שמיעת שירים עצובים באבלות ובימי הזיכרון שבספירת העומר

בספירת העומר נוהגים שלא לשמוע שירים המשמחים שמנוגנים בכלי נגינה בשל האבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא.

מקור מנהג זה טעון בירור שכן בראשונים ובאחרונים לא מצאנו מנהג איסור זה. למעשה, הראשון שמזכיר את המנהג שלא לשמוע מוזיקה מכלי שיר בספירת העומר היה הרב בעל ערוך השולחן שחי לפני כמאה שנה ומאז נזכר דבר זה כאיסור או כמנהג לאסור בכמה פוסקים חשובים.

על מנת להבין זאת נאלץ להבין מהו היחס לשמיעת מוזיקה לאחר החורבן באופן כללי. בסי' העוסק בהלכות שהן זכר לחורבן (או"ח סי' תקס סע' ג) כותב השו"ע: 

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם: הגה ויש אומרים דווקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה [טור] ואסור לשומעם מפני החורבן ואפי' שיר בפה על היין אסורה שנא' בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזיכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין:

זאת אומרת שאליבא דהשו"ע (שפסק כהרמב"ם בהל' תעניות), בכל השנה אסור לשמוע שירים בכלי  נגינה. לא זאת אלא שאפילו לשורר בפה על היין אסור, ורק מותר על פי המנהג לשיר שירה בפה על היין בתנאי שמדובר בשירות ותשבחות לבורא עולם. 

ברור שעם ישראל היום רובו ככולו שומע מוזיקה מכלי נגינה ושהציבור לא קיבל גזירה זו וכנראה שנהגו כדעת הרמ"א ורוב הראשונים. אלא שהאחרונים כתבו שאף שלא נהגו כדברי השו"ע בכל השנה, בזמני אבלות נהגו. לכן אף שלכל היותר מצינו איסור ריקודים ומחולות בפוסקים המוקדמים כהמגן אברהם, בפוסקים המאוחרים יותר נאסרה גם שמיעת מוזיקה.

אלא שיש לדון בכמה נקודות. 

ראשית – אע"פ שהאג"מ או"ח ח"א סי' קס"ו כתב ובימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין (כל השנה) עכ"ל, לרוב הפוסקים מדובר במנהג להחמיר ולא באיסור. לכן במצבי דחק מסוימים נוכל להקל יותר בקלות.

שנית – יש לתת את הדעת לדרך הנגינה. כאשר מדובר בשירים שאינם מנוגנים על ידי כלי נגינה אלא במכשירים כמו מערכת סטראו, רדיו וכדומה יש מקום להקל. בשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' ס"ב, ב' נכתב שבכלים אלו לא גזרו חז"ל שהרי לא היו בזמן הגזרה ולכן ניתן להקל לשמוע בהם שירים וכן הקל הגרז"ן בשו"ת בנין אריאל. הרב שלזינגר באלה הם מועדי ספירת העומר עמ' תד הוסיף, שבימינו אנו רגילים לשמוע מהקלטות וזו עוד סיבה להקל מצד שאינו משמח כמו כלי נגינה חיים. אמנם קשה לסמוך על עניין זה בלבד, שכן נראה שרוב פוסקי ימינו החמירו גם בשמיעת מוזיקה ברדיו וכן כתבו בהדיא האגרות משה הנ"ל, הגרע"י ביחו"ד חלק ו' סי' ל"ד (לגבי ספירת העומר), הציץ אליעזר חט"ו סי' לג שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קכ"ז וכ"פ הגרמ"א בהערות לקצור שולחן ערוך והגרש"ז בשלמי מועד תנ"ג. ויש לדייק כדברי המחמירים מלשון השו"ע שאסר לא רק כלי זמר וכלי שיר אלא גם כל משמיעי קול של שיר ומשמע שחכמים ניסו לאסור את כל אפשרויות השמיעה של מוזיקה שמחה.
ובכל זאת ראויות הסברות המתירות שיסמכו עליהן בשעת הדחק כגון אנשים בעלי מרה שחורה וכדומה. ובפרט שאף אם יהיה זה רק ספק אי הלכה כהחלקת יעקב וסיעתו או הלכה כרוב האחרונים, זהו ספק במנהג להחמיר כמבואר לעיל וק"ו מכל ספק דרבנן לקולא שיש להקל בו ועיין הלכות חג בחג ז, 39.

