השלב הבא בגאולה, או: בואו נעשה היסטוריה!

אקח סיכון ואומר שבכל אחד מאתנו עברה פעם המחשבה הבאה: 'לו אני הייתי חי בדור העלייה לארץ, כמה שנים לפני קום המדינה, בדור של ההורים [או הסבים] שלנו,  הייתי משנה את כל התמונה. הייתי מדבר על עלייה, חי עלייה ונושם עלייה. מה שבטוח, הייתי עולה בעצמי יחד עם כל מי שהייתי מצליח לשכנע מבני משפחתי'. [כמובן שהמשך המחשבה הוא - ואז הייתי הולך ישר לרב קוק בירושלים ובולע כל מילה שלו בצימאון וכו' וכו'].
קל להסתכל לאחור ולדעת בדיוק מה עלינו לעשות. כל כך שקוף לראות – עכשיו- שבניין הארץ היה ה'עסק' הנכון ביותר - אז. 

אף שבדורנו עלינו להמשיך לשכלל את מפעל ההתיישבות בארץ, נראה כי אנו חשים עצמנו מוכנים לשלב הבא. יותר מכך, דומה כי אפילו המציאות עצמה כאילו מכה על קודקודנו ואומרת לנו - 'גידלו'.
אנשי החזון והמעשה המוצלחים באמת הם אלו שזיהו בזמן אמת את השלב הבא. אלו שידעו מחד לדעת בדיוק היכן הם נמצאים כיום, ומאידך לדעת מה השלב הנדרש מהם על מנת להביא את המחר. אל לנו לשגות בדמיונות, המחשבה שבאמת צריכה להעסיק את מוחנו אינה  'מה היינו עושים לו היינו אז', אלא 'כיצד יסתכלו בניי או נכדיי על תקופתנו היום, מה ההיסטוריה תספר להם שהיה צריך לעשות?'

פורומים כמו איגוד רבני קהילות הם בעיניי התחלה של תשובה ראויה לשאלה זו. 
בפרספקטיבה של דורות אין ספק כי הבעיה העיקרית שסביבה סובבות כל בעיותינו היא בעיית חוסר האחדות באומה וביותר הקטגוריה שבין תלמידי החכמים. מסתבר שבנושא זה עדיין נכון הכלל מדאיב הלב של הרמב"ן - כל הקדוש מחברו חרב מחברו. הביטוי הכל כך שגור וחרוש, אך עם זאת כל כך מדויק – בשנאת חינם נחרבנו ובאהבת חינם ניבנה, מקבל משנה תוקף בדור שאחר בניין הארץ.
שוו בנפשכם – כמה אהבת ישראל, חזרה בתשובה, קיום הלכה, ואפילו הנהגה [גם בצורת מנדטים...] היינו מצליחים להביא אם היינו מייצרים אחדות בין גדולי ישראל. האחדות הזו לא מתחילה בגדולים עצמם אלא בנו. נתאחד ראשית עם הקרובים אלינו אידיאולוגית ומעשית, ואט אט מתוך רצון לאהוב ולהכיל תבקע גם מאתנו שירתו- שאיפתו של דוד המלך ע"ה  'חבר אני לכל אשר יראוך'!  

[פורסם בעלון איגוד רבני קהילות שבת פרשת חקת תשע"ז]