מדוע נקרא שם החג - חנוכה?

(התמונה באדיבות מטיילים עם ענת)

על רבי מאיר מסופר שהיה בדיק בשמא, בודק בשמות בני האדם ומתייחס אליהם בהתאם. מסתבר שלא פחות מכך יש לדקדק בשמות חגים שהרי שם מבטא מהות כידוע. אם כן, הבה ננסה להבין יחד את פירוש שם החג חנוכה.

הרעיון של הר"ן הוא כנראה הידוע ביותר. שם החג כרוך בתאריך בו הוא חל. לפי הר"ן חנוכה יכול להתחלק לשני מילים - חנו בכ"ה.
מעניין לגלות שהב"ח והמהרש"א הבינו שכוונת הר"ן לחנייה ממלאכה. ולכן התקשו בדבריו שהרי אין איסור מלאכה בחנוכה. אמנם רוב ככל האחרונים הבינו שהר"ן מתכוון לחנייה מהמלחמה. [14]

המהרש"א שלא הסכים עם הר"ן כאמור, כתב שפירוש המילה חנוכה הוא על שם חנוכת המזבח בימי החשמונאים. שהרי אחר שהיוונים חיללוהו, נכנסו החשמונאים ובנו אותו מחדש. [3]
 כולנו מכירים את אחת האסמכתות לכך -  השורה הידועה מהשיר מעוז צור 'אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח'. ואמנם בספר חשמונאים (ח"א ד, מא - נט) חנוכת המזבח מודגשת והנרות תופסים מקום שולי יחסית.
מצד שני חנוכת המזבח כלל לא נזכרת בגמרא או בנוסח על הניסים ולכן קצת קשה לומר שזהו העניין שבחרו חכמים להעלות על נס (תרתי משמע) בשם החג.

היעב"ץ בספרו מור וקציעה כותב תירוץ מקורי – חנוכה נקרא כך על שם חנוכת הבית בבית שני כמובא בספר חגי [4]. ומה שכתוב שהייתה אז חנוכת המקדש בכד בכסלו היינו בכ"ד בין הערביים [5] וא"כ עיקר השמחה צריכה להיות בכ"ה. נעיר שזהו גם תירוץ מחודש לקושיית הב"י המפורסמת – יוצא שהיום הראשון איננו כלל בגלל נס פך השמן אלא בשל חנוכת המזבח הנ"ל.

אך ככל שהסבר זה מניח את הדעת גוברת כנגדו התמיהה. הרי בין תקופת חגי לתקופת החשמונאים עוברות למעלה ממאתיים וחמש שנים ומדוע נזכרו החשמונאים לחגוג דבר שקרה כל כך מזמן?

אולי נמצא כאן צוהר להבנת תהליך מדהים שיסביר לנו את עניינו של חנוכה.
אך בטרם נענה על כך, נשאל עוד כמה קושיות.
כשהרמב"ם (הל' מגילה פרק ג) מתאר את חנוכה הוא כותב 'וחזרה מלכות על ישראל יתר על מאתיים שנה' ונשאלת השאלה: מדוע זה חשוב? הרי היו עוד ימי ניצחונות צבאיים במגילת תענית ומשגלו ישראל בטלו אותם ימים פשוט מפני שהם כבר לא רלוונטיים [6]. 

מדוע יש בכלל צורך בנס פך השמן? זו שאלה שהלכתית התשובה אליה כלל לא פשוטה. ראשית משום שהיינו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה. יתרה מזאת, מבחינה הלכתית טהורה יש מקום לומר שהם יכולים להדליק בשמן טמא כפי שקרבן פסח מותר בהקרבה כשרוב הציבור בטומאה שהרי טומאה הותרה בציבור. [7]

