בארה של מרים, שירה ותורה

כאשר אדם כועס על אשתו הוא מאבד טובה הרבה.

בין שלושת הגואלים של ישראל ממצרים העלומה ביותר היא מרים הנביאה אחותם הבכורה של אהרן ומשה וזו שמשה רבינו חייב לה את חייו. 

הבאר המסתורית של מרים קובעת ברכה לעצמה, ואולי ניתן ללמוד ממנה על דמותה. גדולי הקבלה והחסידות דיברו על סגולותיה הגשמיות - על כך שכל אחד מצא בה כל טעם שרצה, רפואה פיסית, אך הזכירו גם את סגולותיה הרוחניות. בשבחי האריז"ל  נזכרה הבאר כמטהרת ומכשירה לקבלת תורה באופן מופלא. הבה נעיין בעניינה.

במדרש תנחומא למדנו שהייתה הבאר כמין סלע נובע מים, סלע שהיה 'מופעל' בצורה מיוחדת:


והבאר בזכות מרים, שנאמר: "ותמות שם מרים, ולא היה מים לעדה" (במדבר כ א ב). והיאך הייתה הבאר עשויה? כמין סלע הייתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות. כיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים: 'עלי באר' (במדבר כא יז).

המדרש הגדול מרחיב על הקשר שבין פטירת מרים הנביאה למי מריבה:
"ויבוא משה ואהרן מפני הקהל", משה ואהרן היו יושבים ובוכים לפנים וישראל בוכין מבחוץ. ומשה לא ידע שישראל בוכים מבחוץ עד שש שעות. ונכנסו אצלו ישראל ואמרו לו: עד מתי אתה בוכה? אמר להן: לא אבכה על אחותי שמתה? אמרו לו: עד שאתה בוכה על נפש אחת, עמוד ותבכה עלינו. אמר להן: למה? אמרו לו: מים אין לנו! עמד ויצא עמהן וראה הבאר שיבשה והיה עושה עמהן מריבה. אמר להן: לא אמרתי לכם לא אוכל לבדי שאת אתכם. מיד כעס הקב"ה על משה ועל אהרן, אמר להן: בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על זקנה זו! מיד היה הדבור על משה שנאמר: "וידבר ה' אל משה וגו' קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע". אמר להם: שנו עליו פרק ומיד מוציא לכם מים. (מדרש הגדול).


על פי המדרש משה רבנו לא היכה על סלע סתמי, היה זה על הבאר שהתייבשה. עד עכשיו, הבאר הייתה 'עובדת' על ידי שיר, לאחר שנתייבשה הבאר מפני פטירתה של מרים, אמר ה' למשה שניתן יהיה להחזיר אותה לפעילות על ידי לימוד תורה. משה שמכה במקום לדבר (רש"י ואחרים) בעצם מכה על בור ששתה ממנו מים, על בארה של אחותו הנפטרת. ואולי היה זה דווקא מפני אבלו על אחותו ותסכולו מכך שהעם לא הקדיש מספיק זמן בעיניו לאבל זה. אך הכעס של משה מאבד ממנו את הטובה שיכלה להביא לו הבאר המיוחדת. באר של שירה ודיבור. נראה שיש כאן גם דבר סמלי, הגואלת הנשית, זו שאחראית על השירה והדיבור נפטרה אך לעם ישראל יש עדיין מה ללמוד מהעדינות והיכולת שלה לתווך את המציאות. עדינו נחושה של מיילדת מלאה אמונה. אך אנו עלולים להפסיד את הלימוד המרפא והמחייה הזה אם נהיה מלאים בכעס.

סיפור מעניין בנושא בחר להביא רבי יוסף קארו איש צפת בספר ההלכה שלו (בית יוסף אורח חיים סימן רצט בשם הכלבו): "נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו, שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין (מסובבין) על כל בארות ועל כל מעינות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים … מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים. כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין". גם בסיפור זה אנו מוצאים כי ברוגזו של האיש אבדה הטובה הנפלאה שיכלה לתת לו האישה.

ואיפה הבאר היום?

עוד מתקופת התלמוד ידועה המסורת, על פיה כשהגיעו בני ישראל לארץ נגנזה באר מרים באחד הימים שבארץ ישראל ויש שמיקמו אותה בכינרת (שבת לה ע"א, ויקר"ר כב, ד ועוד). מסורת זו, במיוחד אצל יהודי טבריה והגליל, עברה מדור לדור. אורי מזר, מנהל המרכז לחקר טבריה ומחבר הספר "טבריה הוד וערגה", כתב בספרו על הבאר: "דורות של דייגי טבריה, היהודים והערבים כאחד, נזהרו שלא להתקרב עם סירותיהם אל המקום שעל פי המסורת מצויה שם 'באר מרים'. מקובל היה לחשוב כי כל המשיט סירתו במקום הבאר סופו טביעה".

בשנת התשס"ט כתב אחיקם משה דוד באתר החדשות NRG שבסקר שנערך בים כנרת התגלה "בור מים יוצא דופן בקוטר 40 מטרים". האתר מספר כי :"לפני שהתחלנו אמר לנו דייג ותיק מעין גב שיש בכינרת בור ללא סוף", סיפר אחד מחוקרי הכינרת. "כשהגענו לאזור בצפון-מערב הכינרת המכשירים החלו לפתע להשתולל. כשחזרנו לשם שוב התגלה בפנינו מחזה מרהיב, מעין עיגול ענקי ויפה, כמו כדור שבתוכו מים, ממש כמו באר"...