רבי עקיבא ורחל

רבי עקיבא ורחל

רחל בתו של רבי יהושע בן קפוסאי[1] הייתה השידוך המושלם. ומה הפלא? מי שהיה מעוניין שיתקיימו בו עצות חז"ל הרוצה לשאת אישה ייתן עיניו באחיה ולעולם ישא אדם בת תלמיד חכם מצא ברחל אחות ובת לתלמידי חכמים, אישה ראויה. גם מי שנתנו עיניהם בעושר ידעו שאביה של הנערה היה מהמועטים שזכו שנקבצו אצלם תורה וגדולה במקום אחד. רבי יהושע היה אחד מגדולי עשירי ירושלים וידוע היה בכינויו כלבא שבוע - שכל הנכנס אליו רעב ככלב היה יוצא כשהוא שבע. אך על אף שמיטב הצעות השידוך הגיעו לפתחה דומה היה שכולן נדחות על הסף.

'רחל, אין בכוחי להשיאך בכח חס ושלום אך אני כבר דואג לך'. אמר לה אביה לא פעם, 'אינך נעשית צעירה יותר ואין שום סיבה שלא תתחתני עם אחד מטובי הבחורים בירושלים'. אך רחל חשה עצמה שבעה מפגישות לא מוצלחות עם תלמידי חכמים יהירים. היא שהייתה מוכנה למסור נפש עבור התורה ידעה שלא זו התורה עליה נכתב שדרכיה דרכי נועם, ולא אלו התלמידים עליהם נאמר שמרבים שלום בעולם. היא ידעה שעל שנאת חינם נחרב בית המקדש אותו ראתה בילדותה ומשפחתה חשה על בשרה את נוראותיה של אותה שנאה שהרי הקנאים שרפו את מחסני המזון שהעמיד כלבא שבוע לטובת עמידת בני ירושלים במצור[2]. לכן הבשילה בה המחשבה כי אין זו בעיה מקומית אלא נגע נרחב של לימוד תורה שלא מביא לתיקון המידות ולאחדות בעם ואולי להיפך. היא ראתה באותם תלמידי חכמים זרעי מוות של התנשאות וגאווה שמביא לפילוג בינם לבין שאר עם הארץ ולפירוד לבבות בין תלמידי החכמים עצמם וידעה שבכך טמון עיכוב הגאולה. ידועה הייתה למשל משפחתו של הורקנוס. הורקנוס עצמו היה אדם עשיר שלא למד תורה. כאשר חשקה נפשו של בנו אליעזר ללמוד תורה ראה זאת אביו כבטלנות ואף כבגידה מסוימת באורח החיים שלו, לכן חשב הורקנוס להדירו מכל נכסיו. המעשה של הדרה מנכסים נתפס בצדק כחמור במיוחד לא רק מפני ההפסד הכספי אלא מפני שהאב אומר בו כביכול 'אין זה בני עוד ולכן לא יירש בין בניי'. רק כאשר ראה הורקנוס את הפריחה של בנו בתורה, את יופי דברי התורה שלו ואת הכבוד שרחשו לו חכמי הדור התרכך והוריש לו את חלקו[3]. אך לאחר שנים התהפך הגלגל. בנו של רבי אליעזר עצמו, הורקנוס שמו, לא רצה ללמוד תורה והפעם רבי אליעזר הדירו מכל נכסיו[4]. התהום שנפערה בין חלקי העם לא נתנה לה מנוח ולכן רחל החליטה ליטול על עצמה את המשימה האדירה של החזרת התורה לנתיבות השלום ושל תיקון הפער בין תלמידי החכמים לעמי הארץ[5]. נזכור שהדברים קורים סמוך ונראה לחורבן הבית השני עליו מסרו חכמים שנחרב בגלל שנאת חינם[6].

בין רועי הצאן של אביה ראתה רחל את עקיבא. עקיבא היה בן ארבעים, בעל ילדים[7], עני, נטול השכלה שאפילו לקרוא לא ידע[8]. גם יחוסו לא היה מזהיר בהיותו ממשפחת גרים. אך רחל ראתה בו את מה שאיש לא ראה, היא ראתה את מידותיו הטובות ואת צניעותו והיא ידעה כי על אדם כזה דברי התורה ירדו כגשם על פני שדה אשר ברכו ה'. כאשר שמעה שגם עקיבא שותף לתחושת הפער בין מה שתלמידי חכמים אמורים להיות לבין מה שהוא ראה בהם בפועל[9] ושגם הוא כואב את כאב החורבן, העדר כבודם של ישראל ועיכוב הגאולה[10] הבינה שכאן טמון הסיכוי הגדול והחליטה להתחתן כנגד כל הסיכויים עם עקיבא. למעשה הם הניחו את התנאי שיגדל בתורה בבסיס נישואיהן ורחל התקדשה לו בסתר על מנת שלא לצער את הוריה[11].