בשו"ת רב פעלים (או"ח חלק ג סי' ה) מובא דבר מחודש מאוד. בנוגע לפסוק שפותח את המזמור שנאמר בכל יום אך מקבל מקום של כבוד בימי החנוכה - "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" קובע הבן איש חי שהוא לא נאמר ע"י דוד המלך. אך עד כאן החידוש לא גדול, הגמרא עצמה אמרה שספר תהלים הוא פרי של עשרה משוררים. החידוש בדבריו מגיע כאשר הבא"ח מעלה שפסוק זה נאמר על ידי החשמונאים בתקופת בית שני שצרפו אותו בגלל שהבינו שהוא מיטיב לתאר את המצב בימיהם. כל אוזן ששומעת זאת נחרדת הרי למעלה ממאתיים שנה קודם לכן נכנסים הספרים האחרונים לתנ"ך מגילת אסתר, וספר מלאכי וזאת מפני שנאמרו בנבואה וברוה"ק. התלמוד עצמו מבדיל בין פורים לניסים אחרים בכך שפורים הוא 'סוף הניסים שנתנו להכתב'. אם כן, בימי החשמונאים שכבר אין נבואה ואין רוח הקודש כיצד ניתן לומר ש'הכניסו' פסוק משלהם לתנ"ך?

להבנת הסוגיה יש להבין את המסופר בספר חגי.
הרקע – הצהרת כורש מתירה ליהודים לחזור לארצם לאחר כשבעים שנות גלות. ולא זו אף זו - העולים מקבלים עזרה כלכלית אישית מהאימפריה הפרסית וכן עזרה לבניית בית המקדש. עזרא עולה בראש העולים אך על אף שהיו [ככל הנראה] מיליוני יהודים בבבל, בפועל שבים ארצה ארבעים אלף שש מאות ושלושים. היינו מצפים כי העולים יהיו משמנה ומסלתה של היהדות, אידיאליסטים אמתיים אך בפועל העולים הם מחללי שבת, נשואים לנכריות, ומהאנשים בעלי המעמד הנמוך ביותר בחברה ממזרים נתינים אסופים שתוקים וכו'. במילים פשוטות - אנשים שעולים כי אין להם מה להפסיד ואולי להרוויח סל קליטה נוח... עם היהודים האלו אמור חגי בצו נבואי, לבנות את בית המקדש השני. ואכן בצעד פרגמטי יש שיאמרו, מנסה חגי לשכנע אותם לעשות זאת בטיעונים כלכליים. 'כעת יש בצורת ומחסור גדול אך אם תבנו הכל ייפסק, כעת אתם משתכרים אל צרור נקוב אך אם ייבנה הבית תהיה הרווחה'. כנראה שנבואה זו לא הספיקה כי בפרק ב' חגי פונה אליהם בשם ה' ואומר אל תחשבו שבית המקדש כאין. לא כן, כי אם "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".
אך מדוע שיעלה בדעתם שבית המקדש 'כאין'? התשובה נמצאת בגמ' (יומא כ"א):
'מאי דכתיב וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה''א אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים'. 

ההבדל בין בית המקדש הראשון לשני היה מבחינה פנימית. הקשר עם הקב"ה, מה שאנו קוראים לו 'השראת שכינה', היה חסר. מרכז קודש הקודשים - הארון היה חסר. המקום ממנו ה' מדבר עם האדם מבין שני הכרובים לא היה קיים. אדם מקריב קרבן ואש לא יורדת משמיים. אין כהן לשאול באורים ותומים מה רוצה ה'. לכן מובן מדוע היו העם עצובים. במה חגי מנחם אותם? הגמרא אומרת בכך שהבית השני יהיה גדול בשנים ובבניין מהראשון [8].

אך מרש"י שם עולה כי חגי ניחם אותם נחמה מהותית. 'אמר להם שתשרה שכינה בבית שני'. גם הפשט של המילה 'כבוד הבית' מתייחס לכבוד ה' כבתפילת שלמה המלך ע"ה בחנוכת בית ראשון. 
במבט שטחי נראה כי הפשט ודברי רש"י סותרים את הגמ'. אך מעיון מדוקדק נמצא כי כבר בגמ' ובראשונים ישנן סתירות בדבר. למשל גמרא אחרת ביומא (יומא דף טל) מספרת:
ת''ר ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי...

