בעידן שבו אנשים רבים רגילים לגירויים חדים ומהירים, ולא קוראים יותר מהמסגרת שה'ציוץ' בטוויטר מאפשר בולט אורכה של פרשת נשא. באופן מפתיע חלק ניכר מאורך הפרשה לא הבא ללמדנו מצווה חדשה (שלא כרמב"ן) או סיפור מסעיר, אלא חוזר על קורבנות הנשיאים בהבדל של הימים ושמות המקריבים בלבד. מה פשר עניין זה?
שמעתי פעם מהרב ריבלין, המשגיח האגדי של ישיבת כרם ביבנה שבסיפור זה יש הכוונה גדולה של עבודת האדם האינדיבידואלית. כל נשיא הביא קרבן דומה לחבירו מבחינה חיצונית אך מבחינה פנימית היה זה קרבן אחר. לכל נשיא יש מטען של שאיפות חלומות תחושות ואופי שונה. לכן הנשמה, הלב והמחשבה שכל נשיא 'הכניס' בקרבן היא ייחודית לו. ובא הקב"ה ומלמדנו אין תחליף לעבודה של כל שבט ושבט, ובעומק נוסף אין תחליף לכל אחד ואחד מישראל. ומכאן נלמד גם לתפילות היומיומיות, הנוסח החיצוני קבוע ודומה שחרית, מנחה וערבית בכל יום, אך הכוונה והטעם של כל תפילה משתנה מאדם לאדם ואין תחליף לאף אחד. לכן מלמדת הגמרא שישנה מעין זעקה על כל יהודי שיכול להגיע ולא מגיע לבית הכנסת שבשכונתו. עם ישראל זקוק לתפילות של כל אחד מאיתנו.
אך הדברים נכונים לא רק לעבודה שבלב זו תפילה, כך מצינו גם במתן תורה. "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד" (פסיקתא דרב כהנא י״ב:כ״ה), במעמד הר סיני קיבל כל יהודי את אור התורה בהתאם לכלים שלו. בשל"ה הקדוש כתב שישראל מונים שישים ריבוא נשמות וכנגדן יש שישים ריבוא אותיות לתורה (ר"ת ישראל). לפי זה כל יהודי הוא כמו אות בספר תורה וידוע כי ספר תורה שחסר אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת (רמב"ם הל' ס''ת י). הרמח"ל מלמדנו בספרו הקצר דרך עץ החיים שישנה פגישה מיוחדת לכל נשמה ונשמה עם אור התורה. פגישה שמאירה את התורה באור אחר שאין איש אחר שיוכל למלא. כך יובן גם האמור בזוה"ק. הזוהר מלמד שבכל שבוע, במוצ"ש עולה נשמת האדם לישיבה של מעלה ושם שואלים אותה מה חידשה בשבת קודש. ההנחה המובלעת בדברים היא מה שכתבנו לעיל - לכל נשמה ישנה פגישה מיוחדת משלה עם התורה פגישה שמולידה ניצוצות של חידושי תורה יחודיים.
מתוך ההבנה עד כמה עבודתו של כל יהודי חשובה לפני המקום נשתדל יותר לדייק את עבודת ה' שלנו בתורה ובתפילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.