כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים

Photo by Leo Roomets on Unsplash

לג בעומר הוא יום שמלמד אותנו איך לחיות אל מול גלי החיים.
כולנו יודעים שבלג בעומר אנו מפסיקים את מנהגי האבלות משום שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות (שו"ע תצג ב). רבי חזקיה דה סילוא בעל הפרי חדש הקשה על ההבנה היסודית הזאת קושיה פשוטה וחזקה מאוד. לרבי עקיבא היו עשרים וארבע אלף תלמידים, המגפה הרגה את כולם, אם כן מה בדיוק חוגגים כאן? המגפה לא פסקה, התלמידים הפסיקו למות פשוט כי לא נשאר מהם אף אחד. חמשת התלמידים של רבי עקיבא שאנו מכירים לא היו ניצולים מאותם עשרים וארבע אלף. הגמרא מתארת שלאחר המגפה הלך רבי עקיבא ולימד בדרום חמישה תלמידים חדשים שמהם יצאה תורה לכל ישראל – רבי יהודה, רבי יוסי, רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר בן שמוע (ע"פ יבמות סב). ואם כן השאלה מפליאה בפשיטותה – מה לנו לציין את הפסקת מותם אם לא נשאר אף ניצול, אין זו הפסקת מות התלמידים כי רחמו משמיים וכדומה אלא פשוט כי כבר לא נשאר מי שצריך למות.

לכן מחדש הפרי חדש דבר מדהים, איננו מציינים את מה שפסקו מלמות בלבד אלא את העובדה שרבי עקיבא קם, לא התייאש והתחיל ללמד תורה מחדש את חמשת רבותינו שבדרום. גם כאשר כל תלמידיו נהרגים על שלא נהגו כבוד זה בזה בעוד הכלל הגדול בתורה שניסה ללמד הוא ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא לא רואה את הכישלון בעצמו, מתייאש ועושה הסבה מקצועית. רבי עקיבא מנסה שוב לזרוע את זרעי האהבה והכבוד בתלמידים חדשים והפעם הצלחתו לא תשוער. ישנו סיפור נוסף על רבי עקיבא שממחיש את דוקטורינת החיים העמוקה שלו.

תניא אמר רבן גמליאל פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה ומי הוא? רבי עקיבא, וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה! אמרתי לו: בני מי העלך? אמר לי: 'דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי'.

רבי עקיבא לא נלחם בגלים הוא מוריד בפניהם את הראש ולאחר מכן מייד מרים אותו. הגל לא בא כדי להטביע אותי, הוא פשוט 'בא עלי' ואם כן יש בו גם הזדמנות להתקרב אל המטרה, אל החוף. לכן גם לאחר טרגדיה גדולה יכול רבי עקיבא להרים את הראש, לא להתייאש, להחזיק ב'גלשן' המאולתר שלו שהפך למחזיק בו לעץ חיים ולנסות לתפוס את העוצמה שבגל הבא כדי להנצל.

לקריאה באורך ועם מקורות - מומלץ ללחוץ כאן

מה נראה לך?

 

Photo by Thomas Griesbeck on Unsplash

'נאמנים פצעי אוהב'

הכהן ניגש אל קיר ביתו של היהודי. הכל תלוי עכשיו במוצא פיו – האם הבית יהיה טהור או טמא. האם ייאלץ בעל הבית לנתוץ את אבניו ולשרוף אותם מחוץ למחנה או שמא תינתן לו הזדמנות שניה. אך אם נקטע רגע את הדרמה באיבה ונעיין בכתוב נגלה שהתורה לא נותנת מקום עיקרי לפסיקתו של הכהן אלא דווקא למראה עיניו. 'וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן' על כל הטיותיו הוא מוטיב חוזר בפרשה כמו למשל 'לְכָל - מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן', 'וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן' וכדומה. גם בהלכה פוסק הרמב"ם כך:

...בעלי מומין כשירים לראיית נגעים ובלבד שלא יהיה סומא ואפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר: לכל מראה עיני הכהן. (הל' טומאת צרעת ט, ה)

הראיה של הכהן מזכירה את הראיה של הקב"ה לאחר מעשה בראשית, ראייה של טובה וברכה. וירא אלוקים כי טוב,  וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד.

בנגעי הבית התורה מזכירה ראיה גם בדברי בעל הבית "וּבָא֙ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃". הקורא הרגיש חש בניסוח המיוחד בפסוק שמעלה שאלות. האלשייך הקדוש אומר שהסיבה שבעל הבית אומר 'נראה לי' ולא 'ראיתי' היא כדי להבליט את העובדה שהנגע לא בא סתם אלא הכל מכוון בהשגחה פרטית. הנגע בא עבורי, בשל מעשיי, הוא מדוייק לי. רש"י בוחר להתייחס לאות 'כ' במילה 'כנגע' ואומר שהתורה מלמדת אותנו שלא 'יפסוק' בעל הבית את דינו של הנגע אלא יגיש אותו לפתחו של הכהן ויאמר את השערתו, והכהן יהיה זה שיפסוק.

לרבי יעקב בן הרא"ש המכונה בעל הטורים, יש מתודה מרתקת ללימוד. הוא משתמש בבקיאותו הגדולה בפסוקי התנ"ך ודורש אותה לרוחבה. הדרך בה הוא עושה זאת היא איתור מילה שנמצאת בתנ"ך במופעים לא רבים מאוד ומשווה בין כל המופעים שלה מתוך הנחה שיש קשר רעיוני ביניהם. פעמים רבות שיש לדרך הזו ממצאים מפתיעים נוספים. הצמד 'נראה לי' מופיע על פי בעל הטורים רק עוד פעם אחת בתנ"ך: "מרחוק ה' נראה לי" אומר הנביא ירמיהו (לא, ב). כך מחזק בעל הטורים את דברי רש"י, האדם לומד לומר שיש לך נגע בבית רק כהשערה 'מרחוק' ולא בתורת וודאי.

אך אולי ניתן לקשר את כל מה שלמדנו בשורות האחרונות. הפסוק המלא בירמיהו הוא:

מֵרָחֹ֕וק יְהוָ֖ה נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עֹולָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד׃

ההבדל בין הפסוקים ברור, נגע או אהבה. אך ההבדל האמיתי מצוי בפרספקטיבה. רע או טוב הוא פונקצייה של נקודת מבט. לכן 'בבית' 'נראה לי' הדבר 'כנגע', אך 'מרחוק' – 'ה' נראה לי'. כשמביטים על תהליכים בנקודת מבט הסטורית מגלים כיצד הקב"ה מנהיג את עולמו לטובה ולברכה. לכן החכם מביט על הדברים בפרספקטיבה הנכונה ומבין שכל מה שעושה ה' הכל לטובה, בהשגחה פרטית כדי שאהיה טוב יותר ובסופו של דבר כדי שגם לי יהיה יותר טוב. ראיה של טוב חסד ואהבה, ממש כמו הקב"ה.

סוף סוף קורעים את ים סוף

Shifaaz shamoon on Unsplash

העולם אומרים ש'כל סוף הוא התחלה חדשה'. ואכן, נראה היה כי מסעם של ישראל הגיע לסופו. לאחר בריחה חסרת סיכוי ניצב מולם הים בהדרו ובאיתנותו. באופן סימלי מאוד נקרא הים 'ים סוף'. אך הקב"ה קרע לפנינו את הים, הטביע צרינו בתוכו ובכך נפתח שלב חדש עבור עם ישראל. לא עוד עבדים כי אם בנים – "ראו בנים את גבורתו שבחו והודו לשמו". בתורה מודגש כי עיקר הנס של קריעת ים סוף היה שהים נשאר ים ובכל זאת הלכו בתוכו על אדמה יבשה. גם בשיר דיינו עניין זה נחשב כשקול לקריעה עצמה, כפי ששרנו רק לפני שבוע – 'אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו' (ועיין שפת אמת תרל"א ד"ה אילו). הים מסמל את עולם הטבע והחומר והיבשה את התודעה של ההליכה הבטוחה עם הקב"ה באמונה.

מהי התודעה המיוחדת שמאפשרת 'ללכת ביבשה בתוך הים' גם לאחר יציאתנו בשלום מהים הפיסי?

