כשהתלמיד מוכן - המורה יופיע!

[הקדמה לפרק חלק 2]

בין חסידי קוצק מסתובבת אימרה חריפה לגבי סיפורי חסידים:
'מי שמאמין בכל סיפורי החסידים הוא פתי, אך מי שלא מאמין באף אחד מהם הוא כופר...'

בהקדמה לפרק חלק מזכיר הרמב"ם שלוש כיתות ביחס לאגדות חז"ל. 
הכת ראשונה מאמינה לכל האגדות כפתי, השנייה ,לעומתה, כופרת בכולם ח"ו. אך לכת השלישית נודע יחס מורכב יותר.
מחד, כת זו מבינה שחז"ל היו ענקי הרוח של האנושות ולכן בכל דבריהם יש טעם. ומאידך, רואה היא דברים שנוגדים את ההגיון כמו סיפורים אודות לוייתני ענק, ציפורים טורפות ובנות ים.
כיצד מתמודדת הכת השלישית עם המתח הזה?

ההסבר לכך הוא פשוט. בכל דברי חז"ל יש טעם, חכמה ולימוד לחיים שלנו עמוקים ונכוחים. אלא שלפעמים דרושות הקדמות של חכמה על מנת להבין את דברי חכמינו, וזאת משום שנאמרו בכוונה כמשל וכחידה. 

הרמב"ם, שהכיר את דרך הכתיבה של חכמי אומות העולם אמר שדבר זה מקובל בין הפילוסופים. כתיבת סיפורים תמימים שהחכמה העמוקה בהם באמת נמצאת רק למי שמכיר את ה'קודים' בהם השתמשו ה'מצפינים'.

אך האמת היא שהרמב"ם מביא ראיה גם מתוך המחנה [או אולי מעליו...], ולא רק מעולם החכמה העולמי.
הספרים משלי, שיר השירים ומקצת מספר קהלת נכתבו על ידי החכם מכל אדם וברוח הקודש בחידות ומשלים. דבר זה מפורש וידוע וכך פותח ספר משלי וכבר בפרק הראשון נאמר - 'להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם'. אם כך ודאי שלומר שחז"ל הלכו בעקבותיו וכתבו דבריהם בדרך של משל ונמשל, הוא דבר מסתבר מאוד.

אך רגע, מדוע בעצם שהחכמים יצפינו את דבריהם? לשאלה זו כמה תשובות אפשריות. נציג אחת מהן. האמת היא שלא כל אחד צריך לשמוע כל דבר. בענייני הנפש והרוח יש עניין גדול לבשלות. אמרה סינית עתיקה אומרת – 'כשהתלמיד מוכן המורה יופיע'. גם אמרה זו יש בה עומק שאיננו מובן במבט ראשון. אין כאן עניין מיסטי של מורה שיודע בדיוק מתי להגיע, במידה מסוימת – בדיוק להיפך. המורה תמיד היה שם, אך על מנת שהתלמיד יבין היה צורך להכנה של התלמיד. זו ההבנה הנכונה בעניין זה. וכן הוא בחכמת התורה – האגדות המובנות והנגלות נצרכות לכל. אך הפן של אגדות הש"ס שבהם יש רמז וסוד הן אלה שזקוקות לתלמידים מוכנים ובשלים שיקטפו את הפרי המתוק שבהן.

יתירה מזאת בדרך כלל,  גם בפשט האגדות, במה שקראנו לו 'משל', ישנה חכמה שחשוב ללמוד. בהקדמתו למורה נבוכים, גם הרמב"ם, בעקבות שלמה המלך בספר משלי, קורא לזה – 'תפוחי זהב במשכיות כסף'. העיקר הוא הזהב שבפנים, הנמשל, אך הוא נמצא בתוך עטיפה נאה ומיוחדת בפני עצמה – במשכיות הכסף דהיינו משל. כך כל לומד בספרי חז"ל יכול להנות מפשט דבריהם ולדעת שגם במה שלא הבין [ואפילו במה שהבין] יש עוד עומק לפנים מעומק.

ואם באמרת חסידי קוצק פתחנו, אז בכזו גם נסיים.
רבי צדוק הכהן מלובלין, תלמיד תלמידו של האדמו"ר מקוצק, היה נוהג לומר באמירה אחת קצרה וחדה את כל הרעיון הזה:
 'סוד אמיתי נשאר סוד גם אחרי שכולם מכירים אותו...'.