לו הייתי יודע...

Photo by Tim Doerfler on Unsplash

'את הרוח הקרירה של החורף אנו יודעים להעריך דווקא בשרב הקיצי ואת אור הנר רק בחושך הלילה'. אמרת הכנף הזו מבטאת את התובנה האנושית כי פעמים רבות אנו מבינים מה יש לנו רק לאחר שאנו מאבדים אותו ולעיתים אז כבר מאוחר מדי. יש יותר מדי אנשים מבוגרים שמסתכלים אחורה ואומרים - לא חייתי כפי שרציתי...

אחת השאלות הגדולות על סיפור יציאת מצרים היא בקשת משה מפרעה והפער בינה לבין האמת. במקום לבקש יציאה מוחלטת ממצרים משה מבקש מפרעה באופן עקבי לעבוד את ה' במדבר שלשה ימים בלבד (שמות ג, יח ו- ה, ג). מדוע משה לא אומר מראש את האמת?

האור החיים הקדוש (שמות ג, יח ובעוד מקומות) עונה שהסיבה לכך היא שזוהי הכבדת הלב של פרעה, ובכך הייתה לה סיבה רציונלית. פרעה אומר לעצמו – אם משה מוכרח 'להקטין דרישות' ולשקר לי אולי אין באמת כוח לאלוקים לשחרר את ישראל וכל המכות האלו הן משבר חולף. כמו כן משה מבקש רק שלשה ימים כדי שפרעה יראה שהעם לא חוזר, יחזק את ליבו וירדוף אחריהם ואז בים סוף יקבל את העונש האחרון שלו. חשוב מאוד שפרעה ועמו יבואו אל הים כי רק בים יתקיים עונש מידה כנגד מידה, כשם שהשלכתם את בני ישראל ליאור כך יושלכו  בני מצרים לים^[1]. 

בפירוש יפה תואר למדרש רבה מצאנו תשובת פשט אחרת. המדרש מספר כי המילה "ויהי" בתחילת הפרשה מתארת את קריאות האבל של פרעה – 'ויי', 'הי'. קולות שהשמיע מצער על שילוחם של ישראל:

אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה וְהָיָה בָּהּ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת (עפר), עָמַד וּמְכָרָהּ לְאַחֵר. עָמַד אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁקְּנָאָהּ, וְהֶעֱבִיר אוֹתוֹ הַגַּל מִתּוֹכָהּ וּמָצָא תַּחְתָּיו מַיִם חַיִּים, נְטָעָהּ גְּפָנִים עֲשָׂאָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, נָטַע בָּהּ כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, נָטַע בָּהּ רִמּוֹנִים הֶעֱמִידָהּ עַל קַנִּים, בָּנָה מִגְדָּל בְּתוֹכָהּ וְהוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ שׁוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר עָלֶיהָ הָיָה מְשַׁבְּחָהּ. עָבַר עָלֶיהָ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְכָרָהּ רָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, אָמַר אוֹי לִי שֶׁכָּךְ מָכַרְתִּי אוֹי לִי שֶׁכָּךְ הוֹצֵאתִי מִיָּדִי. כָךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ נַעֲשׂוּ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים...

פרעה רואה מה נעשה עם ישראל העבדים הנרצעים לשעבר שעתה נראים כבני מלכים. הוא רואה כיצד הם הולכים באופן מסודר במדבר, בראש מורם, איך הם עוזרים אחד לשני והם פתאום נראים לו כל כך מיוחדים. הוא מבין מה הוא איבד.

והסביר מפרש המדרש הרב שמואל יפה אשכנזי מתורכיה שמשה באמת ביקש לצאת רק לשלשה ימים לעבוד את ה', אך מרוב שבני ישראל היו מאוסים בעיני פרעה ו'לא נחשבו בעיניו למאומה' כלשונו, חשב שלא יצלחו אלא לעבודת חומר ולבנים, ובהיות שפרעה הבין שה' לא ייתן לשעבוד קשה שכזה להימשך גרש אותם מרצונו לצמיתות. 'אבל לו ידע ערכם אז לא גרש אותם והניחם בארצו למסחר או לאומניות חשובות הנחוצים לממשלה' (יפה תואר שמו"ר כ).

האכזבה של פרעה היא על כמה יכל לנצל את ישראל לו היה יודע את ערכם. 

ומה הלקח שניקח מזה אלינו? הקורונה ש'הפכה' לנו את החיים יכולה ללמד אותנו הרבה על הטוב שבשגרה הברוכה ועל החובה להודות לה' עליה. נסתכל מסביב בעין טובה, נזהה את הטוב שסביבנו בבן או בת הזוג, במשפחה, בקהילה בעבודה ובדור שבו אנו נמצאים ונמצה אותו עד תום. שלא נקום יום אחד, נשים יד על הפנים ונאמר לעצמנו 'לו הייתי יודע'...