מספרים על אומן דגול שרצה שלא רק יחידי סגולה יוכלו להנות מאומנותו. לכן החליט ליצור יצירת אומנות מיוחדת אליה יוכלו להתחבר ההמונים, ולהציב אותה לא פחות ולא יותר – בכיכר השוק. הוא בחר לפסל סוס נאה ולשם כך עמל רבות. הוא השקיף במשך חודשים על סוסים בטבע ובחר את התנוחה המדויקת שעבורו ביטאה 'סוסיות' במיטבה. לאחר מכן פנה לעסוק במלאכה, קנה את חומרי הגלם הטובים ביותר והקדיש את כל אונו וכשרונו ליצירת סוס מושלם. ואכן כל חבריו הסכימו כי מדובר ביצירת מופת נדירה. באישון לילה הלך האומן, הציב את הסוס בכיכר השוק וחיכה לבוקר שלמחרת כדי לראות את התגובות. אך מה רבה הייתה הפתעתו כשבכותרות העיתונים המקומיים לא עסקו כלל בסוס המיוחד ונדמה היה כי איש לא שם אליו לב. הוא הגיע בערב לבית חברו מאוכזב. החבר צחק קצת והסביר לאומן שהיצירה טובה מאוד אך כנראה טובה מדי. בשוק ישנם סוסים אמיתיים רבים והסוס שיצרת נראה גם הוא כסוס אמיתי. 'אז מה אעשה?!' שאל האומן המתוסכל, חברו חייך והשיא לו עצה הוגנת. עוד באותו לילה יצא האומן עם מסור גדול וניסר את הסוס לשניים, הוא הפריד מעט בין החצאים והלך לישון. בבוקר למחרת התגובות היו סנסציוניות...

לאמיתו של דבר כך פעל עמנו אל בשביעי של פסח.

 כאשר אנו רואים ים רגיל איננו מתרגשים כל כך, הים נראה לנו מאוד טבעי בסך הכל. לכן בא הקב"ה וקרע את הים ובכך הראה: 'אני הוא עושה הים הגדול'. עם ישראל ממשיך את התובנה הנפלאה של קריעת ים סוף גם לאחריה. הוא מבין שהנס לא היה חד פעמי אלא רק גילה על כך שהקב"ה מחדש ומהווה בכל יום את מעשה בראשית. לאחר קריעת ים סוף הפנמנו שבעצם אין כל הפרש בין ים קרוע לשניים לים סוער באיתנו, שניהם נס ואין שום טבע כלל. האינסוף מתגלה בתוך הסוף. חג הפסח מלמד - אלוקות בלי מסכות והסתרות, אלהי מסכה לא תעשה לך - את חג המצות תשמור.

כך האמונה אליה זכינו בקריעת ים סוף ממשיכה ומלווה אותנו בכל מסענו בחיים. אין כל טבע, בהכל יד ה'.  

משפחה חופשית

 

'חופשי זה לגמרי לבד' אמר המשורר ודבריו לכאורה מובנים. כל אדם נוסף שגורלך נקשר בגורלו הוא בעל רצונות וצרכים משלו שמדרך הטבע יגביל במעט את רצונותיך וצרכיך. בימינו מתרבות הבדיחות על כך שנישואין הם כמו אזיקים וילדים הם בית כלא. כאן מגיע חג החירות היהודי ומפתיע אותנו – את קרבן פסח אוכלים משפחות משפחות "דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת" (שמות יב,ג). מה באה התורה ללמד אותנו?

האווירה התרבותית בימינו מקדשת את האינדיבידואל (או הסובייקט), ולכן מתקשה לראות בהזדהות שמעבר לגבולות גופו ונפשו של האדם חירות כלשהיא. אך היהדות מלמדת אחרת.

הגמרא (יבמות סב:) אומרת שאדם לא נשוי שרוי בלא שמחה, בלא טובה ובלא ברכה. בשם חכמי ארץ ישראל היו מוסיפים גם ששרוי בלא תורה ובלא חומה. הזוהר הקדוש (למשל בח"ג דף ז:) צועד צעד קדימה ופותח לנו פתח להבין את עומק המהות של זהותו של אדם. איש ללא אשה נקרא פלג גופא – חצי בן אדם. הזוגיות איננה בונוס אלא הכרחית, איש לא יכול להיות שלם ללא אשה. ואם יאמר האומר כי חידוש זה כבר רמוז בגמרא (סוטה יז) שהרי איש ואשה משלימים יחד את שם ה' – איש ואשה זכו שכינה ביניהם, באיש האות יו"ד ובאשה האות ה"א וביחד שם י"ה. אך שוב גם כאן הזוה"ק מצעיד אותנו צעד קדימה. בפרשתנו פרשת צו (לג ע"ב) הזוהר אומר ששם השם שורה דווקא במשפחה – באב ובאם י' ו -ה' ובבן ובבת – ו' ו- ה', וביחד שם הוי"ה מלא.

הציווי שמכין את ישראל להבדל ממצרים ולהיות עתודים לרגע הגאולה נגע בדיוק בנקודה הזו. ה' ציוה על ישראל למרוח על המשקוף ועל המזוזות דם מקרבן הפסח ובכך להנצל מהמשחית. רבינו בחיי (שמות יב, כג) מסביר שבמצרים את הדם לא מרחו סתם, יצרו על ידו את שם הוי"ה. על כל פתח במצרים כתבו ישראל את שם ה' ובכך הראו קבל עם ועולם שהי"ת משרה שכינתו במשפחה, הבית היהודי קדוש ומוכן להיות משכן לשכינה.

מסתבר ששדה הקרב מול תרבות מצרים משתרע לא רק על תחום החומר והגוף ואפילו לא על תחום הרוח בלבד, הוא חודר לעומק ההגדרה העצמית של האדם. הדברים נכונים גם לימינו ימים של תהליך גאולה מואץ שאנו זוכים לראות בעינינו ודווקא עכשיו מתעורר הבירור של קדושת המשפחה.

מתאים לסיים בדברי אותו רבינו בחיי (שם, כא):

'למשפחותיכם' - מכאן שחייב אדם לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו שנאמר (ירמיהו ל׳:ח׳) בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל.

לקריאה נוספת וכיווני חשיבה בנושא - 
אובונטו - https://alaxon.co.il/thought/אני-דרכך/

כיצד ננהג השנה בערב פסח שחל בשבת?

 ערב פסח שחל בשבת (התשפ"א)

נהגו הבכורים להתענות בערב פסח, זכר לנס שנעשה להם במצרים, שכל בכורי מצרים מתו ובכורי ישראל ניצלו. ההצלה לא הייתה בזכות מעשיהם הטובים אלא כחסד משמיים ולכן יש מעין דין שמתעורר כל שנה – האם אכן בכורות ישראל שונים מהותית מבכורי אומות העולם. כשערב פסח חל בשבת מקדימים את התענית ליום חמישי, ואם כן ביום חמישי הקרוב תחול תענית בכורות. בקהילתנו נקיים סעודת סיום מסכת מגילה (שדחינו בגלל הקורונה) לאחר תפילת שחרית ובכך יפטרו הבכורות מתענית. 

לקראת שבת הבאה ערב פסח     

כשחל י"ד בניסן בשבת, כיוון שאי אפשר לבדוק את החמץ ולבערו ביום י"ד, מקדימים לבדוק חמץ בברכה בליל י"ג בניסן (חמישי בלילה אור ליום שישי). לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ כמו בכל השנים. למחרת ביום שישי שורפים את החמץ שנמצא, וטוב לשורפו עד שעה שישית (כמו בשנה רגילה) כדי שלא יבואו לטעות בשאר השנים (שו"ע תמד, א-ב). ומשיירים חמץ לשתי סעודות ראשונות של שבת. אילו היה מותר לאכול בערב פסח מצות, כנראה שהיינו אוכלים מצות בסעודות השבת, כדי שלא להיכנס לבעיות חמץ. אבל כיוון שאסור לאכול מצות בערב פסח, כדי שהמצה תהיה חביבה עלינו בשעת מצוותה, יש להשאיר לחם חמץ לשתי הסעודות הראשונות של שבת, אפשרות נוספת היא להשתמש במצות מבושלות כדלקמן.