ומשמע שקודם לכן היו ניסי נר המערבי, הגורל והלשון נוהגים. [9]

ובירושלמי תענית (א, א) כלל לא נמנית שכינה כאחד הדברים שחסרו בבית שני.

אז שרתה שכינה בבית שני או לא שרתה שכינה בבית שני?

נראה שהתשובה מורכבת וכישוב נפלא לכל המקורות מסתבר לומר שהיו שתי תקופות בדבר כאשר הקו המבדיל ביניהן היה חג החנוכה. בתקופה שעד ימי החשמונאים לא היו גילויי שכינה, בתקופה שלאחר מכן, היו.
כדי להבין מדוע חנוכה כל כך משמעותי, יש להבין מדוע בעצם לא שרתה שכינה בבית שני? בגמרא נחלקו בדבר שניים מגדולי האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן (יומא ט):
'ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א''ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו... כי אתא לקמיה דרבי יוחנן א''ל לאו היינו טעמא א''נ סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם'. [10]   

 ריש לקיש טוען שהבעיה הייתה שלא עלו יחד, והיינו בעיה כמותית אך רבי יוחנן טוען שהבעיה הייתה איכותית, העולים היו במדרגת 'יפת' ולא זכו למדרגת 'אוהלי שם'[1]. מסתבר שהפירוש מתייחס להלך הרוח של העולים. העולים בימי עזרא היו מושפעים עמוקות מהתרבות השלטת, בתחילה מהתרבות הפרסית ובהמשך מהתרבות היוונית ואכן מדי ויוון הם שמות של בני יפת כנזכר בפרשת נח. הסיבה לכך פשוטה, כאשר מבחינה חומרית אנו חסרים ארץ ושלטון יש לכך מחיר קשה גם ברוחניות. בימי עזרא חסרה לנו עצמאות שלטונית וממילא עצמאות רוחנית תרבותית של ממש לא הייתה [15].
הפירוש הזה מסתבר בעיניי גם משום שהוא מאוד מקרב בין דעותיהם של ריש לקיש ורבי יוחנן. לדעת ריש לקיש לו היו עולים ארצה מסה קריטית של יהודים היה הדבר מהווה משקל מכריע בעצמאות הגשמית שלנו ומתוך כך גם בזו הרוחנית. רבי יוחנן רבו מעדיף לשים את האצבע על העיקר, על הרוח.

זו הסיבה לכך שקו פרשת המים היה ניצחון החשמונאים בחנוכה. החשמונאים במלחמתם השיגו עצמאות יתר על מאתיים שנה (כדברי הרמב"ם) ובחלק מהזמן לפחות גם עצמאות רוחנית תרבותית. בספר חשמונאים (ח"א א,מד) מתוארים חוקי ההעברה על הדת בפן הלאומי שלהם - 'חוקים זרים לארץ'. עכשיו חזרו אוהלי שם להיות שייכים לבני שם, והדרך להשראת שכינה (במובנים מסוימים לפחות) הייתה סלולה. 

הנס מתרחש דווקא במנורה (ולא באש של עצי המערכה שעל המזבח למשל). על המנורה הגמ' אומרת – וכי לאורה הוא צריך? - אלא עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל. המנורה היא הכלי שבו השראת השכינה הכי בולטת. הנס כאן הוא מעין מכפלה של הנס שהיה בבית ראשון. לא רק שהנר המערבי דולק משבת לשבת (שבוע) כאן הנס הוא שכל שמונת הקנים דולקים כנר המערבי ובמשך שמונה ימים(!).
עכשיו ניתן להבין גם את דברי הבא"ח לגבי פסוק מזמור שיר חנוכת הבית – בימי חשמונאי הייתה מעין התפרצות נבואית (חד פעמית בעוצמתה ככל הנראה), רוה"ק אכן הופיעה בישראל פעם נוספת ובעוצמה רבה עד כדי היכולת להוסיף פסוק.
נביא עוד כמה ראיות לשיטתנו שאולי נשמעת מחודשת במבט ראשון. רבינו בחיי (בראשית מו כז) כתב ששרתה שכינה בבית שני אך הוסיף שבכל זאת היה הבדל, הגילוי לא היה תדיר כבימי בית ראשון [11].

