מדוע לא נכנס משה רבנו לארץ המובטחת?

עיסוק בחטאי גדולים הוא משימה כבדת משקל. היא כבדה עוד יותר כאשר מדובר במשה איש האלוקים, אדם שהדיבור בו נאסר בתורה במפורש, הלוא רק לפני כמה פרשות קראנו "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה". עם זאת, בשורות הבאות נאחז בשולי גלימתם של גדולים אשר ניסו להסביר את חטאו של משה ב"מי מריבה". (להסבר כללי כיצד אפשר ללמוד תנ"ך וחטאי גדולים באופן הנכון - לחץ כאן).

במפרשים מצאנו שתי שיטות עיקריות. הדעה הרווחת, כשיטת רש"י והמדרש, שהחטא היה בהכאה בסלע במקום הדיבור אליו. שיטה נוספת היא שיטת הרמב"ם שסבר שהחטא מתבטא באמירת "שמעו נא המורים", כלומר נטיית משה למידת הכעס בתשובה לטענות בני ישראל.

האם אלו שני פירושים סותרים בהכרח?

המהר"ל בספרו גור אריה על התורה מסביר בצורה נפלאה כיצד בעומק - שני החטאים הללו אינם אלא אחד. זאת על פי ההסבר של התורה עצמה לחטא. "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני ישראל". כלומר, יש כאן חטא של חסרון אמונה. ומה הקשר בין חסרון האמונה לכעס או למכה בסלע? אדם מאמין יודע שיש מי שמשגיח על כל מה שקורה איתו, ששום דבר לא במקרה ושהכל לטובתו. למעשה נפסק בשולחן ערוך (או"ח רל, ה): 'לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד' ובתרגום חופשי יש להתרגל לומר בפה מלא כל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה. לידיעה  הזו עשויה להיות השפעה מרגיעה למדי על האדם. שוב אין האדם ניצב כקרבניט בודד שמנסה לנווט את ספינת חייו בין גלי ים סוער בלילה החשוך. ההגה בידיים של קברניט, גדול ממנו בהרבה, שמכיר את הדרך היטב ומוביל אותו אל היעד בבטחה. אדם שאין לו את העוגן והיציבות שמקנה האמונה עלול להיות אדם מריר ופסימי. למעשה הסיבה היחידה לאדם כזה שלא להיות בדיכאון היא בריחה אנטנסיבית ממחשבות רציניות על חייו ועל העולם שסביבו.

 אם כן, אדם חושב ששרוי בחוסר אמונה עלול מאוד לחוסר שמחה ואדם לא שמח הוא אדם שקל מאוד להרגיז. ובלשונו הטהורה של המהר"ל (שנדמה שנכתבה על ידי רבי נחמן מברסלב): 'מי שעושה מצות ה' דרך כעס... אין זה אמונה כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך ואין לו בו רק שמחה...'. זה היה תורף הלימוד שרצה ה' ללמד את ישראל. האמונה הביאה את משה לכעס והכעס הוביל למעשה לא מדויק – הכאה בסלע במקום דיבור אליו.על ידי האמונה אפשר לדבר גם עם מציאות גשמית דוממת ולהזרים דרכה זרם של חיות ושמחה, ממש להוציא מים חיים מתוך סלע דומם.

הסיבה הפנימית לכך היא ההבנה שהמציאות מצד עצמה מתאימה לתורה שכן  "אסתכל באורייתא וברא עלמא". ברור שעל מנת לגלות זאת צריך הרבה אמון בתורה והמציאות. כמו מחנך שמאמין בטוב שבתלמידיו ולכן לא מרגיש צורך לכופף או להכריח אותם לעשות את רצונו. 'והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דיבור הי"ת לעשות רצונו מעצמם לא ע"י הכרח ובזה יעשו גם כן ישראל רצון הי"ת מעצמם בשמחה ולכך אמרו שידברו אל הסלע'. כאשר משה ואהרון לוחצים על הסלע [בהכאה] ועל העם [בנזיפה] נראה שהם לא מאמינים בטוב שטבוע בעצם המציאות וממילא בעומק יש כאן חוסר אמונה בהנהגת ה' את המציאות. הנהגה כזאת לא מתאימה לארץ הקדושה. בא"י הטוב גלוי יותר וקל לחשיפה. היא גם לא מתאימה לדור שנכנס לארץ, דור שאיננו עוד במדרגת תינוק היונק מן 'יניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור' אלא במדרגה של בוגר שצריך לבחור לחיות נכון (עיינו גם בילקוט שמעוני , פרשת חקת רמז תשסג).  בראייה כזו העונש שניתן למשה ואהרון אינו אלא תוצאה.

לדעתי יש הרבה מה ללמוד מכך לימינו. על בטחון מול עצבנות הלכתית, על דרך עשיית המצוות, וגם משהו על תרבות של כפיה מול הסברה. ומה דעתכם?