מומלץ שכל האוכל של שבת הבאה יהיה כשר לפסח בכלים כשרים לפסח למעט פיתות ספורות שנכין ללחם משנה. לאחר שמסיימים לאכול את הפת, מנקים את הידיים והבגדים, ועוברים לאכול במקום הקבוע לאכילה בפסח, ושם אוכלים את תבשילי הסעודה. מי שבכל זאת רוצה לבשל חמץ לליל שבת יבשל דברים שאינם נדבקים כדי שיוכל לנקותם בקלות לפני זמן איסור חמץ (11:25 בערך). במקרה בו אוכלים חמץ בסעודת בוקר שבת – חובה לסיים את הסעודה קודם השעה 10:10. ובכל מקרה חובה לבער ולבטל את החמץ עד השעה 11:25. אמנם מי שיודע שלא יוכל למנוע את פיזור החמץ בביתו עדיף שיאכל מצה עשירה (= מבושלת או מטוגנת עם טעמים) ללחם משנה ולא ישאיר חמץ כלל מלבד לביעור.

 בסעודה השלישית ישנה בעיה, חמץ אסור לאכול כבר מסוף השעה הרביעית, ומצה אסורה בכל יום י"ד. וכיוון שכך יוצאים ידי סעודה שלישית בבשר ודגים, או במיני פירות (שו"ע תמד, א). וכן מותר לאכול קציצות מבושלות מקמח מצה, ולדעת רבים מותר גם לבשל מצות שלמות ולאוכלן (זהו פיתרון טוב לכל הסעודות למי שלא רוצה להשאיר חמץ כלל לשבת). ואין להרבות באכילה בסעודה שלישית, כדי שבערב יהיה כח לאכול את המצה לתאבון. 

המצות השמורות של ליל הסדר הן מוקצה מחמת גופו בשבת זו מכיוון שאין לאכול מצה בערב פסח.
יש להקדים לאכול סעודה שלישית ולסיימה לפני 15:50 במידת האפשר, ולכן נתפלל בשבת זו מנחה גדולה ב13:30. ויש נוהגים לומר לאחר מנחה את סדר קרבן הפסח (כמובא במחזורים) שכן דבר בעיתו מה טוב.

בשבת זו אין להכין שום דבר לליל הסדר משום הכנה מקודש לחול. לימוד ההגדה הלכות ליל הסדר והכנת דברי התורה מותר משום שדברי תורה נלמדים לשמם ואין בהם משום הכנה. כמו כן מותר לישון בשבת זו קצת יותר כדי יהיה כוח לליל הסדר אך אין לומר כך במפורש.

מותר להוציא את הסירים של האוכל של ליל הסדר מהמקרר כבר בשבת ולהניח על השיש או במקום שרגילים להניח, אך אין להניח על הפלטה משום הכנה. לאחר שהסיר יהיה בטמפרטורת החדר גם אם נשים רק לאחר צאת השבת את האוכל על הפלטה הוא יספיק להתחמם בקלות ובפרט בליל הסדר בו המגיד הארוך קודם לשולחן עורך.

אין להדליק את נרות היו"ט לפני צאת השבת -  19:35 ואמירת ברוך המבדיל בין קודש לקודש. ניתן להתחיל שאר הכנות לליל הסדר שאינן כרוכות בחילול שבת כבר מצאת הכוכבים 19:15.

שימו לב שבקידוש עושים גם הבדלה על ידי העברת אש מאש מנר ששבת. זה אומר שצריך להכין מיום שישי נר שידלוק זמן ארוך (48 שעות) וממנו מדליקים גם את נרות היו"ט וגם את נר ההבדלה. בגלל שאסור לכבות את נר ההבדלה נכון לומר את ברכת מאורי האש על שני גפרורים ולאחר מכן להניח אותם בכיור כדי שיכבו מאליהם.

המשל הטוב ביותר שתשמעו לליל הסדר

 

בעיירה אחת גר גביר גדול ולו בת יחידה מעולה בכל מיני מעלות. יודע היה הגביר כמה מיוחדת ביתו ואף ידעו זאת הסובבים ולכן מגיל צעיר נתנו רבים עיניהם בה לשאת אותה לאשה. אלא שהגביר שהיה בעל כושר אבחנה יוצא מן הכלל כמעט שלא מצא בחור שיהיה ראוי להיות לבתו לחתן, וגם כאשר היה מוצא מי שבכל זאת היה נראה ראוי, כשהייתה פוגשת בו הבת לא היה מוצא חן בעיניה. וכך עברו שנים ולא באה הבת לחופה. ביום מן הימים קם הגביר רתם את עגלתו וערך מסע בין העיירות לראות אולי ימצא חתן מתאים לבתו. יום אחד שמע שמדברים אודות בחור אחד שכולו מושלם ורק חסרון אחד יש לו - עני מרוד האיש. אמר לעצמו הגביר 'מה בכך? אלוקים ברכני בעושר רב ואם כן אכניס אותו כשותף בעסקיי הענפים ויהנה מהוני'. ובאמת מייד כשפגש העשיר בבחור מצא חן בעיניו וראה כי כל אשר דברו אודות הבחור אמת הוא ואף למעלה מזה. לקח העשיר את הבחור לבתו ואף בעיניה מצא חן ממבט ראשון. כשבאו לדבר בעניין הקידושין שאל אותו העשיר את השאלה הרטורית כמעט – 'האם תחפוץ לישא את בתי לאשה?' אך הבחור לא ענה כמצופה. 'כן, אבל יש לי תנאי' אמר הבחור, 'ומהו?' תמה העשיר.  'מוכן אני לישא את בת כבודו לאשה ובלבד שתהא החתונה היום!' קבע הבחור. העשיר ניסה להסביר שאין לו אלא בתו זו והוא מבקש לערוך חתונה מפוארת, וכן שאין לאן לרוץ וכו' אך כל דבריו עלו בתוהו, והבחור בשלו. אמר לעצמו העשיר בשביל בחור שכזה כדאי להתפשר. גייס העשיר את כל הונו ואונו ועשו חתונה עוד באותו ערב. חליפה לחתן ושמלת כלה מצאו, תזמורת מצאו ואף אולם היה פנוי, רק דבר אחד לא היה אפשר לעשות מהיום להיום כראוי. האוכל נעשה במהירות ובחוסר תשומת לב מלאה ולכן הדג יצא 'ככה – ככה', הבורקס לא כל כך אפוי, אבל בסך הכל הייתה השמחה שלמה.

אך לצערנו השמחה לא ארכה. רק נסתיימו ה'שבע ברכות' ומצד הבחור החלו זיופים. כבר אין הוא קם לתפילה בזמן, לא מגיע לעבודה בצורה רציפה, לא דואג להופעתו החיצונית וכדומה. העשיר ניסה לרמוז לו דרך חבריו ובני משפחתו ובאמת מדי פעם היה 'מתיישר' אך לאחר מכן שוב חזר לסורו. יום אחד באה בתו של העשיר לפניו ודמעתה על לחיה וסיפרה שבעלה מזלזל ופוגע בה. את זאת לא יכל העשיר לסבול והוא הזמין את הבחור לשיחת 'יחסנו לאן'. ההזמנה הייתה רשמית ולקונית, והפגישה התקיימה במשרדו של העשיר. 'שב' אמר לו העשיר ביובש, ובעודו אומר זאת הוציא מתחת לשולחנו שק והניח על השולחן. 'מה זה?' שאל הבחור, 'תפתח ותראה' ענה העשיר. הבחור הוציא מהשק בגדים בלויים והבין, אך העשיר אמר זאת בכל זאת – 'אלו בגדיך הישנים, אל תשכח מאיפה באת משום שאתה יכול לחזור לשם בכל עת...'. החתן לקח את המסר אל ליבו אך לא איבד את העשתונות והוציא גם הוא שק מתחת לשולחן. הפעם היה זה תור העשיר להתבלבל – 'מה זה?' שאל, והחתן ענה 'תפתח ותראה'. העשיר פותח את השק ורואה בורקס  לא אפוי, ודג 'ככה – ככה' ועוד לפני שהוא מספיק לשאול כבר אומר לו חתנו – 'אבל אתה אל תשכח כמה רצית אותי...'

