תנא דבי אליהו ד - כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים, ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו, ועל כינוס גליות – מיד שורה רוח הקודש בקרבו.
תענית
יא א
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן
שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי
מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל
רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת
צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר
אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי.
וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה
הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי
מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם
יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים.
אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מָה כְּתִיב? ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה
שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הַצַּדִּיק אָבָד
וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״. אֶלָּא,
יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר
עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן
וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר
אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל
וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל
הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.
וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת
בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק
וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה״. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי
הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, הֵן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי
מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ״. רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא
מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ״.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַתֶּם
עֵדַי נְאֻם ה׳״.
מתוך הקדמת
שערי יושר
האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל
"אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש
ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף
האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל
העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה.
ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה.
אוה"ק
ספר
חסידים סי' ריא - אם ראית חסידים שלוקים דע לך שהיה להם לבקש על
אחרים שלא ילקו
מס"י
פי"ט –
פרי
הארץ (הוצאת המסורה תשס"ז) מכתב ל (מרבי אברהם מקאליסק)
יסוד ושורש העבודה שער א פרק ה
נפש
החיים תפילה על השכינה שער ב פרק יא
זה העיקר הגדול של ענין התפלה. שכלל
כוונתה הוא. לכוין רק להוסיף כח בקדושה שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענינו
וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך. שיתגדל הכתר מלוכה של אותה
המדינה ותנשא מלכותו. כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו
רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים. ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן
ונהירו לכלא. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו ית"ש. ולא על
עניניו וצרכי עצמו כלל.
ועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה
שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא
אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה. אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על
עניני צרכי עצמנו. ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסי'
הגדולה על הנראה מפשוטי פי' המלות לבד וכמש"ל פ"י.
ותפלות נגד תמידין תקנום שהיו עולות
כליל לאישים כולה לגבוה סלקא ולא היה בהם חלק הדיוט כלל:
ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס.
שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך
שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם.
כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן
כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא
משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס
החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה
עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים. הלא המה
רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורין בלא
עון. ואם לא אפוא. נפש החטאת במה תתכפר:
אמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק
צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה
מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך
למען שמו יעשה.
וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול
השם בדבר. יש מקום ג"כ* לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם
שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם
מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.*
הגהה: ואלו ב' האופנים רמזם התנא
שניהם במשנה פ"ג דר"ה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל גו'. וכי ידיו
של משה עושות מלחמ' כו' אלא לומר לך וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר וכו'
הנה האופן האחד הנזכר במקום שיש חילול
שמו יתברך אמר שרמז לנו הכתוב במלחמת עמלק שהיה בזה חילול שמו ית'. כידוע מאמרם
ז"ל בפסיקתא משל לאמבטי וכו'. וכן אמרו שם שהיה חותך מילות וזרקן כלפי מעלה.
ז"ש והי' כאשר ירים משה וכו' וכי ידיו של משה גו' אלא כ"ז שהיו ישראל
מסתכלין רק כלפי מעלה לבד. שלא היתה צעקת תפלתם לפניו. ית"ש על צערם אלא רק
על חילול שם אביהם שבשמים ית"ש. היו מתגברים גם המה. ואם לאו כו'.
ואמר עוד שגם במקום שאין חילול השם
בדבר. רמז לנו הכתוב בענין נחש הנחשת . אופן וענין הבקשה והתפלה הרצויה לפניו
ית"ש. וכי נחש ממית וכ' אלא בזמן שהיו משליכין צער עצמם מנגד לגמרי. והיו
מסתכלין ושופכין תחנתם ובקשתם רק על גודל הצער של מעלה שגרמו בעת עשייתם העון
ר"ל. וגם הצער של עתה שנעשה למעלה מחמת שהמה שרוים עתה בצער מיסורי העונש
בעונם. אז היו מתרפאין כו':
הגהה: ומ"ש קלני מראשי קלני
מזרועי הענין הם תפילין ש"ר ותש"י. כי ארז"ל (ברכות וא"ו
ע"א) שהקב"ה מניח תפילין. וענין התפלין שלו ית"ש הוא התדבקותו
ית"ש להיטיב עמנו בכל. כמ"ש שם תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו. ומי כעמך
ישראל גוי אחד. כי מי גוי גדול וגו'. וכן כל הפסוקים דשם הם רק שבחי ישראל. וכלהו
כתיבי באדרעי והוא כענין את ה' האמרת היום וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה
גו'. שכמו שבתפלין שלנו כתובים שבחי הקב"ה. כן תפליו שלו כביכול הם שבחים
שלנו. ששם הוא ענין ההתדבקות. והוא ענין הכתוב ישראל אשר בך אתפאר סוד התפלין
דמארי עלמא. שהתפלין נקראים פאר כמשרז"ל וע' זוהר בשלח ס"ב ריש
ע"ב.
