בולטות, המשקפת כיצד קשרים פיזיים היוו חלופה למילה הכתובה:

1. הקיפו (Quipu) של האינקה: פסגת "הטקסט הקשור"

הדוגמה המובהקת והמתוחכמת ביותר לשפת קשרים שייכת לאימפריית האינקה באנדים (דרום אמריקה). האינקה ניהלו אימפריה עצומה ללא מערכת כתב מסורתית; במקומה הם השתמשו בקיפו – מתקן העשוי מחוט ראשי שעליו תלויים חוטי משנה מכותנה או משיער אלפקה.

• קידוד מידע: הקיפו היה מערכת קריאה וכתיבה תלת-ממדית. המידע קודד באמצעות סוג הקשר (קשר פשוט, קשר שמיניה, קשר ארוך), מיקומו על החוט, צבע החוט, וכיוון השזירה שלו.

• זיכרון היסטורי ומספרים: בעוד שרוב הקיפו ששרדו פוענחו כמערכות חשבונאיות בבסיס עשרוני (למפקדי אוכלוסין, מיסים ומלאי), חוקרים גילו שחלקם שימשו כ"קיפו נרטיביים". אלו היו עזרי זיכרון מנמוניים שסייעו ל"קיפוקאמיוק" (קוראי הקיפו המומחים) לשנן ולספר את ההיסטוריה, המיתולוגיה והשירה של האינקה. כל קשר היווה עוגן לפרק או לאירוע בזיכרון הלאומי.

2. שבטים אינדיאנים בצפון אמריקה: חוטי זיכרון ובריתות

גם בצפון אמריקה נעשה שימוש נרחב בקשרים כאמצעי תקשורת וזיכרון, אם כי בצורה פחות ממסדית מאשר באינקה:

• רישומי זמן ומסעות: שבטים כמו היאקימה (Yakima) השתמשו ב"חוטי זמן" (Time strings). נשים היו קושרות קשר עבור כל יום שעבר, קשר מיוחד עבור אירוע חשוב (כמו לידה, מוות או קרב), ולעיתים שילבו חרוזים כדי לציין את אופי האירוע. במותו של האדם, החוט הונח עמו כמעין "ביוגרפיה קשורה".

• חגורות הוואמפום (Wampum): למרות שמדובר בחרוזים שזורים ולא רק בקשרים, הוואמפום תפקד כארכיון היסטורי דיפלומטי. השזירה של החרוזים בתבניות מסוימות שימשה כתיעוד של בריתות, חוקים והסכמים בין שבטים. הקריאה בחגורה הייתה למעשה שליפה של זיכרון היסטורי מקודד.

3. סין העתיקה: לפני המילה הכתובה

המסורת הסינית העתיקה משמרת זכר לתקופה שבה קשרים קדמו לכתב (ה"האנזי").

• בספרים עתיקים כמו הדאו דה ג'ינג (של לאו דזה) וספר התמורות (I Ching) מופיעות התייחסויות לכך שבעת העתיקה, לפני המצאת הסימניות, "האנשים שלטו באמצעות קשירת קשרים בחוטים" (Jie Sheng Ji Shi). קשר גדול ציין אירוע גדול, וקשר קטן אירוע קטן.

• מעמד וסמליות: מאוחר יותר, כשהכתב התפתח, קשירת הקשרים הסינית (Zhongguo Jie) הפכה לאמנות בעלת משמעות סמלית עמוקה. קשרים ספציפיים ביטאו מעמד חברתי, איחולים (לשפע, אריכות ימים או זוגיות) ואמונות רוחניות, כשהם משמשים כמעין "קמעות קריאים" שאנשים ענדו או תלו.

4. תרבויות פולינזיות ומאוריות

בתרבויות איים, כמו בהוואי ובניו זילנד, היעדר כתב הוביל לפיתוח "חוטי יוחסין" (Genealogy cords). המאורים, למשל, השתמשו במקלות מגולפים עם קשרים או בליטות, שנקראו Whakapapa, כדי לזכור ולדקלם את שושלות היוחסין של השבט אחורה לאורך דורות רבים. כל קשר ייצג אב קדמון, ונגיעה בו במהלך הדקלום חיברה את הדובר פיזית והיסטורית לשורשיו.

מערכות אלו מדגימות כיצד הצורך האנושי לארגן את החברה, לזכור את העבר ולהעביר מסרים הביא ליצירת "טקסטים" אלטרנטיביים, שדרשו קריאה באמצעות חוש המישוש והראייה גם יחד.