רבי עקיבא ורחל

רבי עקיבא ורחל

רחל בתו של רבי יהושע בן קפוסאי[1] הייתה השידוך המושלם. ומה הפלא? מי שהיה מעוניין שיתקיימו בו עצות חז"ל הרוצה לשאת אישה ייתן עיניו באחיה ולעולם ישא אדם בת תלמיד חכם מצא ברחל אחות ובת לתלמידי חכמים, אישה ראויה. גם מי שנתנו עיניהם בעושר ידעו שאביה של הנערה היה מהמועטים שזכו שנקבצו אצלם תורה וגדולה במקום אחד. רבי יהושע היה אחד מגדולי עשירי ירושלים וידוע היה בכינויו כלבא שבוע - שכל הנכנס אליו רעב ככלב היה יוצא כשהוא שבע. אך על אף שמיטב הצעות השידוך הגיעו לפתחה דומה היה שכולן נדחות על הסף.

'רחל, אין בכוחי להשיאך בכח חס ושלום אך אני כבר דואג לך'. אמר לה אביה לא פעם, 'אינך נעשית צעירה יותר ואין שום סיבה שלא תתחתני עם אחד מטובי הבחורים בירושלים'. אך רחל חשה עצמה שבעה מפגישות לא מוצלחות עם תלמידי חכמים יהירים. היא שהייתה מוכנה למסור נפש עבור התורה ידעה שלא זו התורה עליה נכתב שדרכיה דרכי נועם, ולא אלו התלמידים עליהם נאמר שמרבים שלום בעולם. היא ידעה שעל שנאת חינם נחרב בית המקדש אותו ראתה בילדותה ומשפחתה חשה על בשרה את נוראותיה של אותה שנאה שהרי הקנאים שרפו את מחסני המזון שהעמיד כלבא שבוע לטובת עמידת בני ירושלים במצור[2]. לכן הבשילה בה המחשבה כי אין זו בעיה מקומית אלא נגע נרחב של לימוד תורה שלא מביא לתיקון המידות ולאחדות בעם ואולי להיפך. היא ראתה באותם תלמידי חכמים זרעי מוות של התנשאות וגאווה שמביא לפילוג בינם לבין שאר עם הארץ ולפירוד לבבות בין תלמידי החכמים עצמם וידעה שבכך טמון עיכוב הגאולה. ידועה הייתה למשל משפחתו של הורקנוס. הורקנוס עצמו היה אדם עשיר שלא למד תורה. כאשר חשקה נפשו של בנו אליעזר ללמוד תורה ראה זאת אביו כבטלנות ואף כבגידה מסוימת באורח החיים שלו, לכן חשב הורקנוס להדירו מכל נכסיו. המעשה של הדרה מנכסים נתפס בצדק כחמור במיוחד לא רק מפני ההפסד הכספי אלא מפני שהאב אומר בו כביכול 'אין זה בני עוד ולכן לא יירש בין בניי'. רק כאשר ראה הורקנוס את הפריחה של בנו בתורה, את יופי דברי התורה שלו ואת הכבוד שרחשו לו חכמי הדור התרכך והוריש לו את חלקו[3]. אך לאחר שנים התהפך הגלגל. בנו של רבי אליעזר עצמו, הורקנוס שמו, לא רצה ללמוד תורה והפעם רבי אליעזר הדירו מכל נכסיו[4]. התהום שנפערה בין חלקי העם לא נתנה לה מנוח ולכן רחל החליטה ליטול על עצמה את המשימה האדירה של החזרת התורה לנתיבות השלום ושל תיקון הפער בין תלמידי החכמים לעמי הארץ[5]. נזכור שהדברים קורים סמוך ונראה לחורבן הבית השני עליו מסרו חכמים שנחרב בגלל שנאת חינם[6].

בין רועי הצאן של אביה ראתה רחל את עקיבא. עקיבא היה בן ארבעים, בעל ילדים[7], עני, נטול השכלה שאפילו לקרוא לא ידע[8]. גם יחוסו לא היה מזהיר בהיותו ממשפחת גרים. אך רחל ראתה בו את מה שאיש לא ראה, היא ראתה את מידותיו הטובות ואת צניעותו והיא ידעה כי על אדם כזה דברי התורה ירדו כגשם על פני שדה אשר ברכו ה'. כאשר שמעה שגם עקיבא שותף לתחושת הפער בין מה שתלמידי חכמים אמורים להיות לבין מה שהוא ראה בהם בפועל[9] ושגם הוא כואב את כאב החורבן, העדר כבודם של ישראל ועיכוב הגאולה[10] הבינה שכאן טמון הסיכוי הגדול והחליטה להתחתן כנגד כל הסיכויים עם עקיבא. למעשה הם הניחו את התנאי שיגדל בתורה בבסיס נישואיהן ורחל התקדשה לו בסתר על מנת שלא לצער את הוריה[11].

