האם התורה במצבה הנוכחי יכולה להנהיג?

ליאור ומשה הם שני חברים שעובדים יחד במגדלים החדשים ברמת גן. בצהריים הציע משה לליאור לאכול יחד במסעדה הבשרית החדשה שנפתחה לא הרחק ממקום עבודתם וליאור הסכים. אך כאשר התקרבו למקום, אמר פתאום ליאור למשה – 'סליחה, אבל לא נוכל לאכול במסעדה הזו כי אני שומר כשרות'. משה התבלבל לרגע אך אמר מיד – 'גם אני אוכל רק כשר והנה כתוב – כשר'. 'נכון', הסביר ליאור בסבלנות, 'אך אני ספרדי, והבשר שאיננו 'חלק' הוא טרף לשיטתי'. משה כמעט נעלב – 'אתה אומר שאני אוכל טרף?' ליאור מיהר להתנצל – 'לא, אני רק אומר שלדעת רבותי זה אסור ולדעת רבותיך זה מותר'. עכשיו משה איבד את העשתונות – 'רבותי, רבותיך אבל מה אלוקים רוצה שנעשה?! '

הסיטואציה הטריוויאלית הזו יכולה לחזור בוריאציות רבות ובמיקומים שונים. האם התורה תומכת בריבוי הדעות ההלכתיות הללו או שמא מגבילה אותו? בפרשה הקודמת למדנו את 'איסור לא תתגודדו' משורשי האיסור הוא על מנת שלא תהא התורה כשתי תורות כלשון הגמרא. בימינו נראה שנעשתה התורה לאלף תורות (כלשון הקדמת הבית יוסף), וכל הרוצה לפסוק יבוא ויפסוק. על אף ניסיונות שונים במהלך ההיסטוריה לכבד את כל המסורות ולשלב אותם לשיטת פסיקה אחת הדבר לא צלח. ניסיונות כמו כתיבת השולחן ערוך, מחיקת מנהגים מסוימים בכפיה או קבלה מרצון של אחרים לעיתים צמצמו את הבעיה ולעיתים החריפו אותה, אך אף פעם לא הביאו לפתרונה. בכל תקופה הופיע ספר פסיקה שניסה לאחד את השיטות ובכך לצמצם אותן.

בעבר הבעיה לא הייתה חריפה כמו שהיא היום. לצורך העניין, בימי הגלות יכל יהודי לחיות חיים שלמים עם מנהגי קהילתו ולא לדעת בכלל על קיומו של מנהג מדינה אחרת. עם השיבה לציון בה זכינו לקיבוץ גלויות מכל חלקי העולם כולנו מכירים את המנהגים של כולם וחשים את הסתירה בחריפות. לא הגיוני שדבר מסוים מותר לי ואילו חברי היהודי האשכנזי נמנע ממנו ברטט של יראת שמיים (או להיפך). סיבה נוספת להחרפת הבעיה היא ההתעוררות הבריאה של העם לחיות יחד באופן של מדינה. נסו לתאר לעצמכם את הסיטואציה הבאה – בעוד עשרים שנה יש רוב דתי בארץ וראש הממשלה רוצה לקבל דעת תורה בסוגיה מסוימת. הוא פונה לנציגי ש"ס והם אומרים לו בשם מועצת חכמי התורה חד משמעית תשובה מסוימת, אלא שנציגי יהדות התורה פונים למועצת גדולי התורה שלהם והם עונים בדיוק להיפך. כמובן שגם לרבנים הדת"ל  גישה משלהם... המדינה מאוד רוצה לעשות כדעת תורה אך מה היא בעצם?

בפרשת השבוע שלנו מלמדת אותנו התורה את הדרך הנכונה – התורה מצווה להקים בית דין גדול בלשכת הגזית. בבית דין ישבו יחד שבעים ואחת חכמים גדולים מכל המגזרים ידונו ויקבלו הכרעה בענייני הכלל והפרט. תורה אחת תצא מציון לכל ישראל. לאור מה שכתבנו לעיל נראה כי זו המשימה הקרובה של עולם הרוח היהודי – להביא למצב שבו יושבים גדולי ישראל יחד ומקבלים את הכרעת הרוב וההכרעה המתקבלת מחייבת את כולם ספרדים אשכנזים דתיים וחרדים.

האם בידינו הדבר? ובכן, הגדולים הם אלה שצריכים לשבת יחד ולהקים את המוסד החשוב הזה. אך כמו שכבר ראינו בעבר בסוגיות רבות, הלחץ הציבורי עובד. כאשר מתוך הקהילות רבים ידברו על הצורך הדרמטי בהכרעה, כאשר יימאס לנו מקללת הגלות של פירוד הלבבות מהמצב בו כל אחד בונה במה לעצמו, כשנרצה מאוד להתקדם עם תהליך הגאולה ולהדביק את הפער שבין הגאולה הגשמית לגאולה הרוחנית, כאשר כל זה יקרה השדר יעבור הלאה וישפיע גם על הגדולים שפע של גבורה לעשות את המעשה הנכון.