אך הנקודה החשובה ביותר לגבי הנידון דידן היא סוג השיר. מצינו במשנה שמותר לנגן בכלי נגינה כאשר מדובר בשיר שמעורר עצב ואבלות. כחלק מחיובי האיש לאשתו המוזכרים בכתובה אומרת המשנה כתובות מו ע"ב שאיש חייב שלא לפחות מלשכור להלווית אשתו שני חלילים ומקוננת. זאת אומרת שיש נגינה שמותרת אפילו בזמן האבלות הקשה ביותר – בהלוויה. וכן מדוייק בשו"ע 'שלא לנגן בכלי שיר... לשמח בהם'. ומובן בפשטות שכלי נגינה שמנגנים על מנת להעמיק רגשות אחרים משמחה וודאי אבלות מותרים ואולי אף רצויים ואין לומר שהחליל היה מעין כלי שיר מיוחד להלוויות שכן מצינו ששימש החליל גם בשמחת בית השואבה כמבואר במסכת סוכה פרק החליל.

לכן מותר לנגן או לשמוע מוזיקה עצובה בכלי נגינה בימי הזיכרון שודאי עניינה להרבות את הרגש של האבלות. ולענ"ד מכאן ראיה פשוטה גם לשירי זיכרון המעוררים בכי בהלויות או באזכרות ואין הגיון להחמיר בזה.

ראוי לציין שבין הפוסקים נזכרו עוד כמה קולות בקשר לשמיעת מוזיקה בספירת העומר.

יש שהתירו שמיעת מוזיקה שקטה ושירי נשמה כהגרש"ז אוירבך הליכות שלמה ספירת העומר עמ' שסה, והרב שלזינגר באלה הם מועדי הנ"ל.  וכמו שהיטיב לכתוב הדבר יהושע חלק ג' סימן סג וז"ל אבל זמירות שאינם לשמחה אלא להנאה או לכבוד כנ"ל לא ידענא שום מקור לאיסור עכ"ל.

סברה נוספת שנזכרה בכמה פוסקים היא הסברה שבגלל נגישות המוזיקה והרגלי הצריכה שלה בימינו אין כל כך חשש שיגיעו משמיעת שירים 'ברקע' לריקודים ומחולות ולכן יש להתיר. ואע"פ שסברה זו הביא הרב שלזינגר בשם הרב שלמה דיכובסקי וכן צידד הפניני הלכה, בעיניי יש לפקפק בהיתר זה כאשר מדובר במוזיקה שמחה. שאע"פ שהמג"א כתב לאסור ריקודים ומחולות, השו"ע אסר בהדיא כל מוזיקה שמחה. ועוד יש לפקפק בסברה זו שהרי הרמ"א שהובא לעיל (תק"ס סע' ג) כתב סברה דומה המביאה אותו למסקנה ההפוכה שדווקא בני מלכים שרגילים בכלי שיר צריכים להחמיר ע"ש. ואף הרב דיכובסקי התיר רק לבעלי מרה שחורה ובאשר להם כבר כתבנו לעיל שניתן להקל גם ללא סברה זו.

ויש שהתירו שמיעת מוזיקה בזמנים מיוחדים כמו ערב שבת מחצות ומוצאי שבת עד חצות שאלו זמני הארת השבת על פי הקבלה, וכן מורה ובא לשואלים במצבים מסוימים הרה"ג דוד חי הכהן שליט"א. ובצירוף הפוסקים המתירים מוזיקה שאינה בכלי נגינה חיים בוודאי שיש לסמוך על סברה זו להקל.