לכן כשאדם מצטער ואז אין ההתקשרות
וההתדבקות כביכול בין האדם לבינו ית"ש בשלימותו כראוי. הוא ענין קלני מראשי
קלני מזרועי שהם מקומות התפלין ששם היה ראוי להיות ההתדבקות הקדוש':
ואמרו בשמו"ר פ"ב. ובחזית
בפסוק אני ישנה תמתי גו' מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר
הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אחרי כל ישועה שבאה לישראל היא של
הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה גו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך
היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובש"ט תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך
אר"א זה א' מן המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל.
בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. ועיין זוהר אמור צ' ריש
ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה.
וזהו עמו אנכי בצרה. היינו שמן המצר
משתף אותו ית"ש אז אחלצהו וכו'. וכשהאדם אין מרגיש צערו מיסוריו. מגודל
מרירותו מצערו כביכול. המרורות הללו הן הן עצם מירוק פשעיו. ומתכפר בזה עד שיסורי
עצמו בדלין הימנו (והן הן הגבורות קדושות כדרכו ית"ש להמתיק מר במר. והוא
תיקון המדות בשרשן):
ספר
התניא, פרק לב
ולכן
העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם... כי יסוד
ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף... ולהמשיך אור אין סוף ברוך הוא
בכנסת ישראל... למהוי אחד באחד ממש.
נספח –
הגילויים שמהווים תשתית מדעית מציאותית לאמור -
מעבר לגבולות ה"אני": המדע של ההזדהות, האמפתיה והחיבור לכלל
תחושת הנפרדות האנושית – התפיסה שבה האדם חווה את עצמו כישות אוטונומית, מבודדת, שגבולותיה מסתיימים בעור גופו – היא אחת החוויות הבסיסיות ביותר של הקיום. עם זאת, המדע המודרני, דרך שורת מחקרים פורצי דרך בפסיכולוגיה ובחקר המוח, מצביע על מציאות שונה בתכלית. מתברר כי המוח האנושי מחווט לגמישות, להתרחבות ולהזדהות עמוקה עם העולם שמעבר ל"אני" המיידי. תהליך זה של פתיחה רוחנית ופסיכולוגית אינו רק רעיון פילוסופי או מוסרי, אלא מנגנון ביולוגי וקוגניטיבי מובהק.
במאמר
זה נסקור את המסע המדעי שמוכיח את יכולתנו לפרוץ את גבולות הגוף, לחוות את כאבו
ושמחתו של האחר, ולבסוף – להזדהות באופן מוחלט עם קבוצה ורעיונות מופשטים. המסע
הזה נע על ציר של ארבעה מחקרים מכוננים, מהפיזי ועד למופשט.
שלב
ראשון: פריצת גבולות הגוף הפיזי – ניסוי "יד הגומי" (1998)
החוקרים:
מתיו בוטוויניק (Matthew Botvinick)
וג'ונתן כהן (Jonathan Cohen).
השלב
הראשון בהבנת היכולת שלנו לצאת מעצמנו מתחיל בשאלה הבסיסית ביותר: איפה נגמר הגוף
שלי ומתחיל העולם?
בניסוי
שפורסם בשנת 1998 בכתב העת Nature,
הושיבו החוקרים משתתפים ליד שולחן והסתירו את ידם האמיתית (לרוב השמאלית) מאחורי
מחיצה. מול עיני המשתתף, במקום בו הייתה אמורה להיות ידו, הונחה יד עשויה גומי.
הנסיין החל ללטף בעזרת שתי מברשות קטנות, בסינכרון מושלם, גם את היד האמיתית
המוסתרת וגם את יד הגומי הגלויה.
