החטא הקדמון - אבטיפוס של חטא

אנשים רציניים מבררים דברים ביסודיות, מהשורש. גם ר' צדוק הכהן מלובלין מלמד שכל תופעה שאנו מבקשים לעמוד על עומקה, יש ללמוד אותה מהשורש. השורש עליו הוא מצביע הוא המקום הראשון בו היא נזכרת בתורה. 

בפרשת בראשית אנו מוצאים את החטא הראשון. חטא עץ הדעת הוא אב טיפוס של כל חטאי האנושות. נראה שאם נשכיל להתבונן בו נוכל להבין לעומק את ההתמודדות עם היצר הרע ואולי אף ללמוד מטעויות וללקט עצות לניצחון. בשורות הבאות נעיין יחד בסיפור.
(לנוחיותכם הפסוקים מובאים בסוף המאמר)

הנחש

מדוע בכלל בחרה התורה מכל החיות בעולם דווקא בנחש כנציגו של היצר הרע. אם הערמומיות היא הנקודה אזי השועל נחשב הערמומי מכולם, ואם הדגש הוא על נשיכתו הקטלנית, הרי נשיכותיהם של הארי והנמר נראות קשות בהרבה. נראה כי דבר אחד מבדיל בין הנחש לשאר בעלי החיים הקטלניים. ההכשה איננה כנשיכה. את תוצאות ההכשה לא רואים מיד, תוצאותיה הסופניות נראות רק לאחר זמן. ואכן, חסידי פשיסחא נהגו לומר שעיקר ההנאה של היצר הרע איננה מהנפילה עצמה אלא מרעל היאוש והעצבות שהצליח להכניס לליבו של האדם. רעל משתק זה אט אט יגרום לאדם לא להאמין בעצמו וביכולתו להיות צדיק, יגרום לו להיות עצוב ולא יאפשר לו לעבוד את ה' בשמחה. 

השיווק של הנחש

הנחש המפתה את חווה הוא מופת שיווקי. מאופן השיווק שלו גם סוכני מכירות ממולחים יכולים ללמוד. הכלל הראשון בשיווק אומר - 'היכנס לראש של הלקוח, הבן מה הכי חסר לו והסבר לו כיצד מה שאתה מוכר ימלא בדיוק את החסר הזה'. מה מציע הנחש לחוה? "וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע". מכאן יש ללמוד הרבה מאוד על עצמנו. מה הכי מעניין אותנו כבני אדם? - להיות כאלוקים. לחוש כל יכולים, הרדיפה אחרי הכסף בשורשה מגיעה ממקום נפשי בו האדם רוצה לחוש 'בעל אמצעים' לעשות ככל העולה על רוחו. רדיפת החופש מגיעה ממקום נפשי שרוצה לחוש כל יכול וכן על זה הדרך. מצד אחד זוהי 'קנאה מוזרה' (עיין אורות הקודש ח"ב ,ה) שכן האדם שכל תפקידו להשתלם בתהליך ארוך ומתמיד מקנא בשלמות המוחלטת והאינסופית של הבורא. אך מצד שני לפנינו שורש של שאיפה של החלק אלוק ממעל שנמצא בכל אחד מאיתנו (הנשמה) אל ההתכללות באלוקות. משה רבינו השתבח בהיותו איש האלוקים, ואכן כולנו קרואים להיות אלוקיים. מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש וכו'. אז מה הבעיה במה שנחש עושה? הבעיה היא שנחש מוכר לנו זיוף - כאלוקים. המסלול המהיר ל'להיות אלוקים' של כסף, כבוד וכדומה הוא חיקוי חיצוני של העיקר והוא רק מרחיק מדבקות אמתית בה'. אנו מכוונים למשהו עמוק בהרבה.   

הנחש אומר לחוה: "וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃". זוהי עוד אחת משיטותיו של היצר הרע, להראות כאילו 'הכל אסור'. לדתיים הכל אסור כי אי אפשר ליסוע לים בשבת. השולחן מלא בכל טוב, אך אם דבר אחד לא כרצונך - הכל תפל, לא שווה ולא כדאי. 

