אלי עמד בתור למודיעין בקופת חולים. כשהגיע תורו,
שאל את הפקיד מתי התור הקרוב לד"ר קופר. הפקיד הפטיר באדישות שרק בעוד שלושה
חודשים. אלי התפלא ושאל 'בטוח?!' לשאלה זו התרחב פי הפקיד בחיוך ואמר – 'בטוח זה
רק הקבר'. אלי לא התבלבל והחזיר לפקיד חובש הכיפה – 'פלא עליך, הרי כולנו מאמינים
בתחיית המתים ואם כן הדבר שהכי לא בטוח הוא הקבר...'.
מהו השכר והעונש? מהי התכלית? מה יהיה בסוף? - שאלות אלו העסיקו מאז ומעולם את האדם. כשחושבים על זה יש לנו בליל של תשובות בראש,
ואכן ביהדות ניתן למצוא תשובות מגוונות לשאלה מהו השכר. האם התכלית היא תיקון של
העולם הזה או אולי בכלל גן עדן לנשמה? האם השכר הוא תחיית המתים או פשוט שפע כלכלי
והצלחה בטחונית [גשם וכו']. ורגע אחד, איפה בכל זה נכנס המשיח?
בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק ממשיל הרמב"ם משל ומסביר בעזרתו את כל עניין השכר והעונש. זוהי תשובה אחת כוללת. הבה נאזין למשל.
משל לילד
שנכנס בשערי בית הספר. בתחילה מעודדים את התלמיד ללמוד על ידי תאנה או חתיכת סוכר
[נסו לחשוב – איזה ילד היום היה לומד בשביל תאנה...]. לאחר מכן כששכלו של התלמיד
'מתחזק' מעודדים אותו על ידי בגדים יפים או נעלים מיוחדות. כשהוא גודל קצת יותר גם
זה כבר לא מדבר אליו, מעודדים על ידי כסף ואף כאשר הלתמיד כבר גדול יש מין 'עידוד'
פנימי ידוע – הכבוד. התלמיד לומד לעיתים על מנת שיקראוהו רב או שפשוטי העם יתפעלו
ממנו.
ננסה לשים לב, אף שבעינינו ההורים או המלמדים
הלימוד הוא העיקר והתאנה או הכסף הם רק 'הכרח בל יגונה', הרי שבעיני התלמיד התאנה
היא התכלית ואילו הלימוד רק אמצעי כדי להגיע אליה. זוהי השקפה מעוותת אך משמעותית
בהקשר של המטרה – שהתלמיד ילמד.
כהרגלם בקודש תמצתו חז"ל את הרעיון הזה במשפט אחד – לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
כהרגלם בקודש תמצתו חז"ל את הרעיון הזה במשפט אחד – לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
הרמב"ם מסביר שזהו הכלל של כל ענייני השכר
והעונש. אין השכר או העונש מטרה בפני עצמו. הלימוד והעסק במצוות צריך להיות לשמם,
מפני שהם אמת ועל ידם אנו נדבקים בה' אלוקיכם אמת. השכר והעונש הם אמצעי דרבון
[אמיתי וממשי לחלוטין כמובן] על מנת להביאנו אל הדרך הנכונה. אם נעזר גם אנחנו
במשל – יש שהנהיגו בעבר סוסים ובהמות בשיטת המקל והגזר. נתאר לעצמנו מין רוכב שכזה
המנסה לקחת את הסוס העייף לנאות הדשא לשתות ולהחליף כוחות. כשסוטה הסוס מן הדרך
הוא מקבל מכה כואבת במקל, ולהבדיל, כשהולך בדרך הנכונה מקבל גזר כצ'ופר. בשביל
הסוס המטרה היא להמנע מן המקל ואף 'להרויח' גזר אך אם היה הסוס בעל דעת היה מבין
שהרוכב מוביל אותו לנאות דשא אמיתיים והמקל והגזר הם רק אמצעי הדירבון בדרך אל
האושר.
כך גם אנחנו – כל סוגי השכר והעונש נכונים
וקיימים ואף יש להבין ולסדר אותם על פי סדר, אך לכולם משותף עיקרון אחד – הם אינם
העיקר אלא אמצעי דירבון לדבקות האמתית בה', לעבודה לשמה.
ומה לגבי העניין שבו
פתחנו - האם בסוף כולם מתים או לא? בזה ידידיי, נעסוק בעזרת ה' ברשומות הבאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.