בספר חשמונאים ב (עמ' 71 מהדורת הרטום) מובא גם חזון שראה בחלומו יהודה המכבי עצמו. 

זאת ועוד, בספר חשמונאים [13] וכן ביוסיפון מתוארת ירידת אש מן השמיים בצורת ארי בהקרבתם של החשמונאים.

אחת הגושפנקאות החשובות שמצאתי לרעיון זה היא לא פחות מהבית יוסף עצמו. באו"ח תחילת סי' קי"ב סביב ברכת המחזיר שכינתו לציון הביא הב"י בשם האורחות חיים שחזרה שכינה לישראל בימי בית שני.

לאור הנ"ל יובן עומק הקשר שבין נבואת חגי הקדומה על תחילת ימי בית שני לימי החשמונאים ונס הנצחון שלהם. השלמת בית המקדש השני וגודל כבודו המהותי נעשה רק עם הגעתנו למדרגת 'אוהלי שם' עם שחרורה של ירושלים על ידי המכבים. דברי היעב"ץ והמהרש"א נכוחים - חנוכה רומז לחנוכת המזבח.

מדהים לגלות שבעולם הקבלה בשם החג יש ביטוי לשני שמות של מידות בהנהגה האלוקית. חנו – כ"ה יובן אם כן על פי התקוני זוהר (שהביא יסוד ושורש העבודה בשער המפקד פ"א). 'כה' הוא המידה של כנסת ישראל הרומזת לשם (עיינו שם בקשר לפסוק ותכסהו בשמיכ"ה - שמי כה), 'כה' היא גם המידה שנקראת שכינה.
גם במילים בחגי הנביא ניתן לראות את הרמז הנ"ל. הגמרא שהובאה לעיל דורשת את המילה 'ואכבדה' שאמר חגי הנביא. אפשר לקרוא מילה זו גם 'ואבד כ"ה', וכך דברי הגמרא על כך שאין חמישה גילויי שכינה עולים בקנה אחד עם  התקוני זוהר (אגב גם הה' רומזת לשכינה בסוד המלכות הרמוזה באות רביעית דשם הוי"ה). ובגאונות נבואית הנביא חגי (בפשט וע"פ רש"י) מנחם אותם באותה מילה ממש - כבודי עוד יחזור - ואכבדה. 
במובן זה בכד כסלו התנבא חגי על המזבח שלו, השלמת השראת השכינה בבית שני קרתה יום למחרת בכה כסלו. ההקבלה בין התאריך בנבואת חגי למובא בספר חשמונאים (ח"א ד, נב) זועקת.

מסתבר שהחנוכיה סחה לנו בלט [12] עוד משהו - שכינה שורה בישראל! [2].

---

[1] לעניין ההכרעה ביניהם - ידוע הכלל ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. אך להבנתי מחלוקת זו היא מעין מחלוקת באגדה, וע"פ הכלל שיש ליישב מחלוקות באגדה אפשר לומר שכנראה שניהם הבינו את הבעיה באופן דומה אך ריש לקיש הבין ששורש הבעיה היה בכך שעלו מעט ואם היו עולים הרבה הייתה העצמאות הרוחנית תרבותית מובטחת לנו, דבר זה ביקש רבי יוחנן לחדד, גם כשעולים מעט, אם עולים כאוהלי שם יש מצב של השראת שכינה.