בליל הסדר אומר לנו ה' יתברך להרים את המרור ולזכור את השעבוד, כביכול אומר הוא – זיכרו מאין באתם והישמרו במעשיכם. אך אנו מרימים את המצה ואומרים לו – זכור גם אתה עד כמה רצית אותנו שפדית אותנו ממצרים עוד לפני שהגיע הקץ והרצת אותנו משם עד שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ...      (ע"פ דברי מהרי"ד מבעלז)

איך זוכים לגילוי אליהו?

 

היה זה בפורים כששלמה החסיד פנה אל רבו האדמו"ר ושטח את ליבו. "רצוני לראות את אליהו הנביא, לזכות ל'גילוי אליהו'" הוא אמר בשקט. "אתה רוצה לזכות לראות את אליהו הנביא?" חזר רבו אחריו, "יש לכך סדר שלם של התקדשות צומות ואורח חיים שלם" אמר הרב ופניו של שלמה נפלו. "אך אם תרצה יש לי קיצור דרך. שלמה התרגש והנהן בראשו והרבי המשיך: "בעוד ימים ספורים יחול חג הפסח. בכפר קטן, במרחק לא רב מכאן, מתגוררת משפחה יהודית. סע אליהם ובקש להתארח בביתם בליל הסדר. שם תזכה להתגלותו של אליהו. אבל אל תשכח לקחת עמך אוכל, מצות ויין. המשפחה עניה מאוד ואין להם כלום בבית."

החסיד הנלהב מיהר לארוז את חפציו ולבקש רשות מאשתו לעזוב את הבית לחג הפסח. היא, כמובן, הבינה לליבו: הלא לא בכל יום זוכה אדם לראות את אליהו הנביא! עם עגלה מלאה במזון משובח לקראת החג עשה החסיד את דרכו לבית המשפחה. ליל הסדר הגיע. החסיד דפק בדלת של המשפחה הענייה בהתרגשות, הוא אמר את מילות ההגדה בזריזות ובשמחה, וקיים את כל מצוות הסדר עם כל ליבו, וכל אותה העת הוא לא הפסיק לחכות לרגע בו יראה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו! אך עבר ליל הסדר ואליהו לא בא.

לאחר החג הוא מיהר בחזרה לחצרו של רבו. "רבי, עשיתי בדיוק כפי שציוית אבל לא ראיתי את אליהו!" אמר מאוכזב. הרבי הביט בו במבט אוהב ואמר "אל דאגה, עוד תראה אותו, בשנה הבאה בחג הפסח, שוב לביתה של המשפחה וקח עמך מזון ממש כמו שעשית בשנה שעברה". ובאמת בשנה הבאה מצא את עצמו החסיד עם עגלה מלאה כל טוב שוב מול הדלת השבורה. הוא השתהה שם, הרים עיניו לשמיים וביקש 'אנא הפעם ברצוני לראות את אליהו', או אז שמע מעבר לדלת בכי ילדים ואת הילדה הקטנה, שואלת את אבי המשפחה: "אבא, אנחנו רעבים! לא אכלתי כלום מהבוקר ואין לנו שום דבר בבית לליל הסדר." והאבא משיב: "אל דאגה, רוחל'ה שלי, בורא העולם לא יטוש אותנו! אני בטוח שהוא ישלח לנו שוב את אליהו הנביא, בדיוק כמו שהוא שלח אותו בשנה שעברה..."

ספר הקרבנות, חג הקרבן

 

Karly on Unsplash

במשך הגלות עברה היהדות תהליך של מה שאני מכנה 'וירטואליזציה'. ניקח לדוגמא את אמירות התורה לגבי הלכות מלחמה, צבא ומשטרה. במשך אלפיים שנה למד יהודי פסוקים אלו ומייד 'תרגם' אותן לאמירות כנגד היצר הרע. כי תצא למלחמה על אויבך – מי הוא אויבו של אדם? יצר הרע. אין הכוונה שבאלפיים שנה האחרונות לא היו לעמנו אויבים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אלא שלא הייתה לנו יכולת להקים צבא וממילא רק רובדי הדרש הרמז והסוד היו פתוחים מבחינתנו, כל השאר נחשב להלכתא למשיחא. כך היה גם בנוגע למושגים כמו שנת השמיטה, תרומות ומעשרות ואפילו גאולה ויציאה לחירות. הלכות רבות הפכו מדברים מעשיים לדברים שהם 'בחינת'.

עם העלייה לארץ וקיבוץ הגלויות שמתקיים לנגד עינינו השבח לבורא עולם, היהדות מתחילה להתעורר ולהפוך 'בחינת' ל'ממש'. היום ב"ה כולם מכירים את הלכות המצוות התלויות בארץ או לפחות מודעים אליהם. לשם ההבנה - סבינו וסבתותינו בזמן שחיו בגלות לא היו מכירים בחותמת הכשרות שלהם את המילים 'ללא חשש טבל או שביעית'. חייל דתי בצבא יודע שציווי התורה 'ויתד תהיה לך על אזנך', ו 'והיה מחניך קדוש' הן מצוות הנוהגות בזמן הזה ויש הלכות מעשיות שמשתלשלות מהן.

ספר ויקרא הוא ספר שאנו רגילים לעשות לו וירטואליזציה. זהו ספר שלם של קרבנות – דבר שלא יכלנו לקיים כמעט אלפיים שנה והתרחק מאוד ממציאות חיינו היום, ולכן אנו לומדים בו הכל חוץ מפשט. אבל אנו חייבים לקחת בחשבון – אם לא נלמד גם את פשטי המצוות והלכותיהן לא יתעורר בנו החשק לקיימן כפשוטן. ואפילו ברמה הטכנית לא נדע מה לעשות לכשייבנה בית המקדש. לכן לימד מרדכי את ילדי ישראל בשושן הבירה את הלכות קמיצה (אסת"ר פ"ט, ד)  אפילו שבית המקדש עדיין לא היה בנוי ודווקא עסק זה דחה את גזרת המן.  

ליל הסדר הוא דוגמא נפלאה ללילה שאנו חסרים בו את העיקר ואם לא נלמד את ציוויי התורה כפשוטם כלל לא נרגיש בחיסרון זה. קערת ליל הסדר שלנו ריקה ונראית קטנה ועלובה מול קערת הסדר האמיתית. רצון ה' היה שכבר בערב פסח נהיה כולנו יחד בירושלים, נימנה על הקרבן משפחות משפחות (שכן מי יכול לסיים כבש לבדו כמצוות התורה שלא להותיר ממנו עד בוקר) ונשחט אותו בבית המקדש אחר חצות (גם כשיוצא בשבת כמו בשנה זו). לאחר מכן היינו לוקחים את הקרבן וצולים אותו בחצרות הבתים בירושלים ומתארחים לליל הסדר (ללא תשלום) בקומות הקרקע של העיר (שכן קומות עליונות לא התקדשו). קערת הסדר הייתה מצות רכות וחמות מלמטה, עליהם עלי חסה רבים ועל כולם גדי מקולס צלוי ראשו על כרעיו ועל קרבו לקיים מה שנאמר – על מצות ומרורים יאכלוהו. את הקרבן היינו אוכלים בבית אחד, ישובים במעגל (במסיבה – לשון סבוב והסיבה). מיד לאחר אכילת הפסח החפוזה היינו עולים להמשיך את הסדר על הגג או בקומה הראשונה בכדי לאפשר לעוד חבורות לאכול את הקרבן על הקרקע. כך כשההלל נשמע מכל גגות העיר עד תחושה שהגג מתפקע ונבקע עוצמת הקולות היינו ממשיכים לספר ביציאת מצרים וחשים היטב את היותנו בנים לה' אלוקינו. הזרוע והביצה שנמצאים בקערה הקטנה שלפנינו נועדו לסמל ולהזכיר את אשר אמור להיות באמת באותה הקערה, הקרבן שעל שמו נקרא החג – פסח.

למה להלחם אם בטוח מתישהו ניפול?