כאשר אביה שמע זאת הוא חשב שחרב עליו עולמו. בתו המוצלחת תתחתן עם אדם כל כך לא 'ברמה שלה', ומה יאמרו הבריות? ובכל זאת יותר מכל הפריע לו שבתו תיפול לפני עם הארץ. 'בתי, אם אכן חשק ליבך הטהור בתורה ואת מוכנה להקריב כל כך הרבה עבורה, מדוע לא תתחתני עם ת"ח בעל 'נתוני פתיחה' טובים יותר מאנאלפבית עני בן ארבעים?' הדהדה שאלתו בבית הגדול. משנותרה השאלה בעינה ולא נתיישב לבו בתשובותיה על תורה גדולה, מלאת אהבה שחסרה לה בתלמידי החכמים שבדור, אמר לה באופן בוטה שאם אכן תעמוד תחת החופה יחד עם עקיבא כנגד רצונו, הוא ידיר אותה מכל נכסיו. אך רחל הייתה עשויה מחומר אחר. היא הייתה מוכנה להקריב את הכל למען המשימה הגדולה שנטלה על כתפיה. הזוג התחתן ובהעדר אמצעים, עבר לגור באסם תבואה. עקיבא שאהב את רחל בכל ליבו הצטער מאוד מהצער שנגרם לרחל שהייתה רגילה לגור בארמון אך רחל לא נשברה ואף דחפה אותו לקיים את הבטחתו לה וללכת ללמוד תורה.

בשנה הראשונה לנישואיהם רבי עקיבא למד בקרבת הבית אצל מלמד התינוקות יחד עם בנו מנישואיו הקודמים בן השש קריאה ובהמשך חומש[12]. לא היה זה דבר פשוט, עקיבא התבייש מאוד להיות אדם בן ארבעים שחוזר לספסל הלימודים בכיתות הקטנות אך רחל הייתה שם עבורו, עודדה אותו בדרכה הרכה והיצירתית והוא עשה זאת[13]. כך זכו בני הזוג לחבוק יחד בן זכר. כנגד כל הסיכויים החליטו לקרוא לבנם יהושע, כשם סבו שהפנה להם עורף[14]. בבקרים לפני שהיה יוצא ללימוד הקריאה אצל מלמד התינוקות הייתה רחל מוציאה את הקש שדבק בשערותיו ורבי עקיבא היה אומר לה שאם יזכה הוא עוד יענוד לשערה תכשיט של ירושלים של זהב כשם שהיא הוציאה את הקש משערו[15].       

פעם כשהמצב היה קשה ביותר, נשלח אליהו הנביא בדמות עני כדי לעודד את בני הזוג. לרוב בני האדם אליהו היה מגיש מתנה או סכום כסף אך לאנשים כמו רחל ורבי עקיבא השמחה הגדולה ביותר הייתה דווקא בנתינה. אליהו נקש בדלת וביקש קצת קש לאשתו היולדת. רחל ורבי עקיבא נתנו לו בשמחה ומצב רוחם השתפר בזכות המבט החיובי של רבי עקיבא על המציאות. כשראתה רחל את מידותיו הטובות הפצירה בו שילך ללמוד תורה כדרכם של תלמידי חכמים באותם ימים בביתו של הרב. היה זה סמוך ונראה ללידתו של יהושע הקטן ורחל הבינה כנראה שהלימודים בקרבת הבית לא ממצים דיים ולכן דחפה את רבי עקיבא לקיים בעצמו הוי גולה למקום תורה למרות הקושי.

ורבי עקיבא הלך. שתים עשרה שנים תמימות למד רבי עקיבא אצל רבי אליעזר ורבי יהושע. הוא שתה בצמא את דברי תורתם. רבי עקיבא גם היטה אוזן לשמוע תורה והדרכות בעבודת ה' גם מאישים אחרים כמו הצדיק נחום איש גם זו ורבי נחוניא הגדול[16]. בשנים הראשונות לא דיבר כמעט, אך משפתח לא היה איש שיכל להשיבו. 'רבינו אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה'[17] אמר לרבו, וכשרבו אמר לו 'השב' פתח פיו והאיר בית המדרש באור חדש.

רבי עקיבא היה לומד בשיטה אחרת מכל בני דורו. הוא היה מדקדק בכל אות ואות ושואל שאלות רבות שנגעו אפילו עד הניסוח של המשפט. שיטת לימוד זו הייתה תוצאה ישירה לעובדה שהחל ללמוד בזקנותו, הוא אשר למד את אותיות האלף בית בגיל ארבעים לא לקח שום דבר כמובן מאליו[18]. לא רק שיטת לימודו הייתה נראית משונה. גם כניסתו לתחום לימוד האגדות לא התקבל בתחילה על דעת חכמי דורו. 'עקיבא מה לך אצל אגדות? - כלך אצל נגעים ואוהלות!' היו שנהגו לומר לו[19]. חמימותו במצוות וההשתדלות בהן היו גם הן לשם דבר אך מסתבר כי גם תכונה זו זיכתה אותו מעת לעת לבזיונות[20]. כשעשה סוכתו פעם בראש הספינה והרוח העיפה אותה שאלו רבן גמליאל הנשיא 'עקיבא, היכן סוכתך?'[21].

