עניין של חיים ומוות

 

קשה מאוד לדמיין כיום עולם שהמוות איננו חלק ממנו. דומה כי המוות הוא מהמגדירים היסודיים של היותנו בני אדם על פני האדמה, כל אשר סביבנו בלה ומתכלה וגם בני האדם הם בני תמותה. אך התורה מלמדת כי לא כך ראויים היו להיות פני הדברים. העולם נברא מלכתחילה באופן בו לאדם הראשון הייתה הזכות והאפשרות לחיות חיי נצח, המיתה נגזרה על האדם בעטים של מעשיו. בפעם השנייה בתולדות האנושות קרה דבר זה בפרשת השבוע - כשעמדו ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, ומשעשו את העגל חזרה. הפסקת זוהמת הנחש במתן תורה היא סוגיה עמוקה בעלת השלכות הלכתיות (עיין למשל בע"ז כב ובשו"ע אה"ע כד, א) שהביאה יחד איתה את אחת מהתקוות האנושיות השורשיות ביותר – הפסקת המוות מעל עם ישראל 'חרות על הלוחות – חירות ממלאך המוות' (ע"ז ה). אך הבחירה האנושית בחטא העגל שוב עשתה את ההיפך והחזירה את גזירת המוות על ישראל. לפי הזוהר הקדוש (פקודי רלו) בעת תחילת תיקונו של העגל בחנוכת המשכן שוב הופיעה הפסקת המוות באופן מסוים.

מדוע מופיע המוות כאשר הוא מופיע ומסתלק כאשר הוא מסתלק? במובן הפשוט – האדם מעל במתנת החיים שהעניק לו הבורא ולכן הוא נטל אותה ממנו. במובן פנימי יותר -הקב"ה הוא חי העולמים, במובן שהוא מקור החיים בכל רגע. מוטיבציית החיים צריכה לינוק ממקור עליון זה של דבקות באלוקים חיים. אך יש שהאדם מתרחק מהקב"ה ואז מוטיבציית החיים שלו הופכת להיות היראה מפני המוות. כאשר מעל האדם מרחפת גזירת מוות מיום לידתו הרי שהחיים הם משאב מוגבל והוא מבין כי עליו לדאוג להמשכיות המין והעולם. במובן זה אם המוות לא היה, היו בני האדם צריכים להמציא אותו (שמנה קבצים ה, רלב). אך החיים בצילו של המוות אינם חיים עצמיים, שראויים מצד עצמם.

פחד המוות הוא בעיה אנושית קיומית. אם אדם מתרגל ומתמכר לזמניות של החיים הרי שעומדות בפניו שתי אפשרויות – או יראת מוות פסימית ומלנכולית שבהופעתה הקיצונית מדכאת יצירתיות ושמחה או התעלמות מהמוות דרך הגברת החיים הגשמיים תפיסה שבעצם מנכיחה אותו עוד יותר, 'אכול ושתה כי מחר נמות'. בנקודה זו יש להאריך אך די אם נתבונן במעט דוגמאות - במבט פרטי, אם אכן מתוך ניסיון לשכוח מפחד המוות הקיומי אדם ישקע את עצמו באכילה ושתיה מרובה הרי הוא רק 'מרבה בשר מרבה רימה' ובפן הרפואי כנראה אף יזיק לבריאותו ויחיש את פטירתו. במובן כללי יותר, המשכיות המין בהבאת ילדים היא מילוי העולם בחיים אך במידה שווה גם במוות שהרי סוף ילדים אלו למות ממש כמו אביהם. ובמובן עמוק יותר הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהחלה להתפרסם בסוף ימי הראי"ה ובעיקר בספר הוויה וזמן מבית מרטין היידגר ימ"ש הראתה תפיסה של ההווה שבמבט מעמיק ניתן לראות קשר בינה לבין האידיאולוגיה הנאצית. בסופו של תהליך הפכה התנועה הנאצית את המוות למפעל החיים שלה.

הראי"ה מכנה את המוות דבר זמני, 'מום עובר' בבריאה ולא כעובדה מוגמרת (אוה"ק ח"ב עמ' שפו). אם בתוכניתו המקורית של הבורא לא היה המוות צריך להופיע אזי אין הבחירה האנושית יכולה לשבש את התכנית אלא רק לעכב אותה ולכן גם לעתיד חייב המוות להסתלק מן העולם. ואכן אחד מיסודות האמונה היהודית הוא האמונה בכך שסוף התכנית האלוקית להופיע בשלמותה בתחיית המתים שבה יתקיים מאמר הנביא ישעיה "ובלע המוות לנצח". תחיית המתים מבטאת את ניצחון הטוב המוחלט בכל המדרגות - במובן הפרטי של כל בריה ובמובן הכללי של כל העולמים, לכן כל צעד של הטבת חייהם של הבריות במובן הגשמי או הרוחני הפרטי או החברתי, הוא חלק מהמסע הארוך אל חיי הנצח (שם עמ' שעח). עבודתנו היא לקחת את הרגע ולהפוך אותו לנצח על ידי התורה והמצוות, באופן הפוך ממה שעשה אבי האנושות שהפך את הנצח לרגעי. הוא עשה מעולם עליון עולם תחתון ועלינו מוטל לעשות מעולם הזה עולם הבא, שאחד משמותיו הוא 'עולם שכולו ארוך' (קידושין דף טל). לכן סוד זה נקרא גם אריכות ימים, היכולת של האדם להאריך את היום, כמו שנאמר בזוהר הקדוש על אברהם אבינו שבפטירתו הביא איתו את כל ימיו – "ואברהם זקן בא בימים" (אורות ישראל ותחיתו כ).

את התרופה האמיתית ליראה מפני המוות רואה הראי"ה בהרחבת המבט של האדם. ההזדהות של האדם עם הנשמה וההבנה שסוד אריכות הימים נמצא בו פנימה דרך ההתחברות לנשמה והשלטתה על הגוף. המוות שייך להיפרדות הנשמה והגוף, אך בשעה שהגוף כלה ונרקב באדמה בקצב מהיר, הנשמה במובן מסוים רק נולדת ומתחילה את חייה (שמנה קבצים ג, כא). לכן אריכות הימים תלויה בהרחבת מושג האני של האדם ופריצת מסגרות גופו. ההזדהות של האדם עם גופו כולאת אותו במובן אחד של חיים, הקבלה, נשמת התורה עוסקת בנשמת האדם (ובין היתר באמונת הגלגול) מראה כיצד האדם הוא ניצוץ מדבר גדול בהרבה שהנצח כרוך בו.

מקורות נוספים שלא הספיקו להכנס למאמר זה:
אוה"ק חלק ד עמ' תר ברצי"ה, חלק ב עמ' שפ – שפב – קובץ א תפו. היחס להל' אבלות – דברה תורה נגד יצה"ר אגרות הראי"ה עמ' רעו,