בסוף כולם מתים [2]

הקדמה לפרק חלק 4

הרשומה הקודמת נפתחה כך:
אלי עמד בתור למודיעין בקופת חולים. כשהגיע תורו, שאל את הפקיד מתי התור הקרוב לד"ר קופר. הפקיד הפטיר באדישות שרק בעוד שלושה חודשים. אלי התפלא ושאל 'בטוח?!' לשאלה זו התרחב פי הפקיד בחיוך ואמר – 'בטוח זה רק הקבר'. אלי לא התבלבל והחזיר לפקיד חובש הכיפה – 'פלא עליך, הרי כולנו מאמינים בתחיית המתים ואם כן הדבר שהכי לא בטוח הוא הקבר...'.
מנקודה זו נמשיך היום.

תחיית המתים היא יסוד מוסד ביהדות. יש הטועים וחושבים כי אולי התחייה תתרחש אופן מטאפורי. מוזר שהטועים הללו תולים דבריהם בהשקפתו הכללית של הרמב"ם שאין להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. אם כן, מדוע טענתם מוזרה? - שהרי הרמב"ם עצמו כתב הפוך. באגרת ארוכה שזכתה לשם 'אגרת תחיית המתים' עונה הרמב"ם לטענה כזו. הוא כותב שיסוד האמונה של תחיית המתים הוא כפשוטו ממש ומי שלא מאמין בזה ,כמו בכל י"ג יסודות האמונה, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו בהר סיני.

אך מדוע הנושא הזה כל כך חשוב עד שהוא מיסודות האמונה?

הכל מתחיל מבריאת העולם. ריבונו של עולם רצה לברוא עולם שבו אדם הראשון יחיה לעולם. המוות הגיע רק לאחר החטא וכמו שכולנו זוכרים – לגבי עץ הדעת נאמר 'והיה ביום אכלך מות תמות'. על פי זה יש בעצם המיתה, הפטירה של כל אדם מעין מאורע של חילול השם. כביכול האמירה העולה ממצב שבו יש פגישה עם מוות היא – רצונו או מעשיו של האדם הכריעו כנגד מעשי האלוקים. ה' רצה עולם ללא מוות אך תכניתו לא התממשה. אין לך חילול ה' גדול מזה.
יתרה מכך, כשנקנסה מיתה על האדם לא רק האדם נפגע אלא העולם כולו ירד ממדרגתו עשרת מונים. האדם כמרכז הבריאה וכגורם המשפיע עליה ביותר הוא זה שרואים בו את הפגיעה יותר משאר הבריאה אבל הפגם נוגע למציאות כולה.

ממילא, מצב בו 'ייגמר העולם' ועדיין התכנית האלוקית לא תתממש הוא מצב בלתי אפשרי מבחינה אמונית. התחייה היא בעצם החזרת העולם כולו למדרגתו הראשונה, ואמירה כי אע"פ שיש השפעה למעשינו, רבונו של עולם הוא השולט והמנהיג – ודבר אלוקינו יקום לעולם. ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

ההסבר הזה הוא פשוט אך עמוק מאוד והוא גם מסביר עניין נוסף. עניין הקדיש.

אחת התפילות המיוחדות והמרגשות בכל עדות ישראל היא הקדיש. תפילה זו נאמרת כחלק מהתפילה ובסוף לימוד תורה. אך היא מרגשת ביותר בגלל שהיא נאמרת על ידי האבל. יש להבין מדוע דווקא תפילה זו נבחרה לאומרה. בקדיש אנו מתפללים על כך ששמו הגדול של הקב"ה יהיה מבורך לעול ולעולמי עולמים, אין בדברים  שום קשר לאזכור שם הנפטר לכאורה.  

תשובה מקובלת לעניין היא שכשהנפטר היה בחיים, כמו כל יהודי, הוא קיים מצוות בירך ברכות וכדומה, ובכך קידש שם שמיים בעולם. עתה לאחר שנפטר נהיה חלל בעולם שאותו אנו ממלאים על ידי הקדיש שבו אנו מקדשים שם שמיים.

אך לאור דברינו לעיל התשובה גדולה מכך. הקדיש הוא הצהרה – אע"פ שנראה שיהודי מת וממילא רצונו המקורי של הקב"ה לא מתקיים ויש בזה ארוע של חילול השם, עוד יהיה קידוש השם. לעתיד יהיה שמו של הקב"ה מבורך, וממילא יחיו שוכני עפר וזו תהיה נחמא לעילא מכל נחמתא. יהי רצון.