ברגעי הכמעט ייאוש שנבעו מקושי הלימוד והביזיונות היה רבי עקיבא יוצא אל השדות, נושא עיניו לשמיים ושופך שיח בלב נרגש, אך תמיד חזר ללימודו מגודל אהבתו לתורה ומתחושת המחויבות העמוקה למשימה ולרחל והקרבתה[22].

לאחר שתים עשרה שנה חזר רבי עקיבא לעירו כאשר כבר היו לו שנים עשר אלף תלמידי חכמים. כשהתקרב לביתו שמע את אשתו מדברת עם שכן רע שניסה 'להכניס בה דעת' ואמר לה שבעלה הוא עם הארץ אמיתי או אכזר גדול אם השאיר אותה כך בעגינותה. רחל ענתה לו בעוז ובשלווה שמבחינתה היה נשאר שם עוד שתים עשרה שנה ושלימודו הוא על דעתה לחלוטין. כך זכה רבי עקיבא לעוד שתים עשרה שנה של לימוד רצוף כאשר בפעם הזו חוזר רבי עקיבא בראש שנים עשר אלף זוגות של תלמידי חכמים[23]. הלימוד בחברותא (בזוג) היה חשוב בעיניו. הוא ניסה בכל כוחו ללמד את התלמידים על הכלל הגדול שבתורה, זה שממנו נובעים כל הפרטים – ואהבת לרעך כמוך. הפעם יצאה רחל לקראתו. שכנותיה הציעו לה לשאול מהן בגדים יפים אך רחל ידעה כי בגדי הצער אשר נצטערה עבור תורתו של בעלה הם בגדי המלכות היאים לה. אפילו את צעיפה היוקרתי שנותר לה כמזכרת מימי העושר מכרה עבור תורתו[24]. ואכן כשנפגשו אמר רבי עקיבא – שלי ושלכם שלה הוא!

בבואו אל העיר כגדול הדור חותנו שלא ידע את זהותו בא לפניו ובקש להתיר את נדרו מרחמיו וגעגועיו אל בתו. רבי עקיבא שאל אותו האם היה נודר לו היה יודע שיצמח ממנו ת"ח וכך הותר הנדר. זהו הלקח הגדול שתלמידי החכמים היו צריכים ללמוד – בכל עם הארץ יש פוטנציאל של תלמיד חכם והזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. התורה איננה ירושה לך היא תלויה במעשיך. מי שיאהב אותה בכל מאודו ויהיה מוכן אפילו לעשות סולמות לרקיע כדי להשיג אותה, יזכה ליטול את כתרה המוטל בקרן זווית. רבי עקיבא עצמו היה מגדולי הדרשנים ודרש את תורתו לציבור הרחב[25]. הפער שבין תלמידי החכמים לבין עמי הארצות החל להתאחות.

בימים הטובים ההם, היה רבי עקיבא לעיתים עוצר את לימודו בבית המדרש מרים עיניו כלפי שמיא ואומר מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות[26].

אך ימים אלה לא ארכו, דומה היה שרבי עקיבא נכשל בנקודה השנייה אותה ביקש לתקן. תלמידיו של מי שכל כך הקפיד על כבוד חבריו, נהרגו על שלא נהגו כבוד זה בזה[27]. הנגע שהיה בתלמידי החכמים עוד קודם לכן לא התרפא על ידי תורתו של רבי עקיבא. ובכל זאת רבי עקיבא לא מתייאש. בכוחות פלאיים קם מן האפר לא בזבז רגע וכבר ביום שנפטר תלמידו האחרון, ירד לרבותינו שבדרום ומצא בהם תלמידים חדשים[28]. תלמידים אלו היו לגדולי עולם ותורתם היא המאירה לנו עד היום הזה. וכך אמר לתלמידיו - למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה מהם יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכי יש נאה דורש ונאה מקיים גדול מזה?[29]

קל לראות כי חייו של רבי עקיבא לא היו פשוטים. תחילתם עוני ומחסור, וסופם מסרקות של ברזל. בניו מתו בחייו וכך גם מרבית תלמידיו[30]. ובכל זאת רבי עקיבא ממשיך, עולה ומתעלה, מלמד ומורד, והוא גם זה שמנחם את שאר החכמים[31]. עלינו לשאול מהי דוקטורינת החיים של האדם הגדול הזה. מניין הוא שואב את כוחותיו?