 

שלום רבנו,
אני מצליח להחזיק מעמד כבר יחסית הרבה זמן בלי ליפול, אבל זה ממש מייאש אותי שאני מרגיש שזה חסר לי, ואני יודע שאני אחזור ליפול, אז למה להילחם בזה אם בטוח אני בסוף אפול שוב?!

כיתה ט

שלום גיבור החיל,
נגר אחד נשכר כדי להכין ארון, הוא קיבל כסף מראש כדי לקנות חומרים ולשכור פועלים ועבד במרץ. לאחר חודש התקשר הנגר למזמין העבודה ואמר לו שהרהיט מוכן. אך מה התפלא בעל הבית כשהגיע הרהיט וראה שלא מדובר בארון כי אם בשולחן. מובן שרצה את כספו חזרה, את השולחן השליך מביתו ואף תבע פיצויים על עוגמת הנפש. אך ביחסים שבין בעל הבית של כל העולם – מלך מלכי המלכים הקב"ה ל'נגר', האדם – אין זה כך.

ביהי רצון שלפני הכניסה לבית המדרש אנו אומרים – אנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שים לב לדיוק שבמילים – אנו עמלים - ומקבלים שכר. איננו עובדים בקבלנות אצל הקב"ה. אדרבה, לפעמים נראה לנו בבירור שלא נוכל לסיים את המלאכה ואף על פי כן מלמדנו השם יתברך – לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה. אדם לעמל יולד, להשתלמות ולאו דווקא לשלמות. זו טעות שהשתרשה אצלנו מהעולם המערבי והטכנולוגיה כאילו העיקר הוא ההצלחה והתהליך לא חשוב. בספר חובות הלבבות הרב מדגיש שהאמת היא הפוכה - ההצלחה בעבודת ה' היא בונוס והיא לא תמיד תלויה בך, ההשתדלות היא העיקר. רבי נחמן המשיל את עבודת ה' למילוי ברכה גדולה על ידי חביות מחוררות:

מעשה באנשים אשר עבודתם הייתה למלא חביות. אך החביות היו נקובות, כך שכל מה שהוכנס לתוכן נשפך אל החוץ. הטיפשים שבין השכירים נטשו את משמרתם באמרם: "היות וכל הנכנס נשפך אל החוץ, למה לנו להתייגע ולמלא שוב ושוב?". ואילו החכמים שבהם אמרו: "מה לנו אם נשפך, הלוא שכרו אותנו כדי שנמלא ולא כדי שיתמלא".

כל ניסיון שעמדת בו ולא נפלת יקר מאוד בעיני ה' יתברך. יהלום שתשמח בו שמחת אין קץ בעולם הבא בראותך את חשיבותו - חשיבותך.

נדמה לך כאילו אחרי נפילה הכל חזר לקדמותו אך האמת היא שבכל פעם שאתה עומד בניסיון אתה עולה והנפילה הבאה לעולם תהיה במקום גבוה יותר. כמו גרף של מגמת עליה שיש לו גם ירידות קטנות בדרך, אבל כל מי שמבין בגרפים יודע – מה שחשוב זה המגמה. היה סמוך ובטוח  שכל התחזקות שלך מרימה את נשמתך, ובאותו זמן ממש עליך לזכור שהחיים בנויים מעליות וירידות.

בצעירותי למדתי אומנויות לחימה. כל השיעורים הראשונים הושקעו בדבר מעצבן למדי. למדנו בלימות. לא בלימות של מכות של היריב אלא בלימה של נפילת הגוף לקרקע. שעות רבות שקענו בללמוד ליפול עם מינימום נזק. לאחר מכן בצבא היו לנו גם אימוני ספיגה. לא למדנו רק לתת מכה מנצחת אלא גם לדעת לספוג מכות מהיריב. כיום שאני חושב על זה אני רואה בדברים לימוד רוחני גדול. רוב הצדיקים ומורי הדרך שלנו מלמדים אותנו איך לקום ואיך לעלות אך רבי נחמן מלמד שבעל תשובה, מתמודד, כולנו בעצם, צריכים גם לדעת וללמוד איך ליפול. מה זה לדעת ליפול?

לא לקחת את הנפילה קשה מדי, לא לתת לתדמית שלך ליפול בעיני עצמך, גם אם נפלת קצת לא לומר לעצמך – נפלתי אז אפול כבר עד הסוף...

 ולגבי מה שכתבת 'אני מרגיש שזה חסר לי', לא נותר לי אלא לומר... ברוך ה'. כל עוד הנושא של היצר מטריד אותך ו'בוער לך' זה אומר שאתה בריא ובעז"ה בזמן הנכון היצר הזה יהיה יצר שמביא ליצירה נפלאה של זוגיות ומשפחה.

בהקשר הזה אמליץ לך בחום לקרוא גם אגרתו הידועה של הפחד יצחק - הרב יצחק הוטנר, לתלמידו - https://www.aish.co.il/sp/pg/112016294.html

בברכת חזק ואמץ

הרב נתנאל טל שאוליאן

ר''מ בישיבת נתיבות ישראל

רב קהילת מחזיקי תורה

וראש ציון בית להתחדשות יהודית

 

----- חזקים ברשת -----

המקום למי שבוחר להתמודד ברשת ולנצח!

בקבוצה תוכל לשאול באופן אנונימי על ההתמודדות שלך באינטרנט, ולקבל תשובות ממיטב הרבנים והעוסקים בתחום.

👈להצטרפות לקבוצה ולשליחת שאלה אנונימית :

https://mmb.org.il/chazakim/

נוער בונה משכן

 

אחת הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את החינוך הדתי כיום הוא כיצד מונעים את הידרדרות הנוער בכלל וביחוד בעידן הקורונה והעצמת זמן המסכים. בעולם כולו מדברים כבר מאתיים שנה על תנועות נוער במובן של נוער שלוקח אחריות, מחליט על כיוון ופועל להגשמת יעדים גדולים. השתייכות לתנועת נוער בדרך כלל מקנה חברה טובה, בגרות, אחריות ותחושת שליחות לנוער ובכך מהווה גורם שמשפר את מצבו הכללי. המדינה שמבינה את העניין מוכנה לתקצב את הנושא ואפילו כאשר מגיעים לצו ראשון בצבא השתייכות לתנועת נוער מעלה את מתאם הקצונה ואת הקב"א.

על רקע זה מעניין לגלות כי בונה המשכן, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה חגג את בר המצווה שלו עם חנוכת המשכן שעל בנייתו היה מופקד (סנהדרין סט ע"ב, ואמנם עיינו ברש"י דה"י א,ב שסבר שהיה בן שמונה עשרה)...

מה הרעיון להפקיד את בניית המשכן בפני אנשים צעירים או אפילו ילדים? 
אפשרות ראשונה היא הדגשת חכמת הלב הטבעית והזורמת שיש בילדים. הנוער שעדיין לא הסתאב בעוה"ז חש ביתר שאת את פעימות הלב ויש בו רצון כנה להתעלות ללא התפשרות עם מה שהמבוגרים קוראים לו 'גבולות המציאות'. אפשרות שנייה היא להדגיש את טהרת הנוער מחטא העגל שהמשכן הוא תיקונו. אפשרות שלישית היא ההתמקדות בעובדה שהילדים לא היו בעלי רוח עבדותית משום שלא הספיקו לחוות כל כך הרבה שיעבוד והם הדור החד שגם יכנס לארץ שהרי בחטא המרגלים נגזר שבשל חטא העגל לא יכנסו מבן עשרים שנה ומעלה לארץ (עיין רש"י במדבר יד, לג).

אך באמת כל האפשרויות דלעיל יכולות להיות נכונות ביחד – ליבו של הנער טהור מטומאות הנאות עוה"ז והשעבוד אליו, לכן ליבו רותח ושואף בגעגועים וכיסופים למרום ביתר קלות. הוא שומע את הקב"ה בהר סיני ורוצה להנציח בתוכו את המעמד במונומנט של השראת שכינה קבועה.

גם בהגדה של פסח אנו מוצאים את הרבנים הגדולים של דור מרד בר כוכבא מספרים ביציאת מצרים כל הלילה ואת הדור הצעיר, דור התלמידים רואה כבר את עלות השחר של הגאולה מבעד לחלון – רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. לא עת להתאבל אלא עת להלחם על חרותנו ולהבנות מחדש. ואכן ראש חכמי ישראל רבי עקיבא, שהיה גם המארח של אותו סדר מכונן בבני ברק תמך במרד בכל ליבו עד שהיה לנושא כליו של בר כוכבא.  

