אבל לא טוב לי

Photo by Sharon McCutcheon on Unsplash

בזמן האחרון יצא לי לעסוק בלמידה של נושא הלהט"ב מכמה אספקטים. בין היתר, יצא לי לפגוש אנשים חכמים ומנוסים בתחום. אבל האנשים האלה מלאים בפחד וחשש לפרנסתם ולשמם הטוב. אחד מהמיוחדים שבהם הוא פסיכולוג מומחה בעל ניסיון רב בתחום. בקשתי ממנו רשות להפיץ דברים שכתב, בעילום שם כמובן...

בשנת 1973 התכנסה המליאה של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי  (הAPA) על מנת לדון בשאלה הרת גורל; האם לקבל את המלצת תת הוועדה של הארגון, הקובעת, כי יש להוציא את המונח 'הומוסקסואליות' מספר האבחנות הפסיכאטרי, הDSM. לאחר דין ודברים ארוך וממושך בעד ונגד, נערכה הצבעה בין 10,000 חברי האיגוד, וכ-5800 הכריעו בעד הוצאת האבחנה. שמונה מאות אנשי מקצוע שנטו להוצאת הנטייה היו אלו שהכריעו את הכף להוצאת האבחנה.  מאז ועד תחילת שנות ה90', בתהליך מתמשך ורב שלבי, הוצאה ההגדרה מכל ספר אבחנות פסיכיאטרי מוכר בעולם, וכיום אין לה זכר. אבל האם היעלמות האבחנה יכולה לקבוע שאין בנטייה המינית ההומו-לסבית עדות לקושי נפשי?

על פניו, התשובה היא שלילית, אם החבר'ה המקצוענים בדקו והחליטו – כנראה שכך צריך להיות. ובאמת, זו העמדה הרווחת כיום; אדם שזוהי נטייתו המינית הוא אדם רגיל, שהתפתח וגדל בצורה רגילה אך נולד עם שוני ביולוגי שגורם לו להימשך לבני מינו, הא ותו לא. מחקר שמצוטט רבות בהקשר זה הוא מחקרה של הפסיכולוגית אווילין הוקר מסוף שנות ה50. הוקר השוותה בין 30 גברים הומוסקסואלים ל30 גברים הטרו סקסואלים במספר מבחנים פסיכולוגים ומצאה שאין כל הבדל מובהק פסיכולוגי בין הומוסקסואל להטרוסקסואל.

אבל כנראה שהתמונה לא כל כך חד משמעית, כיוון שעד היום לא נמצא כל גן ה'אחראי' להיווצרות הנטייה, ולדברי ראש פרויקט הגנום האנושי, ד"ר פרנסיס קולינס, ההיבט הגנטי יכול להסביר לא יותר מאשר 20% מהמקרים. בנוסף, גם כיוונים העוסקים בחקר השפעת ההורמונים במהלך הריון על התפתחות העובר לא הניבו תשובות חד משמעיות בעניין ולכל היותר הסתבר כי רק במקרי קיצון ניתן למצוא קשר  בין חשיפה הורמונלית בהריון לבין התפתחות נטייה מינית.  
מה אם כן עשויה להיות הסיבה להתפתחות הנטייה?  המחקר מדבר על השפעות סביבתיות של החברה על רבדיה השונים שמעצבת את זהותו של האדם מקטנות. לא קשה להבין זאת, נפש האדם מתפתחת תוך מגע מתמיד עם דמויות שמתוות דרך, כיווני חשיבה ומאפייני תרבות. פרויד לדוגמא, גדול הפסיכואנליטיקאים, טען, כי בחלק מהמקרים הנטייה ההומוסקסואלית היא  עדות לשלב התפתחותי בילדות שלא הגיע לכדי השלמה. פרויד עצמו אף הראה אחוזי הצלחה לא מבוטלים של מקרים בהם הנטייה ההטרוסקסואלית לא התפתחה, ובעקבות טיפולו – חל שינוי מפתיע והמטופל חש כי הוא נמשך גם באופן הטרוסקסואלי. גם מחקרו של ג'וזף ניקולסי משנת 2000 מראה כי ישנם אחוזי הצלחה לא מבוטלים לטיפולים המבקשים לפתוח צוהר הטרוסקסואלי אצל הומוסקסואל המעוניין בכך.