כחלק מדיון הלכתי בדיני עגונה, הגמרא מספרת סיפור על הצלתו הפלאית של רבי עקיבא מטביעה בלב ים, במים שאין להם סוף. וכך מספרת הגמרא:

תניא אמר רבן גמליאל פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה ומנו רבי עקיבא וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה אמרתי לו בני מי העלך אמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי[32].

רבי עקיבא לא ראה בגלים דבר שבא להטביע אותו, אלא פשוט גלים שבאים עליו. מתוך אמונה בבורא עולם ששולח את הגלים הוא הבין את סודם והתבונן בהם בעין טובה[33]. נכון, אם ינסה לעמוד מולם בראש זקוף ינצל מגל אחד או שניים אך ברבות הזמן יאבד את כוחו, ישמוט את קרש הספינה וכוחם האדיר של הגלים יכריע אותו. אך אם ידע להיות קשוב אל הגלים, להוריד את הראש ואז לזקוף במעין ריתמיקה של הרמוניה עם העולם, יוכל לנצל את העובדה שכל גל מסתיים בחוף, וכך ירתום את כוחם של אותם גלים ממש כדי להינצל. בשעה שכל חכמי דורו ניסו לשרוד את הגלים ואת תקופות המשבר, רבי עקיבא ניסה ללמוד מהם וגילה את הכח שבגלים. הוא הבין שהמשבר איננו נקודת שבר אלא המקום שבו מתחילים חיים גדולים יותר[34].

ואכן בכל גל שעבר עליו ראה רבי עקיבא עוצמה פנימית שנועדה ליישר ולדייק אותו, בכל אתגר שעבר ראה הזדמנות להוסיף בו איכות חדשה. לימודו המאוחר ודקדוקו בכל אות גרמו שברבות הימים ידרוש תילי תילים של הלכות על כל תג ותג[35]. העובדה המצערת שלא הייתה לו זכות אבות גרמה לו לצורך מתמיד להתעלות על עצמו ולא להתקבע במשרה מסוימת[36]. העוני עשה אותו מבין ללב העניים ודואג גדול עבורם[37]. פטירתם של בניו בחייו עשו אותו רגיש לצערם של ילדים[38]. בהלכה, בפועל כל תורה שבעל פה מידו הייתה לנו[39], ובאגדה זכה לגדלות מיוחדת[40] ואף לכניסה ויציאה בשלום מפרדס הסוד[41]. לאחר שראה את תוצאות חוסר הכבוד היה מוכן למסור נפשו בעד כבוד תלמידי חכמים וכשהיה בכלא כמעט שהגיע לפקוח נפש מהקפדתו על דבריהם[42]. רבי עקיבא שמר על ענווה מופלגת וידע שיש לכל אדם מה ללמדו גם לאחר שיצא שמו בכל העולם. פעם, כשאחד החכמים זלזל בו ואמר: 'זכית לשם אך עדיין לא הגעת למעלת רועי בקר' החזיר בפשיטות 'ואפילו לא לרועי צאן'[43].

 

בשולי הדברים: ראשית כתיבת המאמר הייתה קוים לדמותו של רבי עקיבא. ואכן בבואי לכתוב מאמר זה דימיתי בלבי להקיף את אישיותו בצורה כללית לפחות. אך עם הזמן גיליתי את המובן מאליו - לדמות כמו רבי עקיבא לא יספיקו כמה עמודים וכנראה גם לא כמה ספרים. כתבתי את אשר הספקתי ועוד חזון למועד אי"ה.

 

 

---

[1] עיין תפא"י (יכין, ידים ג, לה) שאומר שרבי יהושע המוזכר כאביו של רבי יוחנן בן רבי יהושע הוא רבי יהושע בן קפוסאי הנזכר בשבת קמז ע"א והוא חותנו של רבי עקיבא. ואמנם יש לעיין בסיפא של דבריו לגבי כמה נשים היו לרבי עקיבא שכן ע"פ השאילתות שיובא לקמן בהערה יוצא שהיה נשוי עוד בהיותו ע"ה. ובכל זאת הראיה מהעובדה שרבי עקיבא קרא לבנו בשם יהושע, יחד עם העובדה שלא ראה את בנו זה עשרים וארבע שנה ולא הכירו, וכן שהגמרא לא מזכירה לנו חותן או אשה אחרת של רבי עקיבא (למעט אשת טורנוסרופוס הגיורת), יש בהם כדי לרמוז על נכונות השערתו של התפא"י על כך שכלבא שבוע הוא הוא רבי יהושע בן קפוסאי.

[2] אבות דרבי נתן ו, ג: וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש. המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלם. מיד צוה גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים ולא השגיחו עליו.

[3] פרקי דר"א פרק ב. מעניין שמצויין שגם כלבא שבוע ישב באותו מעמד וראה כיצד הורקנוס שבא להדיר את בנו מנכסיו חוזר בו ואף רוצה להוריש לו את כל הונו אך סיפור זה קרה שנים רבות לפני נישואי רחל ורבי עקיבא שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס.