הממצאים
והמשמעות:
תוך
זמן קצר, דיווחו רוב המשתתפים על אשליית בעלות (Ownership). הם החלו להרגיש שהמגע מגיע מיד הגומי, וכאשר הנסיין איים על יד
הגומי (למשל, הכה אותה בפטיש פלסטיק), המשתתפים הגיבו בתגובת רתיעה פיזיולוגית
מלאה, כולל הזעה ועלייה בקצב הלב.
ניסוי
זה מוכיח כי תחושת ה"אני" הפיזית אינה מוחלטת או נוקשה. המוח שלנו,
בניסיונו ליצור מציאות קוהרנטית בין חוש הראייה לחוש המישוש, מוכן לוותר על
הגבולות הביולוגיים הברורים ולאמץ אובייקט חיצוני לתוך "מפת הגוף" שלו.
זוהי ההוכחה הראשונה לכך שהיכולת שלנו לכלול את ה"אחר" בתוך
ה"עצמי" מתחילה כבר ברמה התחושתית הבסיסית ביותר.
שלב
שני: ההזדהות הביולוגית עם פעולת האחר – נוירוני המראה (1992)
החוקר:
ג'אקומו ריזולטי (Giacomo Rizzolatti)
וצוותו מאוניברסיטת פארמה, איטליה.
לאחר
שהבנו שהגבול הפיזי הוא גמיש, השלב הבא הוא להבין כיצד אנו מסוגלים להתחבר לפעולות
ולכוונות של אדם אחר, ברמה העצבית העמוקה ביותר.
בראשית
שנות ה-90, בעת שחקרו את קליפת המוח הקדם-מוטורית של קופי מקוק, זיהו החוקרים תאי
עצב שפעלו בצורה יוצאת דופן. התאים הללו ירו אותות חשמליים כאשר הקוף ביצע פעולה
מוטורית ספציפית (כמו הושטת יד לבוטן), אך למרבה ההפתעה – אותם תאים בדיוק הופעלו
גם כאשר הקוף רק צפה בחוקר אנושי או בקוף אחר מבצעים את אותה הפעולה.
הממצאים
והמשמעות:
נוירוני
המראה מהווים את התשתית הביולוגית לאמפתיה וללמידה חברתית. הממצאים מוכיחים שכאשר
אנו צופים באדם אחר פועל או חווה דבר מה, המוח שלנו מבצע "סימולציה
פנימית" של אותה חוויה, כאילו אנחנו עצמנו מבצעים אותה. זהו המנגנון המאפשר
לנו להבין את כוונותיו של האחר לא דרך חשיבה אנליטית קרה, אלא דרך חוויה פנימית,
ישירה ומיידית. אנו "מהדהדים" את האחר בתוך הרשתות העצביות שלנו.
שלב
שלישי: שותפות רגשית וכאב משותף – הדבקה רגשית (1994)
החוקרים:
אליין הטפילד (Elaine Hatfield),
ג'ון קאסיופו (John Cacioppo)
וריצ'רד ראפסון (Richard Rapson).
אם
נוירוני המראה מסבירים את ההדהוד של פעולות ותחושות, תופעת ההדבקה הרגשית (Emotional
Contagion) לוקחת את העיקרון הזה אל עולם הרגש הטהור –
מה שאנו מכנים "שותפות בצער חברו" או בשמחתו.
בספרם
המכונן מ-1994, סיכמו החוקרים סדרת מחקרים המדגימים כיצד בני אדם נוטים לחקות
ולסנכרן באופן אוטומטי, לא מודע ומהיר מאוד את הבעות הפנים, האינטונציות הקוליות
ותנוחות הגוף של האנשים סביבם.
הממצאים
והמשמעות:
החיקוי
הפיזי הזעיר הזה אינו נשאר רק בגדר תנועה חיצונית. בעקבות מנגנון הנקרא
"היזון חוזר פנים-גופי" (Facial Feedback), עצם החיקוי של הבעת הפנים או תנוחת הגוף של האחר מייצר אצלנו את
אותו הרגש ממש. אם אנו יושבים מול אדם השרוי בצער עמוק, הפנים שלנו יעטו ארשת
דומה, ובאופן בלתי נמנע – המוח שלנו יתחיל להציף אותנו בתחושת העצבות.
