מדברות למשפטים

לצופה מן הצד העולם ההלכתי עלול להראות משעמם מאוד. בעולם של שאיפה לחופש טוטלי ובעיטה בגבולות נדמה כי ההלכה היהודית איננה אקטואלית במיוחד. זהו בעצם הסיפור של שתי הפרשיות האחרונות בתורה.

בפרשה הקודמת הגענו לשיא של התורה. אם מהותה של התורה היא לגלות לאדם את אלוקים, הרי שבפרשת יתרו הדבר פשוט קרה. הפרשה תיארה לנו את מעמד הר סיני כמאורע יוצא דופן, או בשפתו המקובל האטלקי רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, הקדמה לסדר ויכוח) – ה' קרע לנו את השמיים ונתן לנו את התורה. קולות וברקים, עשן ולפידים היו רק חלק מהתפאורה בה השתמש ריבונו של עולם בעשותו כך. השיא היה בהישמע קולו של הקב"ה בהתגלות נבואית שלא פסחה על אף איש או אישה ילדה או ילד שהיו שם, בשתי מילים - עשרת הדברות. אלא שלאחר הדברות הגיעו המשפטים, שהם איך לומר בעדינות, כבר הרבה פחות מלהיבים. דיני נזיקין, איסורי אכילה כמו בשר וחלב, ולקט הלכות לצמצום תופעת העבדות, מחליפים את ההתגלות הנשגבת של מעמד הר סיני. נראה כי פרשת השבוע, פרשת משפטים, הולכת עקב בצד אגודל ומלמדת אותנו בדרך הקשה את הצד ה'אפור' של התורה.

אלא שדווקא שם, בסוף פרשת משפטים, אנו מתוודעים לניב האלמותי – 'נעשה ונשמע' (שמות כד,ז). אמירה מיוחדת שמבטאת התפרצות של אהבה שאומרת בערך – עם ישראל מוכן לעשות הכול למענך. ואמנם יש מהפרשנים (חזקוני ע"פ מדרש) שמסבירים שהפסוק המתאים יותר לאווירה של הפרשה שעברה, אכן נאמר קודם מתן תורה, בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה. אך גם לפי הסברם יש לשאול – מדוע שיבצה התורה את הפסוק הזה לא במקומו?

כל מי שבנה בניין, קנה דירה או יזם תהליך ארוך טווח אחר מכיר את הסוד הבא - יש דברים שאפשר להשיג רק מתוך מחויבות. ההתלהבות הרגעית כשמה כן היא, רגעית. לכן ההתלהבות חייבת 'לרדת לשטח' בהמון מעשים קטנים ויומיומיים של מילוי טפסים, ביקור בנכס, סקרי שוק, פגישות בבנק וכדומה. ניתן היה לומר שזה בדיוק מה שפרשת משפטים מלמדת אותנו – לא רק דיבורים של התלהבות אלא ירידה לשטח היומיומי ואורח חיים שיבטא את המעמד אליו זכית. אך אמירה 'קואצ'רית' שכזו תהיה חלקית בלבד.    

חז"ל מדמים את מעמד הר סיני לחופה. לכן כדאי לבחון את המודל הזוגי בהקשר זה. בזוגיות אנו מוצאים תהליך של שחיקה מובנית. בהתחלה, הוא מוצא חן בעיניה, היא מעניינת אותו ועד מהרה הזוג מוצא את עצמו מתאהב. העיניים הבורקות כשמדברים על בת הזוג, ההתרגשות והפרפרים בבטן לפני כל מפגש, והגעגוע שבין המפגשים כולם דברים שכל מי שחווה אותם לא יכול לשכוח. אך עם הזמן שחולף, מתחלפות העיניים הבורקות של בני הזוג לעיניים עייפות מקימה בלילה לתינוקת, מהקשבה אינסופית לאיך היה לבן הזוג בעבודה, ומאינספור נושאים בנאליים אחרים. הרומנטיקה עוברת בלי שבכלל שמנו לב ואחרית הסיפור גם היא איננה מזהירה.

היהדות מציעה סוף אחר לסיפור הזה. מתחת לחופה כל חתן וכלה יהודים חותמים על מסמך, הכתובה. הכתובה היא מסמך שנראה לכאורה לא קשור למעמד האהבה שהוא נוטל בו חלק. מסמך אפור של התחייבויות יומיומיות של החתן והכלה לקשר הזוגי שנרקם ביניהם. זוג שחיתנתי שאל אותי פעם – מדוע בעצם 'לזהם' את החופה בחתימה על מסמכים? ותשובתי הייתה פשוטה - אנו מבינים שלחשוף את האהבה בהמשך החיים ידרוש מאמץ יומיומי. כפי שכתבנו יש דברים שמחייבים השקעה יומיומית כדי להביא אותם אל הגמר. שלום בית משיגים על ידי השקעה יומיומית בתקשורת בריאה, בהכרת הטוב, במעשים קטנים של אהבה גם כשלא מרגישים שום התלהבות מיוחדת.       

הקשר שנרקם בחופה הולך ומתעבה על ידי חוויות משותפות של משברים, שמחות ושגרה מבורכת. זוג שיהיה מחוייב אך ורק הוא לאשתו והיא לבעלה, יפנימו שהיומיום איננו תקלה אלא הזדמנות לבנייה משותפת, והכי חשוב -ישקיעו בבנייה הזו, זוג כזה עוד יזכה לאהבה מחודשת ועמוקה בהרבה. לזוגות שחיתנתי אני נוהג לומר, כהמשך למגמת הכתובה, קחו על עצמכם התחייבות מודרנית. תמשיכו לצאת לדייטים אחד עם השני גם בשגרה. פעם בשבוע לקבוע פגישה, עדיף בחוץ, להשקיע, להתלבש יפה להתבשם ולהמשיך את תהליך הבנייה של האהבה. כשעושים כך פתאום נזכרים לומר תודה על כך שהבעל שטף אתמול כלים, ולהביט בעיניים אוהבות על אשתך שמנענעת בעדינות את התינוק אף על פי שהיא 'מתה' לישון.         

כך נהפכת ההתאהבות לאהבה, הדברות הקצרות למשפטים ארוכים ומלאי חיים.

אם כן, באהבה כמו באהבה, ההתגלות של הר סיני לא נגמרה בפרשת יתרו. בזוגיות של הקב"ה עם בני ישראל ניתן לשמוע שוב את הקול של הר סיני. מתוך קבלת עול שלמה, פרטנית ומדוייקת - 'נעשה', אנו מגלים את אוזנינו ומכשירים עצמנו ל'נשמע' מחדש.