[4] שבת קכז ע"ב: מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום שלש שנים ערב יוה"כ אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני אמר לו אין לי מעות אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי קרקע אין לי תן לי בהמה אין לי תן לי כרים וכסתות אין לי הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש לאחר הרגל נטל בעה"ב שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים א"ל העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות עכ"ל.
ע"פ השאילתות פרשת חיי שרה (מ ע"א, הביאו הרמ"ע מפאנו בשו"ת סי' סג) הפועל היה רבי עקיבא ובעל הבית היה רבי אליעזר בן הורקנוס. מי שלימים יהיה אחד מרבותיו של רבי עקיבא (נדרים נ ע"א, סנהדרין סח ועוד). יש לציין שלאחר מכן כנראה עבר רבי אליעזר בן הורקנוס ללוד ושם קבע ישיבתו (סנהדרין לב ע"ב ועיין גם אבות דרבי נתן פרק יב) ומסתבר שגם רבי עקיבא לימד שם שכן הוצרך לאחר פטירת תלמידיו לרדת לדרום כדי למצוא תלמידים חדשים.

[5] חייבת להיות כאן החלטה מושכלת משום שאחרת מדוע שפתאום תתעורר ותתן לבעלה ללכת ללמוד תורה רצוף כ"כ הרבה זמן. ואדרבה כאוהבת תורה מובהקת היה עליה להתחתן עם תלמיד חכם צעיר ומבטיח ולעזור לו להיות גדול הדור, מסתבר שראתה שהנגע בלבבות כבר פשה וחשבה שצריך להצמיח מישהו מהתחלה.

[6] אין לנו תשובה ברורה על השאלה מתי חי רבי עקיבא ובכל זאת ננסה להתחקות אחר שאלה זו. על פי המדרש רבי עקיבא חי מאה ועשרים שנה (ספרי דברים וזאת הברכה לד, ז). אנו יודעים שבמרד בר כוכבא (שנים 132 – 136 לספירתם) תמך במורדים (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה, ורמב"ם הל' מלכים יא, ג). כמו כן ידוע לנו שחי גם לפני החורבן (שהתרחש בשנת 70 לספירתם) וגם לאחריו משום שבסיפור שבסוף מסכת מכות בו הבית כבר חרב ושועלים הילכו בו רבי עקיבא כבר עולה בחברת חכמים גדולים כשווה בין שווים ואף מנחם אותם ולכן בעת החורבן עצמו היה לפחות בן ארבעים שנה וכן משום שבעת עבודתו אצל רבי אליעזר בן הורקנוס (הערה 4 לעיל) מקדיש רבי אליעזר את נכסיו לבית המקדש ונשבע בעבודת בית המקדש. גם חמיו כלבא שבוע היה כבר עשיר גדול בעת חורבן ירושלים. מסתבר שהגזירות על לימוד התורה שעליהן נתפס רבי עקיבא (ברכות סא ע"ב) הן גזרותיו של הקיסר אדריאנוס שחיק עצמות שהחלו באזור שנת 129 לספירה ונמשכו עד לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (היסטוריה אוגוסטה חיי אדרינוס 14.2 ומסתבר כדעת רוב החוקרים שגזרת המילה הייתה אחד הגורמים לתסיסה שלפני המרד ורוב הגזירות כולל הגזירה על לימוד תורה היו כתגובה למרד). גזירות אלו בוטלו בימיו של אנטונינוס שהיה ממלכי החסד של אוה"ע באזור שנת 140 לספירתם. לאור כל האינדיקציות הנ"ל נראית סבירה קביעת סדר הדורות של הרב הלפרין שציין שרבי עקיבא נהרג חמשים ושתיים שנה לאחר החורבן ואם כן היה בן ששים ושמונה בעת חורבן הבית.    

[7] עיין הערה 4. בשאילתות הנ"ל נאמר כי הפועל היה רבי עקיבא ובגמרא מוזכר כבדרך אגב שלפועל היו אשה ובנים. אי אפשר לומר שהמקרה קרה לאחר שהלך ללמוד תורה משום שלאחר עשרים וארבע שנות לימוד רצופות חזר בראש שנים עשר אלף זוגות של תלמידי חכמים וזכה לעושר גדול מכלבא שבוע שהתיר את נדרו ונתן לו חצי ממונו, ולא מסתבר שהלך להיות פועל. לכן יש לומר שהיה זה בעודו רועה צאן לפני נישואיו עם רחל. באבות דרבי נתן פרק ו נאמר שר"ע למד לקרוא יחד עם בנו אצל מלמד התינוקות (סביבות גיל שש ע"פ משנה אבות ה, כא וגמ' כתובות נ ע"א), אך ר"ע יצא ללמוד תורה כבר בתחילת נישואיו כמו שעולה ממדרשים אחרים (בר"ר ק, יא למשל). לכן יש לומר שהיה זה בנו מנישואין קודמים. כך גם עולה ממדרש אבכיר: "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין שאם אומרים להם מפני מה לא למדת, והם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה. ואם אמרו מפני טפינו, אומרים להם והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות הרבה והיה מפרנס אותן". יוצא אם כן שרבי עקיבא נוסף על כל נתוני הפתיחה הלא אידיאליים היה גם גרוש או אלמן מטופל בילדים בעת נישואיו עם רחל. לבסוף יש להוסיף לכל האמור את עובדת היותו קירח ע"פ רש"י בבכורות נח ע"א על מאמר בן עזאי דומין עלי כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מן הקירח הזה (ואמנם תוס' שם חולקים).

