שאלה אחת, ארבע פרשנים

עולם הפרשנות היהודי הוא עולם עשיר במיוחד. בפירושי התורה של חכמינו מתבטאת מקוריות וחכמה ממזרח ומערב. בפרשה אומר הקב"ה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך". השאלה המתבקשת היא מדוע זהו המעשה האחרון שמשה מצווה לעשות לפני פטירתו? הפרשנים נחלקו בשאלה זו.

הרמב"ן מסביר על פי המדרש שיש כאן מימד של כבוד אחרון שהקב"ה חולק למשה. ככל הנראה, משה האוהב הגדול של ישראל היה בצער עצום על מה שעשו לנו הגויים בחטא בעל פעור. לכן הקב"ה כיבד אותו וביקש להראותו את הנקמה ברשעה כבר בעולם הזה.

המלבי"ם לעומת זאת קורא את אותו המדרש אבל מבין בו כוונה נוספת. הכבוד של משה לא היה רק סביב עם ישראל אלא סביב ההנהגה האלוקית. הנהגת ה' את העולם אמורה להיות צודקת ומוסרית גם בעיני בני האדם, כשאין הדבר כן יש בזה חילול השם. כשהרשע שהחטיא, ניסה להרוג, ואף גרם בסופו של דבר לנפשות רבות להיהרג, כשאותו רשע מסתובב עדיין חופשי בעולם זהו חילול השם. הקב"ה שידע שהדבר מפריע למשה ציוה עליו לנקום על מנת לראות את קידוש השם שבדבר. שימו לב, יש כאן מהלך מופלא – מצידו של הקב"ה כבודו מחול, כביכול הוא מוכן להבליג על המצב הזה של חילול כבודו בגויים. אך בגלל שזה כל כך מפריע למשה אוהבו, הקב"ה מקפיד על כבודו ומצווה אותו לנקום.

שני ההסברים הללו בנויים על דברי המדרש שמצייר את ציווי הנקמה לקראת סוף ימי משה כפרס. כיוון הפוך מביא האור החיים הקדוש בפירושו. האור החיים מחדש שהייתה קפידא אלוקית על משה רבינו (לפי גודל מעלתו) במעשה זמרי בן סלוא. נראה היה ששלמות אהבתו של משה הוטלה כביכול בספק – מדוע רפו ידיך נגד זמרי? מדוע לא היית אתה זה שקינא לאלוקיו ולכבודם של ישראל ועצר את המגפה?

כדי שמשה רבינו יעלה בשלמות גמורה לשמיים ציווה אותו הקב"ה ציווי שיש בו תיקון – לך וקנא את קנאתי נגד מדיין. וכדי שיהיה ביטוי לעוצמת האהבה של משה לקב"ה היה צריך לתלות את הציווי בפטיתו של משה. לא סתם נקום נקמת בני ישראל כי אם – אחר תיאסף אל עמיך. משה יכל לדחות את הקיום ולחיות עוד ועוד אך הוא הוכיח במעשיו שאכן 'עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה'.

לכל דעות הפרשנים שראינו עד עכשיו האהבה למשה היא הציר המרכזי של הציווי.
אך הנצי"ב מוולוז'ין - רוח אחרת הייתה עימו. לפי פירושו, המלחמה נעשתה על ידי משה לטובת ישראל פשוט כי לא הייתה ברירה. הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שבמקום שהיה חטא גדול וחילול השם צריך זכות גדולה כדי להינצל. לכן המלחמה הזו הייתה חייבת להיעשות כל עוד משה וזכותו נמצאים ומגנים עלינו במלוא עוזם. זהו גם הטעם של חז"ל לכך שקבורתו של משה הייתה למול פעור. כדי שגם לאחר פטירתו בכל שנה ושנה כאשר יעלה הקטרוג של חטא בעל פעור על ישראל יראה המקטרג כביכול את קברו של משה (הכוונה כנראה לזכותו הגדולה) וישקע.