שבת חזון ומה זה אומר לנו?

דמיונות של קדושה

רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שבשבת חזון הקב"ה מראה לכל היהודים את ביהמ"ק. מי שזוכה לראות את זה ממש הוא נביא, שבמקורות נקרא באמת - חוזה. אך כל יהודי ברמה זו או אחרת מקבל את הראיה הרוחנית הזו בלב.

העולם ההלכתי עוסק בדרך כלל בשלושה מלבושי הנפש. מחשבה, דיבור ומעשה. מצוות במעשה הן לדוג' – תפילין או הדלקת נרות שבת, בדיבור – לימוד תורה או להבדיל לשון הרע, ואילו במחשבה – אהבת הריע או איסור חמדה. העולם ההלכתי לא עוסק במימד הדמיון.
בכלל, את הדמיון אנו משאירים לעיתים לילדים. אדם ש'חי בדמיונות' נקרא אצלנו בזלזול –מדומיין. אך לא כך לימדונו חכמים.

האדם הדבק ביותר בקב"ה ,הלוא הוא הנביא, עובד דרך הדמיון. כולנו מכירים את הפסוק 'וביד הנביאים אדמה', אך לא כולם יודעים שהרמב"ם איש השכל כתב בספרו מורה נבוכים [חלק ב' פל"ב, ול"ו] כי השכל הרוכב על הדמיון הוא הנבואה.

העיסוק בדמיון הוא דבר פשוט אצל לומדי הקבלה ופנימיות התורה. אצל המקובלים ישנם סדרים מיוחדים של דמיון אותיות ויחודים, עולמות ועליות נשמה.  אמנם אנחנו האנשים הפשוטים לא נפגשים עם זה ביום יום.
האמנם?

בשו"ע סי' צ"ד נאמר כך:  

בְּקוּמוֹ לְהִתְפַּלֵּל, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ, יַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וִיכַוֵּן גַּם לִירוּשָׁלַיִם וְלַמִּקְדָּשׁ וּלְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים; הָיָה עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם וִיכַוֵּן גַּם לַמִּקְדָּשׁ וּלְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים; הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם, יַחֲזִיר פָּנָיו לַמִּקְדָּשׁ וִיכַוֵּן גַּם כֵּן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים; הָיָה עוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַכַּפֹּרֶת, מַחֲזִיר פָּנָיו לַכַּפֹּרֶת.

אם אנו מבינים שמרן רבי יוסף קארו לא החליט לחרוג ממנהגו ולכתוב הלכות לכהנים גדולים ומעלה, מוכרחים להבין כמו שהבינו השל"ה, המשנה ברורה ורוב הפוסקים. כולם הבינו שמדובר כאן על שני עניינים. העניין הראשון והמובן מאליו – כיוון הגוף בעת התפילה לכיוון ארץ ישראל, ירושלים וכו'. מושג זה נקרא החזרת פנים. העניין השני הוא הכוונה. הכוונה לירושלים בית המקדש קודש הקדשים ובין הכפורת היא בעצם מסלול של דמיון מודרך שעלינו לעבור.

כשיהודי עומד בתפילה הוא צריך לשלוח את תפילתו לשער השמים. והשער הזה נמצא בנקודה מאוד ספציפית בעולם. דבר ה' מתגלה למשה מבין שני הכרובים. הכרובים הם המקום עליהם נכתב בשו"ע שהרי הם עומדים על הכפורת. בתפילה יהודי מדמיין את עצמו מגיע לירושלים נכנס לבית המקדש, לקודש הקדשים, מאחורי הכפורת ואז נעמד מלפני בהכנעה. השלב הזה הוא תחילת ההתחלה של התפילה ומכוונים אותו עוד לפני פסוק ה' שפתי תפתח.

אני חושב שאם נתרגל לדמיין כך לא רק שתפילותינו יתקבלו יותר כהבטחת השל"ה והנועם אלימלך, אנו גם נרגיש יותר כמה חסר לנו המקדש, שער השמים, שנמצא לצערנו ביד זדים.