בעיירה אחת גר גביר גדול ולו בת יחידה מעולה בכל מיני מעלות. יודע היה הגביר כמה מיוחדת ביתו ואף ידעו זאת הסובבים ולכן מגיל צעיר נתנו רבים עיניהם בה לשאת אותה לאשה. אלא שהגביר שהיה בעל כושר אבחנה יוצא מן הכלל כמעט שלא מצא בחור שיהיה ראוי להיות לבתו לחתן, וגם כאשר היה מוצא מי שבכל זאת היה נראה ראוי, כשהייתה פוגשת בו הבת לא היה מוצא חן בעיניה. וכך עברו שנים ולא באה הבת לחופה. ביום מן הימים קם הגביר רתם את עגלתו וערך מסע בין העיירות לראות אולי ימצא חתן מתאים לבתו. יום אחד שמע שמדברים אודות בחור אחד שכולו מושלם ורק חסרון אחד יש לו - עני מרוד האיש. אמר לעצמו הגביר 'מה בכך? אלוקים ברכני בעושר רב ואם כן אכניס אותו כשותף בעסקיי הענפים ויהנה מהוני'. ובאמת מייד כשפגש העשיר בבחור מצא חן בעיניו וראה כי כל אשר דברו אודות הבחור אמת הוא ואף למעלה מזה. לקח העשיר את הבחור לבתו ואף בעיניה מצא חן ממבט ראשון. כשבאו לדבר בעניין הקידושין שאל אותו העשיר את השאלה הרטורית כמעט – 'האם תחפוץ לישא את בתי לאשה?' אך הבחור לא ענה כמצופה. 'כן, אבל יש לי תנאי' אמר הבחור, 'ומהו?' תמה העשיר. 'מוכן אני לישא את בת כבודו לאשה ובלבד שתהא החתונה היום!' קבע הבחור. העשיר ניסה להסביר שאין לו אלא בתו זו והוא מבקש לערוך חתונה מפוארת, וכן שאין לאן לרוץ וכו' אך כל דבריו עלו בתוהו, והבחור בשלו. אמר לעצמו העשיר בשביל בחור שכזה כדאי להתפשר. גייס העשיר את כל הונו ואונו ועשו חתונה עוד באותו ערב. חליפה לחתן ושמלת כלה מצאו, תזמורת מצאו ואף אולם היה פנוי, רק דבר אחד לא היה אפשר לעשות מהיום להיום כראוי. האוכל נעשה במהירות ובחוסר תשומת לב מלאה ולכן הדג יצא 'ככה – ככה', הבורקס לא כל כך אפוי, אבל בסך הכל הייתה השמחה שלמה.
אך לצערנו השמחה לא ארכה. רק נסתיימו ה'שבע
ברכות' ומצד הבחור החלו זיופים. כבר אין הוא קם לתפילה בזמן, לא מגיע לעבודה בצורה
רציפה, לא דואג להופעתו החיצונית וכדומה. העשיר ניסה לרמוז לו דרך חבריו ובני
משפחתו ובאמת מדי פעם היה 'מתיישר' אך לאחר מכן שוב חזר לסורו. יום אחד באה בתו של
העשיר לפניו ודמעתה על לחיה וסיפרה שבעלה מזלזל ופוגע בה. את זאת לא יכל העשיר
לסבול והוא הזמין את הבחור לשיחת 'יחסנו לאן'. ההזמנה הייתה רשמית ולקונית, והפגישה
התקיימה במשרדו של העשיר. 'שב' אמר לו העשיר ביובש, ובעודו אומר זאת הוציא מתחת לשולחנו
שק והניח על השולחן. 'מה זה?' שאל הבחור, 'תפתח ותראה' ענה העשיר. הבחור הוציא
מהשק בגדים בלויים והבין, אך העשיר אמר זאת בכל זאת – 'אלו בגדיך הישנים, אל תשכח
מאיפה באת משום שאתה יכול לחזור לשם בכל עת...'. החתן לקח את המסר אל ליבו אך לא
איבד את העשתונות והוציא גם הוא שק מתחת לשולחן. הפעם היה זה תור העשיר להתבלבל –
'מה זה?' שאל, והחתן ענה 'תפתח ותראה'. העשיר פותח את השק ורואה בורקס לא אפוי, ודג 'ככה – ככה' ועוד לפני שהוא מספיק לשאול כבר אומר לו חתנו – 'אבל אתה אל תשכח כמה רצית אותי...'
בליל הסדר אומר לנו ה' יתברך להרים את המרור
ולזכור את השעבוד, כביכול אומר הוא – זיכרו מאין באתם והישמרו במעשיכם. אך אנו
מרימים את המצה ואומרים לו – זכור גם אתה עד כמה רצית אותנו שפדית אותנו ממצרים
עוד לפני שהגיע הקץ והרצת אותנו משם עד שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ... (ע"פ דברי מהרי"ד מבעלז)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.