רבי עקיבא לא זלזל בנוער אלא הבין שיש לדור החדש וללב הטהור משהו לתרום לגאולת העם התורה והארץ. בדור בו שואפים לגאולה יש לשים לב שמחד לא מאבדים את הקשר לאבות, לדורות הקודמים, ויודעים כיצד לשמר את ההלכות בדקדוקיהן. מאידך לדעת לאמץ את הבנים ולתת להם מקום של כבוד בהנהגה ובבניה. ואולי זוהי התגשמות הנבואה - והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

עניין של חיים ומוות

 

קשה מאוד לדמיין כיום עולם שהמוות איננו חלק ממנו. דומה כי המוות הוא מהמגדירים היסודיים של היותנו בני אדם על פני האדמה, כל אשר סביבנו בלה ומתכלה וגם בני האדם הם בני תמותה. אך התורה מלמדת כי לא כך ראויים היו להיות פני הדברים. העולם נברא מלכתחילה באופן בו לאדם הראשון הייתה הזכות והאפשרות לחיות חיי נצח, המיתה נגזרה על האדם בעטים של מעשיו. בפעם השנייה בתולדות האנושות קרה דבר זה בפרשת השבוע - כשעמדו ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, ומשעשו את העגל חזרה. הפסקת זוהמת הנחש במתן תורה היא סוגיה עמוקה בעלת השלכות הלכתיות (עיין למשל בע"ז כב ובשו"ע אה"ע כד, א) שהביאה יחד איתה את אחת מהתקוות האנושיות השורשיות ביותר – הפסקת המוות מעל עם ישראל 'חרות על הלוחות – חירות ממלאך המוות' (ע"ז ה). אך הבחירה האנושית בחטא העגל שוב עשתה את ההיפך והחזירה את גזירת המוות על ישראל. לפי הזוהר הקדוש (פקודי רלו) בעת תחילת תיקונו של העגל בחנוכת המשכן שוב הופיעה הפסקת המוות באופן מסוים.

מדוע מופיע המוות כאשר הוא מופיע ומסתלק כאשר הוא מסתלק? במובן הפשוט – האדם מעל במתנת החיים שהעניק לו הבורא ולכן הוא נטל אותה ממנו. במובן פנימי יותר -הקב"ה הוא חי העולמים, במובן שהוא מקור החיים בכל רגע. מוטיבציית החיים צריכה לינוק ממקור עליון זה של דבקות באלוקים חיים. אך יש שהאדם מתרחק מהקב"ה ואז מוטיבציית החיים שלו הופכת להיות היראה מפני המוות. כאשר מעל האדם מרחפת גזירת מוות מיום לידתו הרי שהחיים הם משאב מוגבל והוא מבין כי עליו לדאוג להמשכיות המין והעולם. במובן זה אם המוות לא היה, היו בני האדם צריכים להמציא אותו (שמנה קבצים ה, רלב). אך החיים בצילו של המוות אינם חיים עצמיים, שראויים מצד עצמם.

פחד המוות הוא בעיה אנושית קיומית. אם אדם מתרגל ומתמכר לזמניות של החיים הרי שעומדות בפניו שתי אפשרויות – או יראת מוות פסימית ומלנכולית שבהופעתה הקיצונית מדכאת יצירתיות ושמחה או התעלמות מהמוות דרך הגברת החיים הגשמיים תפיסה שבעצם מנכיחה אותו עוד יותר, 'אכול ושתה כי מחר נמות'. בנקודה זו יש להאריך אך די אם נתבונן במעט דוגמאות - במבט פרטי, אם אכן מתוך ניסיון לשכוח מפחד המוות הקיומי אדם ישקע את עצמו באכילה ושתיה מרובה הרי הוא רק 'מרבה בשר מרבה רימה' ובפן הרפואי כנראה אף יזיק לבריאותו ויחיש את פטירתו. במובן כללי יותר, המשכיות המין בהבאת ילדים היא מילוי העולם בחיים אך במידה שווה גם במוות שהרי סוף ילדים אלו למות ממש כמו אביהם. ובמובן עמוק יותר הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהחלה להתפרסם בסוף ימי הראי"ה ובעיקר בספר הוויה וזמן מבית מרטין היידגר ימ"ש הראתה תפיסה של ההווה שבמבט מעמיק ניתן לראות קשר בינה לבין האידיאולוגיה הנאצית. בסופו של תהליך הפכה התנועה הנאצית את המוות למפעל החיים שלה.

הראי"ה מכנה את המוות דבר זמני, 'מום עובר' בבריאה ולא כעובדה מוגמרת (אוה"ק ח"ב עמ' שפו). אם בתוכניתו המקורית של הבורא לא היה המוות צריך להופיע אזי אין הבחירה האנושית יכולה לשבש את התכנית אלא רק לעכב אותה ולכן גם לעתיד חייב המוות להסתלק מן העולם. ואכן אחד מיסודות האמונה היהודית הוא האמונה בכך שסוף התכנית האלוקית להופיע בשלמותה בתחיית המתים שבה יתקיים מאמר הנביא ישעיה "ובלע המוות לנצח". תחיית המתים מבטאת את ניצחון הטוב המוחלט בכל המדרגות - במובן הפרטי של כל בריה ובמובן הכללי של כל העולמים, לכן כל צעד של הטבת חייהם של הבריות במובן הגשמי או הרוחני הפרטי או החברתי, הוא חלק מהמסע הארוך אל חיי הנצח (שם עמ' שעח). עבודתנו היא לקחת את הרגע ולהפוך אותו לנצח על ידי התורה והמצוות, באופן הפוך ממה שעשה אבי האנושות שהפך את הנצח לרגעי. הוא עשה מעולם עליון עולם תחתון ועלינו מוטל לעשות מעולם הזה עולם הבא, שאחד משמותיו הוא 'עולם שכולו ארוך' (קידושין דף טל). לכן סוד זה נקרא גם אריכות ימים, היכולת של האדם להאריך את היום, כמו שנאמר בזוהר הקדוש על אברהם אבינו שבפטירתו הביא איתו את כל ימיו – "ואברהם זקן בא בימים" (אורות ישראל ותחיתו כ).

את התרופה האמיתית ליראה מפני המוות רואה הראי"ה בהרחבת המבט של האדם. ההזדהות של האדם עם הנשמה וההבנה שסוד אריכות הימים נמצא בו פנימה דרך ההתחברות לנשמה והשלטתה על הגוף. המוות שייך להיפרדות הנשמה והגוף, אך בשעה שהגוף כלה ונרקב באדמה בקצב מהיר, הנשמה במובן מסוים רק נולדת ומתחילה את חייה (שמנה קבצים ג, כא). לכן אריכות הימים תלויה בהרחבת מושג האני של האדם ופריצת מסגרות גופו. ההזדהות של האדם עם גופו כולאת אותו במובן אחד של חיים, הקבלה, נשמת התורה עוסקת בנשמת האדם (ובין היתר באמונת הגלגול) מראה כיצד האדם הוא ניצוץ מדבר גדול בהרבה שהנצח כרוך בו.

מקורות נוספים שלא הספיקו להכנס למאמר זה:
אוה"ק חלק ד עמ' תר ברצי"ה, חלק ב עמ' שפ – שפב – קובץ א תפו. היחס להל' אבלות – דברה תורה נגד יצה"ר אגרות הראי"ה עמ' רעו,     

לתקן את הלב, למחות את זכר עמלק!

                                     

חדשות לבקרים אנו שומעים 'איבחוני עמלק' מאושיות תקשורת ולעיתים גם מאנשי תורה כאלו ואחרים. מכל הכיוונים (ובעיקר בתקופת בחירות) נשמע דיבורים כמו 'פלוני הוא עמלק', 'במפלגה זו יש עמלקיות', 'הצד השני בעצם טוען בדיוק את טענת המן' ו 'חסידות פלונית היא היא ההמשך של זרש...'