[8] ובלשונו של כלבא שבוע עצמו: אמר לו היה לי רועה אחד בור עם הארץ מטומטם גוי לכל דבריו אינו יודע לברך ברכת המזון (מדרש הגדול שמות ד, יג).

[9] פסחים מט ע"ב ותוס' בשם ר"ת כתובות סב ע"ב דהוה צניע - לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצות היה.

[10] לימים יהיה רבי עקיבא התומך הגדול של מרד בר כוכבא 'שנוא כליו של בן כוזיבא המלך' (הל' מלכים יא, ג). וחלק מהמפרשים הסבירו שהיה נושא כליו כפשוטו ממש. עוד ראוי לציין את הקשר של שני מורדים ידועים אחרים ברומאים, רבי יהודה בן בבא שמסר נפשו על הסמיכה ורבי חנינא בן תרדיון שמסר נפשו על לימוד תורה: וכשנהרג ר"ע בקיסרי באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל ר' חנינא בן תרדיון עמדו וחגרו שקים את מתניהם וקרעו את בגדיהם ואמרו וכו' (שמחות פרק ח). וכמובן דברי רשב"י תלמידו בגנות הרומאים בשבת לג.

[11] כתובות סב - סג.

[12] עיין לעיל הערה 7.

[13] אמרה לו אשתו לך למוד תורה, אמר לה הלא ישחקו עלי שאני בן ארבעים שנה ואיני יודע כלום, אמרה לו בוא לעשות פלא, אמר לה ומה הוא, אמרה לו הבא לי חמור שהוא ניזק בחוליותיו, הביא לה, זרקה על נזקו עפר וזרעה עליו שחלים וצמח, הוציאו לשוק, יום ראשון ושחקו עליו, יום שני ושחקו עליו, יום שלישי לא שחקו עליו, כך אמרה לו לך ולמוד תורה, היום ישחקו עליך למחר ישחקו יום שלישי יאמרו זה מנהגו כן, מיד הלך הוא ובנו (מדרש הגדול שמות ד, יג).

[14] החיד"א בפתח עיניים על פסחים קיב ע"א מביא מחלוקת ראשונים לגבי זהותו של אותו רבי יהושע בנו של רבי עקיבא. לדעת רשב"ם, רש"י וסדר הדורות הוא רבי יהושע בן קורחה. לדעת חכמי התוספות איננו אותו אדם אלא רבי יהושע אחר. ולבסוף כותב החיד"א שבשער הגלגולים מספר מוהרח"ו שהאריז"ל ראה את שניהם והעיד שאינם אותו אדם. מכל מקום לדעת כולם שמו היה רבי יהושע כמובא בהדיא בגמרא פסחים שם ובשבועות ו ע"א, ומסתבר שקרא לבנו הבכור על שם חמיו. קריאת השם לכבוד חמיו נעשתה בעודם מודרים מנכסיו דבר שכאמור מבטא התכחשות טוטאלית של כלבא שבוע לעובדת היותה בתו. כתוצאה מכך רבי עקיבא איבד את עבודתו ועל בני הזוג היה להתגורר בעוני ומסתמא לאחר שרבי עקיבא הלך ללמוד תורה ורחל גידלה את בנה לבדה המצב לא השתנה.

[15] נדרים נ ע"א ובן יהוידע שם. "גם הירוד שבאנשים, אם יציעו לפניו שיכול הוא לעשות חסד... יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב" (מרן הרב זצ"ל, אגרות הראיה כרך א אגרת שא).

[16] רבי אליעזר ורבי יהושע – נדרים נ ע"א למשל. רבי נחוניא הגדול – מגילה כח ע"א. שימש את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה – חגיגה יב ע"א.

[17] כריתות ג, ט.

[18] אבות דר"נ  ו,ב: הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר' יהושע, אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה, כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר, אלף זו למה נכתבה, בית זו למה נכתבה, דבר זה למה נאמר, חזר ושאלן והעמידן בדברים... אמר לו רבי טרפון, עקיבא, עליך הכתוב אומר (איוב כ"ח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור, דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה.

