פרשת בלק - לקבל 'הסכמה' מגוי...

ערב הכניסה לארץ מתחולל מפגש בלתי מודע מצדו של עם ישראל עם נציג מיוחד של אומות העולם. בלעם הרשע עומד מול העם היוצא ממצרים ומנסה להזיק לו. היינו יכולים לחשוב שהתורה מספרת לנו את האירוע הזה על מנת שנראה את חסדו של ה' שגם כאשר אנו כלל איננו יודעים וחשים בסכנה הקב"ה מגן ומושיע. ועל ניסיך שבכל יום עימנו תמיד. אך נראה שהמפגש עם אישיות שכזו היה צריך לקרות מטעם עמוק יותר.

פגישות עם גויים משמעותיים נוספים קרו בצמתים חשובים בקורות עם ישראל. קודם היציאה ממצרים הצטרפו לשורותינו בתיה בת פרעה וגם ציפורה אשת משה אשר לשתיהן הוא חב את חייו, במתן תורה היה זה יתרו כהן מדיין שבחר להצטרף אל משה, ובכניסה לארץ רחב התגיירה ואף התחתנה עם יהושע בן נון. לפני הקמת מלכות ישראל רות הצטרפה והפכה לאמה של מלכות ובימי בית ראשון באו מלכת שבא, נעמה העמונית ובת פרעה להדבק בשלמה המלך ע"ה (עיין שמות רבה כז, ד). הן ביציאה מהגלות הראשונה והן בשניה אנו מוצאים קבוצות שהתגיירו (במצריים ערב רב ובשיבת ציון "ורבים מעמי הארץ מתיהדים") מדוע?

להערכתי, הפסוק המצוטט ביותר מפרשת השבוע הוא "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הכוונה של רוב המצטטים היא שאין מה להתחשב בדעת הגויים ואנו צריכים להבין שנגזרנו לחיי בדידות לאומית. אך אולי ההבנה של הפסוק צריכה עדכון גירסה לאור היציאה מהגלות לעצמאות מדינית? 

חלק מייעודו של עם ישראל הוא להביא ברכה עצומה לכל האנושות. אלא שהאנושות ברוב הזמנים הייתה במצב מוסרי שפל ביותר. רובה הייתה עובדת עבודה זרה וממילא נושאת בתוכה עיוותים מוסריים חריפים כמו אלימות, ניצול החלש והפקרות מינית. לכן היה קושי גדול לחבר בין ישראל לעמים וברוב הזמנים ברכנו על ההבדלה "עם לבדד ישכון". ובכל זאת על מנת שנוכל לקיים את תפקידנו כראוי עלינו לשמור על חיבור עם כלל האנושות וכביכול לקבל את הסכמתם של הגויים להובלה המוסרית של עם ישראל. לכן חשוב לתורה לספר לנו על ישמעאל אבי קידר שחזר בתשובה והקדים את יצחק אביהם של ישראל (בבא בתרא טז ע"ב). אנו גם לומדים על הפגישה ההיסטורית בין יעקב אביהם של ישראל לעשיו אבי אדום ועל כך שאמר לו עשיו 'אחי יהי לך אשר לך' ובנוסח המדרש – כאן הודה לו על הברכות (רש"י על בראשית לג, ט). כאן הודה עשיו שהברכות שקבל יעקב מיצחק אביהם אכן ראויות לו בהיותו הבכור (המוביל המוסרי) האמתי. נציגי הגויים מסכימים לקבל את הובלתנו המוסרית, הכשרים שבהם עושים זאת בחפץ לב ומצטרפים אלינו, אלו גרי הצדק שמוזכרים לעיל. חלק אחר פשוט מביע את הסכמתו, ברצונו או בעל כורחו. בלעם כלל בתוכו את הנציגות הרוחנית של האנושות. אדם בלי עם, אישיות קוסמופוליטית שהכל צריכים לה המשמש כנציג ה' לגויים חייב להודות בכישלונו המוסרי ולראות כיצד האומות נצרכות לעם ישראל. אע"פ שבגלל שחיתותו המוסרית האישית הוא לא יכול לזכות ולהתגייר, בוקע קולו הפנימי ומכריז: 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'.

אחד הפירושים למילים "ובגוים לא יתחשב" אומר שעם ישראל לא נספר בחשבון שבעים האומות. מפני שכמו היחס בין משה לשבעים הזקנים בסנהדרין של שבעים ואחת החכמים, עם ישראל איננו ככל האומות, הוא המנחה והמוביל. ולבסוף הוא גם הוא המכריע, האומה השבעים ואחת.

דווקא היום כשדעתנו חזרה להיות חשובה בין שבעים האומות עלינו לזכור את יחודנו ותפקידנו המיוחד באנושות. איננו עם ככל העמים.

קרדיט על התמונה: (צילום: חיים צח\לע"ם) מתוך אתר סרוגים 







להרחבה עיינו גם במדרש הבא על ההבדל שבין נביאי אומות העולם לנביאי ישראל: המדרש (תנחומא תחילת פרשת בלק) מעמיד את ההבדל שבין נביאי ישראל לנביאי הגויים על מוסר לאומי ודאגה אוניברסלית: "ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר 'צופה נתתיך לבית ישראל', ונביא שעמד מן האומות (בלעם) העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא (בנתינת העצה של הפקרות בנות מואב). ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה 'על כן מעי למואב ככינור יהמו' וגו', וכן יחזקאל אמר 'שא על צור קינה', וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם -  להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהן וראה מה עשה".