אם כן, התמונה מורכבת, ויש ראיות לכאן ולכאן, אך אם זהו המצב מדוע התקבלה החלטה כה גורפת ב1973?
צריך ללכת מעט אחורה בשביל לענות על שאלה זו. שנה קודם להוצאת האבחנה, ב1972, התקיים בפעם הראשונה כנס של האיגוד שעסק בקהילה הגאה וביחסיה עם עולם הפסיכאטריה, הכנס  נבנה, מבחינת תכניו, ע"י ברברה גייטינג שהייתה אחת מראשונות הפעילות בקהילה הלהטבי"ת בארה"ב. שנה מאוחר יותר, הוקם "הארגון האמריקני  לפסיכולוגים הומואים ולסביות", וכמה חודשים לאחר מכן – שונה ספר האבחנות. מחקרים פרו להטבי"ם מתארים את רוח התקופה בארה"ב, כתקופת 'מרד חברתי' שהתבטאה בכמה אפיקים כמו התנועות נגד מלחמת ויטנאם, הפמיניזם, וכמובן – המאבק לזכויות הלהט"ב. כל אלו היוו סימני דרך להוצאת האבחנה מחוץ לספר האבחנות. המחקר בתחום היה מצוי אז (וגם היום) בבלבול רב, אך ההחלטות בשטח נקבעות ברוח התקופה. נסו להיזכר בתקופה קרובה הרבה יותר,ב2011, בה תפסה המחאה החברתית תאוצה, וההמונים יצאו לרחובות בדרישה לדיור מוזל לצעירים. ברוח התקופה כולם נהיו חברתיים; משרדי ממשלה, עיריות ואפילו פיצריות. באחת ההפגנות אף נכח אדם עשיר מאוד שמחזיק במספר דו ספרתי של נכסים פרטיים, כן, גם הוא בא להפגין בעד דיור מוזל לצעירים. רוח התקופה דוחפת ממשלות לסבסוד סכומי עתק של דיור על חשבון תחומים אחרים, רוח התקופה גורמת ל800 פסיכאטרים ופסיכולוגים להוציא אבחנה מקצועית מספר האבחנות.

אבל המציאות לא תמיד קשובה לרוח התקופה. אני נפגש מדי שבוע בקליניקה עם מטופלים שלא חשים בנוח עם נטייתם המינית ומבקשים לנסות לברר האם מדובר במצב נפשי שניתן לשינוי או שמא לא. נדמה כי ראוי שהיושרה המקצועית של כל פסיכולוג או פסיכיאטר תחייב אותו לבדוק ביחד עם המטופל את השאלה. אינני מתכוון לתהליכים מניפולטיביים או לטקסים "מטהרים" וכוחניים, אני מדבר על בירור פסיכולוגי מעמיק שמאפשר לשאלות זהות שונות לעלות לדיון בפגישה בחדר, באופן לא שיפוטי. אדם מגיע לטיפול פסיכולוגי עם נקודה כואבת, לא מובנת, ומחובתו של איש המקצוע לנסות לצעוד איתו במשעולי הנפש בניסיון לפתור את החידה המכאיבה, ולו באופן חלקי.

להבנתי, הוצאת האבחנה מהDSM היא עוול עבור אנשים רבים.  לפי חוקר המיניות אלפרד קינסי בכל חברה ישנם כעשרה אחוזים של אנשים שנטייתם המינית היא לבני מינם, נדמה כי נתונים אלה מופרזים מעט, אך כיוון שנעשה שימוש רב במספר זה בקרב ארגוני הלהט"ב - נאמץ עמדה זו לצורך הדיון. זאת אומרת, שבחברה הישראלית המונה למעלה משמונה מיליון איש, יש למעלה משמונה מאות אלף איש בעלי נטייה מינית הפוכה. אם צודקים החוקרים הטוענים שניתן לזהות צדדים הטרוסקסואלים בחלק מהמקרים, ואפילו אם הם צודקים רק באחוז אחד מהמקרים, הרי שבמדינת ישראל כיום ישנם שמונת אלפים איש שנטייתם המינית ניתנת להרחבה ולגילוי של צד הטרוסקסואלי. נניח שרק אחוז מהאחוז הזה גם יהיו מעוניינים בכך, והרי לנו 800 איש (במקרה המחמיר ביותר) שיכולים לקבל עזרה ומזור נפשי – ולא מקבלים זאת בשל הוצאת האבחנה. 800 אנשי מקצוע בארה"ב של שנות השבעים, מכריעים את גורלם של 800 איש, מדי שנה, וזה רק במדינת ישראל.

 יהיו אנשי מקצוע שיטענו כלפיי שגם אלו שמגיעים אליי לטיפול עושים זאת רק בשל לחצי המשפחה והחברה בה הם חיים, ושהמטופל עצמו כלל לא רוצה להשתנות. אז חשוב לי לומר: כפסיכולוג המחוייב למקצוע שלו ולשבועת הרופאים אינני מטפל באנשים בכוח, ואינני מטפל בשל לחצי סביבה או משפחה, אני מושיט יד למי שמבקש ממני עזרה, עוזר לו לקום ומציע לו לצעוד איתי כברת דרך משותפת. תנו לי מעט קרדיט שאני עסוק במהלך הטיפול אך ורק בניסיון למצוא מזור לכאב האישי של המטופל, כיאה לאתיקה הפסיכולוגית.

אז עם או בלי אבחנה - יש צורך לטפל, ויפה שעה אחת קודם.