יום שני, 18 בנובמבר 2019

לוט מוסר נפש (בנותיו) על החסד!



למרות התקנות המקומיות הקשוחות של סדום, לוט מסכן את חייו ומכניס לביתו אורחים. בלילה מסתובב המון מוסת מסביב למעונו ומבקש 'תנה לנו את האנשים ונדעה אותם', הם דורשים את האורחים למשכב זכור והתעללות המונית. תגובתו של לוט מחרידה – כדי להגן על אורחיו הוא מציע להמון המרושע לבצע את זממם בבנותיו במקום באורחים 'אשר באו בצל קורתי'. לוט שנתפס בהתחלה כאיש חסד עד כדי מסירות נפש מתגלה כאדם שאכן מוכן למסור נפש אך לא את נפשו...
המעשה של הכנסת האורחים של לוט מובא בתורה מיד לאחר מעשה מקביל של אברהם, וההבדל בולט לעין. כאשר אברהם אבינו ע"ה מכניס אורחים הוא עושה זאת יחד עם בני ביתו. שרה אמנו מכינה עוגות, ישמעאל רץ יחד איתו אל הבקר. חסד כפרויקט משפחתי. לעומת לוט שמקריב את משפחתו על מזבח החסד. חסד אמיתי מול חסד נפול ומזויף. לוט הוא חסד ללא גבול.
ואכן, כשהקב"ה מסביר מדוע הוא לא מגלה לאברהם על מה שיקרה בסדום הוא אומר כך: "כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט...".
בנות לוט סופגות אל קרבן את החסד ומנסות להמשיך את העולם שהן חושבות שכבר חרב. בלילה הן משכרות את אביהן ומביאות ממנו ילדים – עמון ומואב. מעניין לגלות שני ציווים שקשורים לאומות הללו. מצד אחד, "לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם[1]". האומות הללו לא עשו עמנו חסד. זה מעניין שדווקא לוט שעושה חסד בקיצוניות משפחתו מתרחקת מחסד שכזה. בנות לוט חוות מעין טראומה בעקבות החסד ההרסני של אביהן ובניהן גדלים להיות לעם שלא עושה חסד. אמנם הבנות עצמן לא אשמות שהרי אכן חוו טראומה ואולי כזכר לכך נפסקה הלכה – עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ומצד שני, יש איסור להתגרות ולצור על עמון ומואב[2] שהרי סוף סוף הם צאצאי לוט, וכתלמידו של אברהם הוא עוד יבוא על תיקונו. שאיפת החסד הלא מושלמת שלו עוד תתגלה במגילת החסד המגלה את חסדה של רות המואביה, חסד מתוקן שנועד לבנות בית ולא להרוס אותו.




[1] במאמר מוסגר: המשך הפסוק מתייחס לבעיה אחרת (שעל פיה ניתן לשפוך אור אחר גם על תחילת הפסוק) שנמצאת אצל לוט ומשפחתו -  "וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃". לוט התנהג בכפיות טובה אדירה כלפי אברהם דודו. אברהם שראה כיצד הרן נשרף לנגד עיניו לקח אחריות ודאג לילדיו של אחיו. את שרה הוא נשא לאשה ואת לוט אסף אל ביתו. לוט עבד אצל אברהם והתעשר ועם גדילתו בחר בגלל סכסוך ממוני לעזוב את משימת חייו הרוחנית של אברהם (על אף שראה בעצמו יורש של ההטבות אשר באות יחד איתה – ארץ ישראל), והלך לאנטיתזה הרוחנית – סדום אוהבת הממון ושונאת החסד. למרות הכל אברהם דואג ללוט וכשהוא נשבה הוא יוצא למלחמה כדי להצילו. אך לוט שרואה כל זאת ואף שומע על כך שאברהם לא לוקח ממלך סדום מחוט ועד שרוך נעל, בוחר לחזור ולהתגורר בסדום. גם לאחר מכן אברהם איש האמונה ממשיך ומתפלל להצלת סדום ותפילותיו נושאות פרי ולוט ומשפחתו ניצלים. ומה גמלו מואב צאצאי לוט על כך? בדיוק להיפך. אברהם עמד על הר גבוה כדי לברך ולהתפלל עבור עם רשע, ואילו בני לוט שכרו את בלעם הרשע לעמוד על הר גבוה ולקלל עם צדיק.  מהלך זה ראוי לבוא בארוכה ברשומה אחרת.
[2] עיין ברש"י בפרשתנו שמסביר מדוע במואב מותר להתגרות ורק אסור להלחם לעומת עמון שאסור גם להתגרות בהם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.