[19] סנהדרין לח ע"ב, סז ע"ב ועוד.

[20] ערכין טז ע"ב: ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון ברבי. ועיין בעניין קבורת מת המצווה בירושלמי נזיר לד ע"א. ועוד מובא כאיש מעשה ומחמיר בגמ' עירובין ז ע"א, ובירו' מעשרות יג ע"ב.

[21] סוכה כג ע"א.

[22] תפילותיו הנרגשות של רבי עקיבא היו לשם דבר - תניא א"ר יהודה כך היה מנהגו של ר"ע... וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות (ברכות לא א). ועיין ירושלמי תענית (טו ע"א) שהיו נענות תפילותיו יותר משל גדולי הדור.

[23] לגבי מניין התלמידים שמתו, בבר"ר סא, ג מצאנו שהיו רק שנים עשר אלף ולא עשרים וארבע אלף כמובא בגמרא לפנינו. ע"פ ההשערה שתלמידי ר"ע או חלקם נהרגו ע"י הרומאים במרד בר כוכבא (השערותיהם של הרב נריה והרב גורן המבוססים על השמד המוזכר באגרת רב שרירא גאון) יש הגיון לומר שזוג תלמידי החכמים תפקדו כזוג של ספרא וסייפא. האחד חייל והשני לומד. לצערנו ההרמוניה לא נמשכה ועינם של אלו הייתה צרה באלו כלשון בר"ר שם. חוסר הכבוד היה בין לומדי התורה לאנשי הצבא ולהיפך, והעונש בא על כולם - אלה שהיו חיילים נפלו בקרב ואלה שהיו בישיבה נהרגו מהמגפה שהתרחשה בין פסח לעצרת.  וע"ע תנחומא חיי שרה ו, וצ"ע. מכל מקום לענ"ד השערה זו לגבי הקשר שבין מיתת התלמידים למרד בר כוכבא פחות מסתברת מפני שהיא לא מותירה כמעט זמן לאחר המרד שבו רבי עקיבא לימד את חמשת התלמידים החדשים שהרי רבי עקיבא נפטר לפני שנת 140 שבה פסקו הגזירות והמרד דוכא באזור שנת 136 (ועיין לעיל הערה 6).

[24] כך אמר רבן גמליאל לאשתו שקנאה בתכשיט ירושלים של זהב שעשה רבי עקיבא לרחל (ירו' שבת לד ע"א).

[25] משמת רבי עקיבה בטלו הדרשנים (ירו' סוטה מו ע"ב). ר"ע היה יושב ודורש והצבור מתנמנם, בקש לעוררן וכו'. (בר"ר נח, ג).

[26] מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו ונזכר לו מה עשה בילדותו, אמר מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות . (ילקוט המכירי מזמור כו ה).

[27] פעמים מספר נשאלתי - כיצד היה נראה חוסר הכבוד שבין תלמידי חכמים בדורו של רבי עקיבא? על מנת לענות באופן אותנטי נראה להביא שני סיפורים מן הגמרא שימחישו את האוירה של חוסר הכבוד. אני סבור שאלו סיפורים רלוונטיים מפני שהם מהדור של רבי עקיבא ותלמידיו ומפני שסופם במיתה. הסיפור הראשון (מנחות סב:) הוא על רבי עקיבא עצמו שראה תלמיד חכם שמח כשחברו מתקשה:

שתק רבי טרפון צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה אמר לו רבי עקיבא יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן תמהני אם תאריך ימים אמר רבי יהודה ברבי אלעאי אותו הפרק פרס הפסח היה כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו יהודה בן נחמיה היכן הוא ואמרו לי נפטר והלך לו.

הסיפור השני הוא חלק מסיפור היציאה של רשב"י מן המערה בשבת לג:. רשב"י רוצה לנהוג כאבותיו ולתקן דבר בעיר טבריה ומחליט לנסות לטהר מקומות מחשש טומאת מת על מנת שיוכלו לעבור שם כהנים בלי חשש. לכן הוא מחפש מישהו שיודע שמועה בעניין. וכך הסיפור ממשיך:

 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: כָּאן קִיצֵּץ בֶּן זַכַּאי תּוּרְמְסֵי תְּרוּמָה. עֲבַד אִיהוּ נָמֵי הָכִי, כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה קְשֵׁי — טַהֲרֵיהּ, וְכָל הֵיכָא דַּהֲוָה רְפֵי — צַיְּינֵיהּ. אֲמַר הָהוּא סָבָא: טִיהֵר בֶּן יוֹחַי בֵּית הַקְּבָרוֹת! אֲמַר לֵיהּ: אִילְמָלֵי לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ, וַאֲפִילּוּ הָיִיתָ עִמָּנוּ, וְלֹא נִמְנֵיתָ עִמָּנוּ — יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר. עַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ, וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! יְהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ.