הממצאים
האלו חושפים כי החוויה הרגשית האנושית אינה מבודדת. אנו מערכות פתוחות,
"מדביקות" ונדבקות ברגשות. החובה או השאיפה המוסרית לחוש את כאבו של
הזולת אינה רק אידיאל רוחני, אלא נשענת על מנגנון פסיכו-פיזיולוגי טבעי שבו הרגש
של האחד הופך, הלכה למעשה, לרגש של האחר.
שלב
רביעי: הזדהות עם המופשט והרחבת ה"אנחנו" – פרדיגמת הקבוצה המינימלית
(1971)
החוקר:
הנרי טאג'פל (Henri Tajfel)
ועמיתיו.
עד כה,
ראינו כיצד אנו מסוגלים להרחיב את ה"אני" כלפי אובייקטים המחוברים אלינו
(יד הגומי) וכלפי אנשים הנמצאים מולנו (נוירוני מראה והדבקה רגשית). השלב הסופי
והמרתק ביותר הוא היכולת של האדם להזדהות עמוקות עם ישות מופשטת, חסרת גוף
קונקרטי, כמו ערך, רעיון או "קבוצה".
טאג'פל,
פסיכולוג חברתי, ביקש לבחון מהו התנאי המינימלי הנדרש כדי שאדם ירגיש שייכות
ויתעדף את קבוצתו על פני קבוצה אחרת. בניסוי משנת 1971, הוא חילק נערים לשתי
קבוצות על בסיס אקראי לחלוטין – הטלת מטבע (או על בסיס העדפה פיקטיבית לציירים
מודרניים). הנערים לא ידעו מי עוד נמצא בקבוצה שלהם, ולא היה להם שום אינטרס אישי
בחלוקה. לאחר מכן, הם התבקשו לחלק נקודות (שוות ערך לכסף) למשתתפים אנונימיים,
כשהמידע היחיד שסופק להם הוא השיוך הקבוצתי של מקבל הנקודות.
הממצאים
והמשמעות:
באופן
מדהים, הנערים בחרו באופן עקבי לחלק את הנקודות כך שהפער לטובת הקבוצה שלהם יהיה
מקסימלי, גם אם המשמעות הייתה שהקבוצה שלהם תקבל פחות נקודות באופן אבסולוטי.
כלומר, הם העדיפו ניצחון יחסי של ה"אנחנו" על פני רווח גדול יותר שבו
הקבוצה השנייה תרוויח גם כן.
בעוד
שניסוי זה משמש פעמים רבות להדגמת שורשי האפליה, בהקשר שלנו הוא חושף יכולת אנושית
כבירה: המוח האנושי מסוגל לאמץ זהות של קבוצה מופשטת ברגע אחד. אנו לא זקוקים
להיסטוריה ארוכה, לקרבה דם או לאינטרס כלכלי כדי שהאני שלנו יתרחב אל עבר
ה"כלל". היכולת הזו מאפשרת לאדם לחוות את "צער הכלל" (כדוגמת
צער האומה, או קונספטים רוחניים עליונים כמו צער השכינה) כאילו היה זה צערו הפרטי.
סיכום:
מנפרדות לאחדות
שרשרת
הניסויים הללו משרטטת תמונה בהירה ועמוקה של הטבע האנושי. אנו מתחילים בגוף הפיזי
שלנו, אך ניסוי "יד הגומי" מוכיח כי גבולותיו ניתנים להרחבה. משם, אנו
מביטים בזולת, ומערכות כדוגמת "נוירוני המראה" ו"ההדבקה
הרגשית" הופכות את פעולותיו ורגשותיו לחלק מהחוויה הפנימית שלנו, ומאפשרות
לנו להיות שותפים אמיתיים בצערו ובשמחתו. לבסוף, "פרדיגמת הקבוצה
המינימלית" מעידה על כך שיכולת ההזדהות שלנו אינה מוגבלת לאדם הבודד העומד
מולנו, אלא יכולה להקיף רעיונות מופשטים, ציבור שלם וישויות קולקטיביות.
הפתיחה
הרוחנית, המעבר מאגואיזם צר לדאגה אותנטית לאחר ולכלל, איננה מלחמה בטבע האנושי –
היא ההגשמה הגבוהה ביותר שלו. המדע מוכיח כי הכלים להזדהות טמונים בנו מראש,
ממתינים שנשתמש בהם כדי להרחיב את המושג "אני" אל עבר המושג הגדול יותר
של "אנחנו".