ראוי להתבונן, מה היא דרכה של תורה במחיית עמלק, כיצד באמת מוחים את זכר עמלק? על עמלק נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", הוא לא פוגע בחזקים, בצדיקים. עמלק זינב והיכה בנחשלים שלנו, באלו שפלט אותם הענן מרוב רשעותם (רש"י במקום). ניתן לשער שהיו אי אלו מיושבי הענן שאמרו לעצמם, 'מוטב ילמדו הרשעים לקח ואל יתנו לעצמם להיפלט מהענן להבא'. ואולי היו שאף בירכו על מפלת אותם רשעי ישראל ואמרו לעצמם שבראותו את גורל הרשעים יפחת הסיכוי שאחד מבנינו יצא לתרבות רעה. אך לא כך מחשבת משה רבינו עליו השלום. משה יוצא למלחמה אדירה על כבודם ומראה בכך שכל יהודי שייך בעצם אל הקודש ואל הענן, גם כאלה שלעת עתה נפלטו.

כוחם של ישראל איננו רק כאשר הם מקיימים את התורה והמצוות. בפורים מתגלה כי גם כאשר יש מקום למקטרג לומר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" ולהתכוון לכך שהעם הזה כבר ישן מהמצוות (מגילה יג ע"ב) וממילא ישן אלוהיהם של אלה מלעזור להם (מדרש רבה שם), אף על פי כן הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. עינו של הקב"ה פקוחה להיטיב לעמו ולשמור אותם ולא ישנה אפילו לרגע אחד. בפורים אנו מבינים שלפני כל הפיזור והפירוד אנחנו עם אחד. כולנו, גם אלה שפלטם הענן, חלק ממציאות אחת שלמה שבחר בה ה' יתברך. הגזרה נגזרה בפורים על שהשתחוו לצלם כמה עשרות שנים קודם לכן. עוד חטאו ישראל באותו דור בכך שנהנו מסעודתו של אותו רשע שחגג את הייאוש מכך שעם ישראל עוד יתקבץ לארצו ויבנה בית מקדש ולכן הוציא את כלי המקדש ושתה בהם (מגילה יב). ועל אף הבגידה הכפולה - רוחנית וגם לאומית, בכל זאת מרדכי לא זיהה באותם רשעי ישראל את העמלק. אדרבה הוא זיהה את העמלק מחוץ לנו ופעל נגדו בכך שכינס את כל היהודים והתפלל יחד איתם. זוהי התשובה האמיתית לעמלק שמנסה לקרר את לבבות ישראל מלאהוב אחד את השני, וליצור בתוכם פירוד - להרבות אהבה ואחדות בסעודה משותפת, במשלוח מנות ובמתנות לאביונים.

יסוד זה מוזכר גם בפרשת תצווה. על החושן כתובים שמות השבטים: "ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד", צדיקים למדו מכאן סגולה נפלאה לקיבול תפילות – שמות השבטים, שמותיהם של ישראל. כמו אב שרק איזכור שמות בניו 'פותח את ליבו' כך הקב"ה מקבל את התפילות כשמזכירים את שמות בניו. ולמדנו מכאן עוד דבר. גם הצדיק הגדול ביותר, הכהן הגדול, לא ראוי להיכנס לקודש הקדשים אלא אם שמות כל בני ישראל על ליבו.

בל נא נטעה ובהפוך על הפוך 'נרבה זכרו של עמלק' בכך שנאמר על אלו שהם עמלקים ועל אלו שהם עמלקים. אדרבה נמחה זכרו של עמלק מליבנו - נמחה כל זכר של שנאה, הקפדה, סטיגמה והכללה שלילית כלפי אחינו בני ישראל. נמחה מלבנו את הגאווה (עמלק גימ' רם) לחשוב שאנו גדולים מאחרים נתכנס, נתפלל מכל הלב האחד על השני, ונדע שגם אם למראית עין לא כל יהודי הוא קודש, כל יהודי הוא קודש הקדשים.   

התמונה - Photo by freestocks on Unsplash           

נוסח שינוי השם לבן ולבת

 נוסח שינוי שם לבן:

מי שברך אבותינו אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד הוא יברך את (פלוני בן פלוני - השם הישן) ויקרא שמו בישראל (פלוני - השם החדש) כמו שכתוב: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם".

יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו שיהא שינוי שמו זה לבטל מעליו כל גזירות קשות ורעות ולקרוע מעליו כל רוע גזר דין. ואם נקנסה מיתה על (פלוני - השם הישן) על (פלוני - השם החדש) לא נגזרה ואם נגזירה גזירה על (פלוני - השם הישן) על (פלוני - השם החדש) לא נגזרה, והרי הוא כאיש אחר וכבריה חדשה וכקטן שנולד לחיים טובים ולאריכות שנים ולמילואי ימים ונאמר: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֶא לָךְ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה' " (ולכן נוהגים לומר זאת בעליית שלישי) כדכתיב: "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו".

"מלך מלכי המלכים ברחמיו ירפא אותו רפואה שלימה ויקיים בו מקרא שכתוב: "רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה". "אל נא רפא נא לה". מלך מלכי המלכים ברחמיו יחלימהו ויחייהו, מלך מלכי המלכים ישלח לו ממרומיו מרפא וארוכה, מרפא ברכה, מרפא רצון ונדבה, מרפא חסד ואהבה, מרפא תעלה ותרופה, מרפה חנינה וחמלה, מרפא רחמים ידועים וגלויים, מרפא שלום וחיים, מלך מלכי המלכים ברחמיו יענהו בעת צרה, כדכתיב: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ: יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה: יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ".

נוסח שינוי שם לבת:

מי שברך אימותינו שרה רבקה רחל ולאה ואסתר בת אביחיל הוא יברך את (פלונית בת פלונית - השם הישן) ויקרא שמה בישראל (פלונית - השם החדש) כמו שכתוב: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה".

יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו שיהא שינוי שמה זה לבטל מעליה כל גזירות קשות ורעות ולקרוע מעליה כל רוע גזר דין. ואם נקנסה מיתה על (פלונית - השם הישן) על (פלונית - השם החדש) לא נגזרה ואם נגזירה גזירה על (פלונית -השם הישן) על (פלונית - השם החדש) לא נגזרה, והרי היא כאישה אחרת וכבריה חדשה וכקטנה שנולד לחיים טובים ולאריכות שנים ולמילואי ימים ונאמר: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֶא לָךְ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה' " (ולכן נוהגים לומר זאת בעליית שלישי) כדכתיב: "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו".

"מלך מלכי המלכים ברחמיו ירפא אותה רפואה שלימה ויקיים בה מקרא שכתוב: "רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה". "אל נא רפא נא לה". מלך מלכי המלכים ברחמיו יחלימה ויחייה, מלך מלכי המלכים ישלח לה ממרומיו מרפא וארוכה, מרפא ברכה, מרפא רצון ונדבה, מרפא חסד ואהבה, מרפא תעלה ותרופה, מרפה חנינה וחמלה, מרפא רחמים ידועים וגלויים, מרפא שלום וחיים, מלך מלכי המלכים ברחמיו יענה בעת צרה, כדכתיב: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ: יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה: יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ".

חזק אותי

הרב,
אני חייב כמה חיזוקים דחוף, אני ממש מפחד להתייאש ולהישאר במצב, אני מתחיל להתרגל לחטא, אני צריך דברים שיזכירו לי למה אני נלחם, אני יודע שזה נשמע קצת מוזר אבל אני באמת חייב את זה. תודה מראש, מאחל  בשביל עצמי להמשיך לשרוד ולהלחם.

כיתה ח

אח צעיר וגיבור גדול, קודם כל – אשריך. יראת השמיים הטהורה שלך עומדת לעד, אתה מפחד מלהתייאש, מליפול לעומק החטא ועל זה לבד שכרך גדול. אך בוא וננסה להתחזק יחד.