[28] יבמות סב ע"ב, מאירי שם. ועיין בפרי חדש או"ח תצג, ב ותמצא דבר נפלא. ואמנם לא כל כך משמע שהיה הדבר ממש באותו יום שהרי בגמ' יבמות סב נאמר 'והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם'. אך מכל מקום משאלת הפר"ח שם יש לומר שיש לכך יחס עם יום לג בעומר עצמו. ונראה לומר שההחלטה לקום וללמד מחדש הייתה כבר מאותו יום ממש.

[29] קל לראות את ההנגדה בין דמותו של רבי עקיבא לדמותו של 'אחר'. רבי עקיבא הוא רב ההזדמנות השניה, זה שיודע ליפול ולקום (כאותיות שמו יעקב, ההולך בעקב ובכל זאת לא נכנע למציאות ויכול לה). אלישע בן אבויה הלוא הוא 'אחר' כיוון שנפל לא קם עוד. אמנם שניהם היו רבותיו של רבי מאיר בעל הנס ושניהם היו גדולי עולם שנכנסו לפרדס. אך בשעה שבכניסתם לפרדס החכמה רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום, היה זה אחר שהציץ וקיצץ בנטיעות. מה היה ההבדל העקרוני ביניהם? אחר הוא איש של הזדמנות אחת ויחידה '...באחת ועלתה לו'. הוא היה בן גדולי הדור אשר הוקדש לתורה מבטן. כאשר ראה מה שלא הסתדר לו מבחינה רוחנית לא הצליח לעמוד בכך, ואף משמים מראים לו שאין לו תשובה והוא מקבל זאת. גם בפרקי אבות המימרא שלו: 'הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק'. לעומתו רבי עקיבא בן של גרים מתחיל ללמוד בן ארבעים שנה וכל ימיו עליות ומורדות 'שבע יפול צדיק וקם'. ומימרתו בפרקי אבות – 'למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו וכו'. מעניין שאת רבי מאיר בעל הנס מקובל בעמ"י לציין ביד אייר ביום פסח שני שהוא יום ההזדמנות השניה של מי שלא יכל להקריב קרבן פסח במועדו.

[30] בניו – מו"ק כא ע"ב (ועיין ילק"ש שמות פרק יח, רעא שאולי היה זה רק בן אחד ושמו שמעון). תלמידיו – יבמות סב ע"ב.

[31] סוף מסכת מכות. ועיין במאמרי על פסח.

[32] יבמות קכא ע"א.

[33] העין הטובה של רבי עקיבא היא נקודה מרכזית באישיותו אותה פיתח כנראה אצל נחום איש גם זו (לטובה), ועיין גם ברכות ס ע"ב כל דעביד רחמנא לטב עביד, ושבת קכז עם הערות 7- 4 לעיל.

[34] בלשון הקודש משבר הוא המקום שבו האישה יושבת על מנת ללדת.

[35] באבות דרבי נתן ו,ב: ר' שמעון אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה, לסתת שהיה מסתת בהרים, פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות באו בני אדם ואמרו לו מה אתה עושה, אמר להם הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן, אמרו לו אי אתה יכול לעקור את כל ההר, היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול, נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן, כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע. וכן עיין מנחות כט ע"ב.

[36] ירושלמי ברכות פרק רביעי (לב).

[37] רבי עקיבא 'יד עניים הוה' - קידושין כז ע"א. ועיין גם במעשה עם רבי טרפון (כלה א, כא).

[38] תניא אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים, בערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו, וערב יום הכפורים כדי שיאכילו את בניהם (פסחים קט ע"ב).

[39] הניסוח מתוך ספר יוחסין לרבי אברהם זכות. ההיגיון פשוט בגמרא סנהדרין פו ע"א: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא ר' יהודה, סתם ספרי ר' שמעון, וכולהו אליבא דר' עקיבא. מחמשת (או שבעת -  עיין בר"ר סא, ג) תלמידי רבי עקיבא יש לנו את המשנה והזוהר, הנגלה והנסתר. ועיין קידושין עב ע"ב משמת רבי עקיבא נולד רבי – והמשיך את השליחות של כתיבת התורה. הקשר בין משה רבינו שורש תושב"כ לרבי עקיבא שורש תושבע"פ נזכר בכמה מדרשים ומצאו ברמז החיד"א במראית העין על מנחות כט. ומצאנו בכמה מקורות שנגלו לו אף דברים שלא נגלו למשה (ועיין חומת אנך לחיד"א על פסוק כל יקר ראתה עינו איוב כח, י).

[40] אמר רבי יונה כתיב לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל, זה ר"ע שהתקין מדרש ההלכות והגדות. (שקלים יג ב).

[41] חגיגה יד.

[42] עירובין כא ע"ב.

[43] יבמות טז ע"א. עוד ביטוי מפליג של ענווה תמצא בשיר השירים רבה א,כ.