יום שישי, 23 ביולי 2021

תפילה בתחנונים

 Photo by Online Marketing on Unsplash

כשאפסה תקווה הושיעה תפילה – סיפור מרגש

מעובד: מאת הרב כתריאל משולמי

שלום לכם קוראים נכבדים: קוראים לי ד"ר יונתן גרוב, ואני פרופסור במרכז הרפואי של טולדו, באוהיו שבארה"ב. רציתי לספר לכם חוויה מאד רגשית וגם ניסית שעברתי באחד הימים כשעבדתי בחדר מיון בבית החולים.

אני חייב לציין שבדרך כלל איני נקשר לפציינטים שלי, אך יחסי עם הילד בנימין היו לגמרי אחרים. כבר מהרגע הראשון חיבבתי את בנימין. הוא היה ילד שובב בן חמש, בעל חיוך רחב, בוטח באנשים ותמים למדי. הוא עבר ניתוח עורקים זמן קצר לאחר לידתו. הכל היה בסדר אצלו במשך שנים, עד שפתאום החל להרגיש כאבים עזים בחזה, ואז היה מאבד את ההכרה לכמה שעות. כשזה החל לקרות לעיתים תכופות, ערכנו בדיקת מוניטור ואלקטרו-פיזיולוגיה של הלב, ומצאנו שיש לו רטט פרוזדורי ותסמונת סינוס חולה. הכנסנו לו קוצב לב, והתחלנו להעניק טיפול תרופתי. ואז ברוך השם, הוא הפסיק לאבד את ההכרה.

תוך זמן קצר, הפך בנימין לפציינט האהוב עלי ביותר. הייתי מתגעגע לביקורים שלו. וכל כך למה? כי בכל פעם שהיה מבקר בבית החולים לצורך מעקב רפואי, הוא היה קופץ אל תוך זרועותיי, מחבק אותי ומנשק אותי על לחיי. הוא היה מראה לי תמונות שצייר, ואני הייתי נותן לו מתנות כגון: עט או ספל שקיבלתי כפרסומת למוצר כלשהו. "מה שלום החבר שלי?" הייתי שואל אותו כשנכנס למרפאה. "ברוך ה' ומה שלום חברי?" היה הוא מגיב וישר קופץ לתוך ידיי הפרושות. ופעם ראשונה בחיי, הרגשתי מהי אהבה ללא מחיצות, אהבה כנה ואמיתית, אהבה טהורה של ילד תמים, אהבה שאינה תלויה בדבר.

ואז, יום אחד, כשבנימין היה בן 7, קיבלתי טלפון דחוף מחדר המיון. נאמר לי שבנימין התמוטט בבית הספר, ואמבולנס הביאו לחדר מיון. הוא היה במצב של אי ספיקת לב מוחלטת. וכמובן שכשהוא הגיע למיון, אני כבר חיכיתי לו שם. הצוות הרפואי בהדרכתי עבד כמו מכונה משומנת. הכל דפק כמו שעון, חוץ מהעובדה שבנימין לא חזר להכרה. ככל שנקפו הדקות התחלתי להרגיש רגש גובר והולך של ייאוש, שתוך זמן קצר הפך לתחושה של פאניקה. בקשתי שיביאו עוד מגנזיום. ובשעה שפעולת ההחייאה נמשכה וכבר כמעט שעה ארוכה עברה, החלו מחשבותיי להתרוצץ בפראות. היה זה סיוט בשבילי לחשוב שהנה עוד רגע אני מאבד חבר יקר, חבר שכל כך אהבתי, חבר שנתן לי להרגיש, שיש לי מישהו אוהב שכדאי לחיות בשבילו, ואפילו לא ידעתי עד כמה הוא היה חסר לי, עד שהוא הגיע. ועכשיו שכבר הגיע, הוא כבר הולך לו?!