האור החיים הקדוש מעמיק ומראה לנו כאן דרך פעולה נוספת של היצר הרע. את היצר הרע קל לנצח אם פשוט לא 'נכנסים איתו בדברים'. הגמרא במסכת קידושין מלמדת שיצר הרע דומה לליסטים מזויין (שודד חמוש) אך ללא רגליים. אם תכנס לבין ידיו מי יודע איך תצא אך יש דרך פשוטה מאוד שלא ליפול אצלו, פשוט לעקוף אותו. אם מיד כשמתחיל היצר הרע לטעון טענות פשוט בורחים ממנו ומסלקים אותו מדעתנו, לעולם לא חוטאים. הנחש שיודע זאת אומר משהו מציק ומרתיח עד כדי כך שחוה לא יכולה להתאפק מלשאת ולתת איתו. אם תדקדקו תגלו שחוה ממש לא נותנת לו להשלים את המשפט (שהרי הנחש התחיל במילת תנאי 'אף' ומעולם לא השלימו) ומיד נזעקת 'להגן' על שמו הטוב של אלוקים - "וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃". האור החיים הקדוש מזהה כאן את תחילת הנפילה של חוה בפח של היצר הרע, מדוע בכלל נכנסת עימו בדברים?

למה החליטה חוה לחטוא?

פעמים שאנו מוסיפים על עצמנו חומרות וסיוגים וכשאנו לא עומדים בהם אנו מתייאשים וחוטאים בחטאים של ממש. כך היה גם במקרה של חוה שלהוסיפה מדעתה איסור על הנגיעה הפרי העץ. וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ על פי המדרש לאחר שאמרה זו חוה, דחף אותה הנחש על העץ כך שנגעה בו ומשראתה שלא קרה כלום הייתה הדרך סלולה אל החטא עצמו. 

הכלי יקר מסביר שלא חוה הוסיפה ציווי מדעתה אלא כאשר מסר אדם הראשון את דברי האל לחוה הוא הוסיף לה איסור מדעתו ולא אמר לה שזהו מדבריו ולא מדברי אלוקים. גם כאן לימוד המדרגות של דברי חכמים ודברי תורה ללא טשטוש עשוי להציל אותנו מן החטא. כשם שאין להקל במה שה' החמיר כך אין להחמיר במה שה' הקל. 

הנצי"ב מוולוז'ין הלך צעד קדימה והסביר שגם איסור נגיעה היה כאן היישר מבורא עולם אלא שהעונש עליו לא היה מיתה כמו על האכילה. זהו יסוד נוסף. לעיתים האדם מחמיר בעונשו, ובכך גורם לעצמו להתייאש מן האפשרות לעשות תשובה ולהתקדם. הוא שוקע בעבר ובכך נעשה עבריין גדול יותר...

לאחר החטא

אדם וחוה מתחבאים מפני הקב"ה בתוך עץ הגן. מדקדוק במילים עולה כי הם התחבאו בעץ הדעת עצמו. במבט שטחי נראה מוזר מאוד להתחבא דווקא במקום החטא. במבט פסיכולוגי אנו מזהים כאן מנגנון ידוע - הפושע יחזור למקום העבירה. אך מה הטעם העמוק לכך? הרמב"ם בהלכות תשובה מסביר ששיא התשובה הוא כשאדם חוזר למקום העבירה ויש לו את היכולת לעבור ואת היצר הרע ובכל זאת איננו חוטא. מסתבר שזהו הצורך הנפשי העמוק שלנו לחזור למקום החטא - לתקן את מה שקלקלנו. באופן עמוק יותר לא רק הסיטואציה המדוייקת צריכה תיקון. בספר אור יקר (על זוהר ויקהל סי' ה) מסביר הרמ"ק שבכל טוב או רע שאדם עושה יש קשר למקום ולזמן החטא. ישנו מעין רשימו שנשאר שם. לאור דבריו מתבאר שיש לתקן את המקום עצמו וזוהי סיבה נוספת לכך שאדם וחוה חוזרים דווקא לשם. ואכן גם תפירת עלה התאנה נעשית דווקא מהתאנה שלאחת הדעות היא עץ הדעת.

הפסוקים לפניכם:

וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃

וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃... וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃  וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ (ס) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ (ס) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ (פ) וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ (ס)