ירושלים - אנחנו וכולם

Photo by Dave Herring on Unsplash

'ירושלים לא מוזכרת בשמה אפילו פעם אחת בכל התורה'.

למעשה, השורה הזאת יכלה לפתוח דיונים בין - דתיים לגבי היחס לירושלים, ממש כמו השורה 'ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן', אלא שבנביאים ובכתובים ירושלים נזכרת כ- 700 פעמים, בכל מקום שבו מתפללים צריך לכוון את הפנים אליה, ושירים ותפילות נכתבו עליה בכל הדורות. לכן אין חולק על מרכזיותה של ירושלים ביהדות. אך דווקא לאור מרכזיות זו השאלה קשה יותר - מדוע ירושלים לא מוזכרת בתורה אפילו פעם אחת?

במקום בו התייחסה התורה לירושלים היא מזכירה אותה כך: 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם' (דברים יב, ה). העם ההולך במדבר יודע שכשיגיע לארץ, הקב"ה כבר יודיע להם באיזה מקום הוא בוחר. זה לא קרה מייד, רק בימי דוד המלך, מאות שנים לאחר הכניסה לארץ, בוחר הקב"ה בירושלים להיות המקום המיוחד לשמו. וגם כאן צפה השאלה – מדוע להשאיר את ירושלים בצל?

על שינוי התודעה הלאומית שבין הגלות לארץ ישראל נכתב רבות. היהדות של ארץ ישראל היא עצמאית, בוטחת בעצמה ובכוחה ומחזקת את ההבדלה שלה משאר הלאומים. לא עוד יהודי חלש שמוצא עצמו מובל על ידי הפריץ, מעתה סיפורים על גבורת לוחמינו במבצע הצלה הרואי יהיו המיתוס המכונן. התהליכים האלה קרו לנגד עינינו והם בריאים ומתועדים בספרי הנבואה. נראה כי הזכייה בירושלים כרוכה בשינוי תודעתי לאומי נוסף. אם בצמד המילים הדרמטי 'הר הבית' המילה 'הבית' מסמלת את הבית הלאומי שלנו, אז טעינו בכתובת. הבית הוא הבית של ה' אלוקי השמיים והארץ, אלוקי ישראל והעמים, ומתוך כך אנו מצפים לבנות שם את בית התפילה של האנושות כולה. המעמד הלאומי שלנו איננו העיקר בסיפור הארוך של עם ישראל. התפקיד של ישראל להיטיב את העולם מכל הבחינות ולהוביל בו את האומר המוסרי הוא הנקודה העיקרית. הלאומיות שלנו היא הגוף, החשוב וזה שאין לו תחליף, אך עדיין הגוף שנועד לתפקיד זה.

המילים אב המון גוים שנאמרו לאברהם אבינו כבסיס לתפקידו וייעודו מבטאות קשר של אהבה ואחריות כפי שאר העולם. כאב הרוצה בטובת בניו ומימושם העצמי מביטים ישראל על שאר העולם ומתוך מבט של אחווה אך ללא נאיביות מעושה הם מנסים לתת לכל אחד מהעמים מקום של כבוד בתיקון העולם.

לכן התורה לא מדברת על ירושלים במפורש. ירושלים, הר הבית ובית המקדש אמורים להגיע לידינו כפרי של תהליך נפשי ורוחני ברמה הלאומית שמבטא הבשלה של התפיסה העצמית שלנו.

ומה קורה איתנו? האם עלינו לעבור את אותה הבשלה שוב עם חזרתנו השנייה לציון? בימי עזרא ירושלים עמדה במרכז התודעה של העם. השבים ניגשו כמעט באופן מידי להקרבת קורבנות, וברגע שהתאפשר מבחינת המפה הפוליטית העולמית גם לבניין הבית. והם אכן בנו אותו, בדם יזע ודמעות, חציים בונים וחציים אוחזים בנשק. בימינו, ההנהגה הפוליטית שלנו כלל לא תכננה לכבוש את ירושלים, היא נפלה לידם כפרי בשל. עלינו לקבל את המתנה ולהבין שה' מאמין בנו שנצליח להיות ראויים לה ורק מתוך תפיסה זו המבוססת על היסוד האוניברסלי של היהדות נצליח לכונן שלום המבוסס על הלאומיות האוניברסלית הישראלית המבקשת את תיקון העולם כולו. שלום שאנו וכל עמי העולם כה זקוקים לו.  

(פורסם במקור ראשון ראה התש''פ)