ללא שליטה, הרגשתי כי דמעות החלו להציף את עיני, ובעומק ליבי הבעתי משאלה אחת ויחידה: "הוי, אלקים, התחננתי במחשבותיי. "אנא, אל תיקח אותו ממני". איני יודע מי צריך את מי יותר, אני אותו, או הוא אותי?! הרגש גבר מרגע לרגע יותר ויותר, אז התחלתי לזעוק במוחי, "בנימין, אל תמות!" "בבקשה ממך, אל תלך עכשיו ממני"! וכשראיתי שכלו כל הקיצים והמצב מדרדר במהירות, לפתע התחלתי לזעוק חזק מקירות ליבי, וקולי מילא את חלל החדר: "ריבונו של עולם!! בנימין, אל תמות לנו! בנימין אתה חייב להישאר! אנא, שלא תעיז למות לי עכשיו"! הצוות שעד עתה לא הרגיש מאומה מכל מה שעבר עלי, היה בהלם למראה ההתפרצות שלי.

רופא עמית שעמד לידי, הניח את ידו על כתפי ואמר: "אולי כדאי שאחליף אותך". ואז תוך כדי דיבור, מישהו צעק לפתע: "המוניטור מראה קצב לב!" הסתכלנו על המוניטור שתחילה הראה שהקצב היה איטי ואחר כך הלך וגבר. המוניטור הראה שהלב החל לפעול בקצב סביר. "יש דופק!" קרא אחד מהצוות. "יש לחץ דם!" צעק האחר. תוך רגעים מספר מצבו התייצב. ואז, למשך זמן שנדמה היה כנצח, אף אחד בחדר לא דיבר, אני המשכתי להסתכל על בנימין וכולם הסתכלו עלי.

בנימין החל לזוז ולהקיא. הוא פתח את עיניו, סובב את ראשו, והסתכל ישר עלי. האחות הראשית לקחה נשימה עמוקה; לוח הכתיבה נפל על הרצפה והיא הצטלבה באימה. רופא יהודי אחר שהיה לידי, הפך חיוור והחל למלמל "ה' הוא האלוקים", בעוד שהרופא העמית שהיה לידי מלמל שוב ושוב "אלוקים אדירים, אלוקים אדירים"! אחזתי בידו של בנימין, נישקתי אותו, ופרצתי בבכי, אך הפעם היה זה בכי של אושר.

זמן קצר לאחר מכן העבירו אותו ליחידת טיפול נמרץ, הוציאו לו את הצינורית, והוא החלים החלמה מלאה. בשבועות שלאחר מכן, הסתובבו עליי כמה בדיחות, שהעיקרית בהן היתה, שלפני שמישהו מסיים משמרת הוא צריך להביא אותי, כדי שאצעק לחולה שלא ימות. אחרי זמן מה, אנשים החלו לשכוח את שאירע. אחרי הכל, הם אמרו, זה היה רק צירוף מקרים, פלוס צוות המשמרת שעשה עבודה טובה, ולתרופות לוקח זמן מה כדי להשפיע. אולי, אולי…, אך כל הצוות הרפואי שהיה  איתי במיון, הבינו את הדברים אחרת, ואף דברו על כך כי הייתה זאת תחיית המתים ממש! מישהו דאג להחזיר את בנימין – בחזרה לכאן.

למחרת דיברתי עם בנימין אחרי המשמרת. הוא עדיין היה חלוש אך חיבק אותי חזק. שאלתי אותו אם הוא יכול לזכור משהו, ממה שקרה. הוא ישב רגע בשקט, כשהוא אוסף את מחשבותיו. ואז החל לומר: "היה שקט והרגשתי כאילו אני מתחת למים שוקע במצולות… לפתע כבה האור והחל להחשיך, רציתי לזוז, אך לא ידעתי לאן". הוא השתתק לרגע.

"ואז, פתאום שמעתי מישהו מוכר שקורא בשמי שוב ושוב. כח עליון אוהב ומחבק שאב אותי חזרה ממצולות, והתחלתי לזוז לכיוון הקול, והחושך החל להתבהר לאט לאט". וכשפתחתי את עיני, ראיתי אותך מולי, ואז הבנתי שקראת לי…. העיניים הילדותיות שלו הביטו עמוק לתוכי ואז הוא שאל. "זה אתה שקראת לי, נכון?" "כן" עניתי. "אני קראתי לך". "נכון שאנחנו עדיין חברים"? שאל. "בטח" השבתי וחיבקתי אותו חיבוק חזק, ופרצתי בבכי של התרגשות.

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.