ראשית, מעשית – אי אפשר לנצח לאורך זמן אם הפיתוי לנגד עינינו. חז"ל לימדו שיצר הרע דומה לליסטים חמוש ומסוכן אבל עם נקודת תורפה - הוא נכה רגליים. אתה תוכל לעקוף אותו בקלות אך אם תיפול בידיו מצבך קשה. לכן זהה מהו שורש הבעיה והיכן נמצא הפיתוי. למשל, אם הנפילות שלך קשורות באינטרנט או במראות אסורים בטלוויזיה או בעיתון אזי יש ליצור מציאות סטרילית עד כמה שאפשר מאותם פיתויים. פעמים רבות זה שווה גם את מחיר הבושה של לדבר עם ההורים על העניין (ותמיד יש את האפשרות לבקש מהמחנך לעשות זאת עבורך).

שנית, סיפור מרבי נחמן:

מעשה באנשים אשר עבודתם הייתה למלא חביות. אך החביות היו נקובות, כך שכל מה שהוכנס לתוכן נשפך אל החוץ. הטיפשים שבין השכירים נטשו את משמרתם באמרם: "היות וכל הנכנס נשפך אל החוץ, למה לנו להתייגע ולמלא שוב ושוב?". ואילו החכמים שבהם אמרו: "מה לנו אם נשפך, הלוא שכרו אותנו כדי שנמלא ולא כדי שיתמלא".

אחת הידיעות המנחמות ביותר היא ההבנה שה' לא מבקש ממני את הניצחון המוחלט אלא רק את שיא השתדלותי. התוצאה איננה בידיי, אני אחראי רק על הניסיון ועל חוסר הייאוש. לכן לא אשפוט את עצמי בחומרה יתירה על נפילותיי, לא אשקע בעבר, אלא אשתדל בכל הכח להילחם ולנצח בניסיון הבא – לשם כך נשכרתי. אין כאן תבוסתנות כלל וכלל רק הבנה שלא הכול תלוי בי. ואם כן, מה שתלוי בי הוא רק ההווה ובידי להתחיל מהתחלה ברגע זה. מכאן כנראה נולדה התובנה של רבי נחמן – כי צריך האדם להתחיל מחדש בכל פעם.

שלישית, אמונה בכוח התשובה. התשובה מעומק הלב מוחקת באמת את העוון. עכשיו אתה נקי לגמרי. באמת כדאי ללכלך את הניקיון הזה בחטא?

נקודה אחת לפני הסוף – חברים. היצר הרע של עריות תוקף אותנו כאשר אנחנו עצובים ובודדים. פגוש חברים, צא לתנועת נוער, בחר חבר שאיתו אתה מרגיש חופשי לדבר והוא יהיה 'חבר החיזוק' שלך. תוכלו להיפגש ללמוד תורה, לטייל או לשחק כדורגל בכל פעם שקשה ואתה חש שאתה עלול ליפול.

עוון הוצאת שכבת זרע לבטלה נקרא גם חסד נפול. בין היתר זה אומר שיש באדם כוחות להיטיב ולעשות למען אחרים רק שהיצר הרע מנסה לגרום לנו 'לבזבז' אותם על עצמנו. הכוחות האלו גורמים לנו לאי שקט כל עוד הם לא יוצאים אל הפועל ולכן אנחנו חייבים למצוא את המקום בו הם יוכלו לצאת. צא להתנדב, עזור להורים, לחברים, תלמד תורה עם מישהו שקשה לו או עם חוזר בתשובה. כל אלו הם רק דוגמאות לחסד מבורך שקיים כל הזמן מסביבנו.

ולסיום, אתה חייל בקו הראשון של המלחמה החשובה ביותר היום. מלחמה על הבית היהודי, על טהרת המחנה, על השראת השכינה. ניצחןנך הוא ניצחון כל עם ישראל – חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו.

פעם שמעתי מהגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל שאמר שלעתיד יבוא המשיח ויעשה כנס גדול כדי לדבר עם כל עם ישראל. ואז ישאלו אותו למה התעכבת ויאמר שבגלל העוונות, אך אם תשאלו למה באתי, עשוי המשיח להצביע על נער פלוני ולומר כי פלוני אלמוני קם מהמיטה כדי להתלבש ולהתפלל לאחר שכבר שכבר שכב ונזכר לפתע שלא התפלל ערבית.
מי יודע, אולי ההתגברות שלך תהיה זו שבזכותה יבוא המשיח?

בברכת חזק ואמץ

הרב נתנאל טל שאוליאן

ר''מ בישיבת נתיבות ישראל

רב קהילת מחזיקי תורה

וראש ציון בית להתחדשות יהודית

 

----- חזקים ברשת -----

המקום למי שבוחר להתמודד ברשת ולנצח!

בקבוצה תוכל לשאול באופן אנונימי על ההתמודדות שלך באינטרנט, ולקבל תשובות ממיטב הרבנים והעוסקים בתחום.

👈להצטרפות לקבוצה ולשליחת שאלה אנונימית :

https://mmb.org.il/chazakim/

מעט זה גם טוב

בסיפור החטא הראשון משכנע הנחש את חוה לאכול מעץ הדעת האסור. מדוע התורה בחרה לספר על יצר הרע בדמות של נחש ולא אריה כלב או נמר? בספר אשיב ממצולות מסביר הרב יהושע שפירא שכמו אצל הנחש כך אצל היצר הרע, בשונה מאריה ושאר החיות הטורפות הנשיכה של הנחש איננה הבעיה אמיתית. בנשיכה מוזרק ארס והוא הגורם הממית. החטא עצמו איננו עיקר הבעיה, על ידי החטא והכישלון ממלא יצר הרע את נשמתנו בארס הייאוש. אנחנו אומרים לעצמנו 'אם נכשלנו כבר כל כך הרבה פעמים, עדיף שלא אנסה', 'מה יעזור המאמץ הקטן שלי? מה זה מעניין את ה' הגדול?' , ובטענות אלו אנחנו באמת מאבדים את עצמנו.

גם ה'גלגול הבא' של היצר הרע אוחז בנו אחרי הכשלון. עמלק היה מציק לנופלים – 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' (דברים כה, יח), הנחשלים הם אלו שנפלטו מהענן בעקבות חטאיהם, ודווקא אותם תוקף העמלק, מייאש וממחיש עד כמה הם רחוקים – שהיה זורק עורלותיהם לשמיים (רש"י שם).

בפרשיות המשכן מלמד אותנו הקב"ה עקרון חשוב שיעזור לנו להילחם ברעל היאוש של עמלק. משה לא מאמין שהמשכן הקטן שבא לכפר על העגל 'יספיק' לקב"ה. וכך נאמר בפסיקתא דרב כהנא (ב, שקלים):

בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ואתה אמרת ועשו לי מקדש?!

וכאן הקב"ה מלמד אותנו את העיקרון – 'לא כמו שאתה סבור'.

אמר לו הקב"ה: משה, לא כשאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום, שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן. דכתיב: "ונועדתי לך שם".

אומר ה' לבני האדם: אינני שורה דווקא בגדול או במושלם. בפרטי ההלכות, במשכן הצנוע שנעשה מכל הלב – שם אני משרה את שכינתי. ובמדרש תנחומא (נשא יא) נוסף על זה שזהו הגורם לכך שעם ישראל ניגש ברצון לבניית המשכן:

אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן, שנאמר: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות". כיון ששמעו כך, עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן. כיון שעשו את המשכן, מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב"ה ומכבודו שנאמר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד".

פעמים רבות אנחנו לא מתחילים כי אנחנו חוששים שלא יצא לנו מושלם, שיצא לנו חלש מדי, מעט מדי, מאוחר מדי. אבל בילק"ש (תהלים ד) נאמר ויפים הדברים לימי הקורונה:

אמר הקב"ה אני אמרתי להתפלל בבית הכנסת ואם אין אתה יכול התפלל על מטתך ואם אין אתה יכול הרהר בלבבך שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם.

בזוהר הקדוש (שמות רלד ע"ב) נאמר שכל עבודתו של בצלאל לא הספיקה ונצרכה לעבודתו וברכתו של משה וכל עבודת משה לא הספיקה עד שאמר ויהי נועם וקיבל את השראת השכינה מלמעלה. ואולי זה גם הסוד של הקשר בין אדר למחצית השקל. כל עבודתנו לעולם תהיה רק חצי ולא שקל שלם. ובחצי השקל הזה עלינו לשמוח וה' יתברך מצידו מוצא חפץ ומשלים בעצמו.