[2] לגבי מהלך זה איתא בשפת אמת כי ישנם שלושה חגים דרבנן כנגד ג' הרגלים. בסוד קבלת אור החמה ע"י הלבנה והארתה המיוחדת בכנס"י. שבועות - מתן תורה מלמעלה וכנגדו פורים - קבלת תורה מלמטה. סוכות זמן חנוכת המקדש הראשון בימי שלמה – השראת שכינה מלמעלה, מול חנוכה של בית המקדש השני השראת שכינה בזכות מעשי התחתונים. ואל מול פסח צריך לבוא חג גאולה עתידה. ניתן לומר כי בימינו מדובר ביום העצמאות, פסח גאולה מלמעלה, שמימית ללא יד אדם, ואילו ביום העצמאות אנו מביאים גאולה בידינו. (והדברים מתכתבים עם הרעיון הידוע גבי היום בשבוע בו יחול כל חג ע"פ השו"ע – בא"ת ב"ש. והאות ע' יוצאת עצמאות והדברים מתאימים כפתור ופרח).
לבסוף עיינו גם בחמדת הימים לחנוכה שהביא בכוונות חנוכה ששם החג הוא 'חנה כ"ו'. וזו כבר מידה גבוהה יותר של גילוי שם הוי"ה ממש ויש לעיין בדבר.

[3] כיצד חיללו היוונים את המזבח?ישנה מחלוקת אחרונים האם צריך חינוך מחדש אף בנגיעת ברזל וכדומה. ודן בשיטותיהם הגר"ש זווין. אמנם בספר חשמונאים ח"א א, נד מובא שהקימו עליו שיקוץ.

[4] תוכלו לראות אותה כאן
[5] וכך כל חינוך הכלים במקדש בין הערביים – ויש לעיין בזה עוד.
[6] אף שרבו התירוצים לשאלה זו נציע לפני המעיין תירוץ נוסף. תוכלו לעיין בתירוץ אחר גם בהקדמת חזון עובדיה חנוכה).
[7] ואף שגם בזה נאמרו כמה תירוצים כמו נס בשביל ההידור מצוה להביע חביבותן של ישראל, או אישור אלוקי על מלחמת האחים (מהר"ל חדא"ג שבת כא) נתרץ באופן אחר.
[8] כנראה שהכוונה לבניין הורדוס.
[9] ועיינו עוד ברש"י שבת כב ד"ה ובה היה מסיים וכן בב"י בעניין ברכת המחזיר שכינתו לציון [ודן בשאלה זו ביבי"א].
מוכרחים לציין שישנם מקורות שכבר בימי שמעון הצדיק התחדש נס הנר המערבי. לפי המהלך שבמאמר יש לומר כך: כמו חזרת ישראל לחירותם כך חזרת השכינה לא מתרחשת ברגע אחד, מדובר בתהליך. שמעון הצדיק נפגש עם אלכסנדר מוקדון בקומה זקופה ובראש מורם, ואלכסנדר הגדול כרע והשתחווה לפניו מתוך הבנה שמדובר באיש אלוקים. זוהי תחילת חזרתה של שכינה לישראל שהתבטאה בנר המערבי שלא כבה בימיו. ההתגברות של זה קרתה כשכל העם דחה את היווניות מאליו במלחמות המכבים עד חנוכה.
[10] יש להעיר שלא דברנו כאן על פירוש רש"י שם שמבטא פרשנות אחרת חשובה בפני עצמה.
[11] שכן בבית ראשון הגילוי היה מצד מדת התפארת ע"ש.
[12] בהלצה יש לומר שאולי רמז המשורר לגמ' יומא לט הנ"ל...
[13] ח"ב א, יט ועיין שם בהערה כג של פרופסור א. ש הרטום במהדורתו.
[14] כדאי לשים לב, לפי זה עניין המלחמה עקרוני מאוד ולא נקרא החג על שם נס פך השמן. אלא שקצת קשה מדוע לא עשו את החג מכ"ו כבפורים, וצ"ל שסיימו המלחמה בכ"ד לכאורה ונחו בכ"ה (ואולי גם זה טמון במילה חנוכה - נחו כה) ולכן קבעוהו..
[15] נישואים לנשים נכריות, תרבות העסקת עבדים, חילולי שבת בירושלים הם חלק מהמאפיינים המוזכרים בתנ"ך של השפעה זו.