על פי הקבלה חודש תמוז הוא החודש שבו תלוי
תיקון עיניים. מעניין לראות כיצד הפרשות שבדרך כלל נקראות בסביבות חודש זה אכן
מדברות בדיוק בענייני העין ונקודת המבט הנכונה על המציאות.
בפרשת שלח לך למדנו על המרגלים שראו
את ארץ ישראל בעין רעה וצרה. כל הדברים הטובים שעשה הקב"ה למען עם ישראל נראו
בעיניהם כרעים. חז"ל מספרים כיצד הקב"ה הטיל מגפה על אויבינו למען עם
ישראל אך כשראו זאת המרגלים הם הכניסו את זה תחת הכותרת 'ארץ אוכלת יושביה'. כיצד
הם מביאים פירות גדולים ומרשימים ואומרים – ראו שפירות אלו לא מתאימים לבני אדם
אלא לענקים. בעומק, לא רק על הארץ הביטו המרגלים בעין רעה וקפדנית אלא גם על הנהגת
ה' בעולמו כביכול. במקום אחר מגדירה הגמרא את החטא בכך שהמרגלים 'הקדימו פה
לעין' זאת אומרת שקודם הם החליטו מה הם רוצים לומר ואחר כך ראו לפי האג'נדה.
היום היינו קוראים לזה – לא נותנים לעובדות לבלבל אותם.
גם בפרשת קרח מצאנו אדם שמביט על הכל
הפוך. משה רבינו האיש עליו העיד רבונו של עולם שהוא העניו מכולם נתפס בעיני קורח
כאדם שרודף שררה ומסדר ג'ובים למשפחה. הגמרא שואלת – 'קרח שפיקח היה מה ראה
לטעות זו?' ועל זה באה התשובה 'עינו הטעתה אותו'.
בפרשת חוקת הקשר לטעויות העין נראה
הן אצל משה רבינו שמפרש את הבכי של ישראל בצמאונם כזלזול באחותו מרים הנביאה דבר
שמביא אותו לכעס שלא במקום (עיינו במאמר שהתפרסם בבמה מכובדת זו בשבת שעברה). כמו
כ למדנו על תיקון העיניים בפרשת חוקת דרך המקרה של סיחון. שם החשדנות הקשה של מואב
בישראל, על אף הצהרותיהם המפורשות שפניהם לשלום, הביאה למפלתם הניצחת.
בפרשת השבוע נקרא
על דבריו של בלעם הרשע, 'נאום הגבר שתום העין'. יש שהבינו ששתום פירושו
סתום (אוהחה"ק בפירוש ראשון). אך מרוב הראשונים נראה להיפך – שתום הוא פתוח,
ההיפך מסתום (אונקלוס, אבע"ז, רלב"ג ועוד ועיין ברש"י). זו גם
הסיבה שבימינו אנו קוראים לאובייקט שאחראי על פתיחה וסגירה – 'שסתום'. זוהי הלחמה
של המילים שתום וסתום, פתוח וסגור. בעלי המוסר לימדו אותנו שלאדם שתי עיניים כדי
שיוכל להביט מחד באופן טוב ואוהד על העולם, ומצד שני ידע גם להביט באופן ביקורתי
בעת הצורך. בלעם בוחר להביט על העולם בעין ביקורתית בלבד, ויש לזה מחיר. בכך שהוא
פוקח עין אחת ומשתמש בראיה ביקורתית מאוד הוא מאבד את היכולת להביט אחרת, הוא בעצם
סותם את העין השניה. וכפי שלמדנו פעמים רבות, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.
בשפה של המדרש זה נאמר כך: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם,
כְּתִיב עַל יִשְׂרָאֵל (זכריה ב, יב): כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם כְּנֹגֵעַ בְּבָבַת
עֵינוֹ, וְאַתָּה הוֹלֵךְ לִגַּע בָּהֶם וּלְקַלְּלָם, תֵּצֵא עֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר
(במדבר כד, ג): שְׂתֻם הָעָיִן, לְקַיֵּם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם כְּנֹגֵעַ
בְּבָבַת עֵינוֹ. וכך מסביר הנצי"ב מוולוז'ין בפירוש העמק דבר – שתום הוא 'מלשון
שת ומלשון סתם... והביאור שת לסתום, שהוא בעצמו גרם שיסתם עינו והוא בשביל שביקש
להביט בעין רעה על ישראל ונסתם ממנו'.
נתחזק בעין טובה על הארץ, על העם היושב בה
ועל מנהיגיו, על הנהגת הקב"ה את עולמו. ונזכור שכשפוקחים רק עין אחת, בעצם
בוחרים לסתום את השניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.