כאשר אביה שמע זאת הוא חשב שחרב עליו עולמו. בתו המוצלחת תתחתן עם אדם כל כך לא 'ברמה שלה', ומה יאמרו הבריות? ובכל זאת יותר מכל הפריע לו שבתו תיפול לפני עם הארץ. 'בתי, אם אכן חשק ליבך הטהור בתורה ואת מוכנה להקריב כל כך הרבה עבורה, מדוע לא תתחתני עם ת"ח בעל 'נתוני פתיחה' טובים יותר מאנאלפבית עני בן ארבעים?' הדהדה שאלתו בבית הגדול. משנותרה השאלה בעינה ולא נתיישב לבו בתשובותיה על תורה גדולה, מלאת אהבה שחסרה לה בתלמידי החכמים שבדור, אמר לה באופן בוטה שאם אכן תעמוד תחת החופה יחד עם עקיבא כנגד רצונו, הוא ידיר אותה מכל נכסיו. אך רחל הייתה עשויה מחומר אחר. היא הייתה מוכנה להקריב את הכל למען המשימה הגדולה שנטלה על כתפיה. הזוג התחתן ובהעדר אמצעים, עבר לגור באסם תבואה. עקיבא שאהב את רחל בכל ליבו הצטער מאוד מהצער שנגרם לרחל שהייתה רגילה לגור בארמון אך רחל לא נשברה ואף דחפה אותו לקיים את הבטחתו לה וללכת ללמוד תורה.

בשנה הראשונה לנישואיהם רבי עקיבא למד בקרבת הבית אצל מלמד התינוקות יחד עם בנו מנישואיו הקודמים בן השש קריאה ובהמשך חומש[12]. לא היה זה דבר פשוט, עקיבא התבייש מאוד להיות אדם בן ארבעים שחוזר לספסל הלימודים בכיתות הקטנות אך רחל הייתה שם עבורו, עודדה אותו בדרכה הרכה והיצירתית והוא עשה זאת[13]. כך זכו בני הזוג לחבוק יחד בן זכר. כנגד כל הסיכויים החליטו לקרוא לבנם יהושע, כשם סבו שהפנה להם עורף[14]. בבקרים לפני שהיה יוצא ללימוד הקריאה אצל מלמד התינוקות הייתה רחל מוציאה את הקש שדבק בשערותיו ורבי עקיבא היה אומר לה שאם יזכה הוא עוד יענוד לשערה תכשיט של ירושלים של זהב כשם שהיא הוציאה את הקש משערו[15].       

פעם כשהמצב היה קשה ביותר, נשלח אליהו הנביא בדמות עני כדי לעודד את בני הזוג. לרוב בני האדם אליהו היה מגיש מתנה או סכום כסף אך לאנשים כמו רחל ורבי עקיבא השמחה הגדולה ביותר הייתה דווקא בנתינה. אליהו נקש בדלת וביקש קצת קש לאשתו היולדת. רחל ורבי עקיבא נתנו לו בשמחה ומצב רוחם השתפר בזכות המבט החיובי של רבי עקיבא על המציאות. כשראתה רחל את מידותיו הטובות הפצירה בו שילך ללמוד תורה כדרכם של תלמידי חכמים באותם ימים בביתו של הרב. היה זה סמוך ונראה ללידתו של יהושע הקטן ורחל הבינה כנראה שהלימודים בקרבת הבית לא ממצים דיים ולכן דחפה את רבי עקיבא לקיים בעצמו הוי גולה למקום תורה למרות הקושי.

ורבי עקיבא הלך. שתים עשרה שנים תמימות למד רבי עקיבא אצל רבי אליעזר ורבי יהושע. הוא שתה בצמא את דברי תורתם. רבי עקיבא גם היטה אוזן לשמוע תורה והדרכות בעבודת ה' גם מאישים אחרים כמו הצדיק נחום איש גם זו ורבי נחוניא הגדול[16]. בשנים הראשונות לא דיבר כמעט, אך משפתח לא היה איש שיכל להשיבו. 'רבינו אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה'[17] אמר לרבו, וכשרבו אמר לו 'השב' פתח פיו והאיר בית המדרש באור חדש.

רבי עקיבא היה לומד בשיטה אחרת מכל בני דורו. הוא היה מדקדק בכל אות ואות ושואל שאלות רבות שנגעו אפילו עד הניסוח של המשפט. שיטת לימוד זו הייתה תוצאה ישירה לעובדה שהחל ללמוד בזקנותו, הוא אשר למד את אותיות האלף בית בגיל ארבעים לא לקח שום דבר כמובן מאליו[18]. לא רק שיטת לימודו הייתה נראית משונה. גם כניסתו לתחום לימוד האגדות לא התקבל בתחילה על דעת חכמי דורו. 'עקיבא מה לך אצל אגדות? - כלך אצל נגעים ואוהלות!' היו שנהגו לומר לו[19]. חמימותו במצוות וההשתדלות בהן היו גם הן לשם דבר אך מסתבר כי גם תכונה זו זיכתה אותו מעת לעת לבזיונות[20]. כשעשה סוכתו פעם בראש הספינה והרוח העיפה אותה שאלו רבן גמליאל הנשיא 'עקיבא, היכן סוכתך?'[21].

ברגעי הכמעט ייאוש שנבעו מקושי הלימוד והביזיונות היה רבי עקיבא יוצא אל השדות, נושא עיניו לשמיים ושופך שיח בלב נרגש, אך תמיד חזר ללימודו מגודל אהבתו לתורה ומתחושת המחויבות העמוקה למשימה ולרחל והקרבתה[22].

לאחר שתים עשרה שנה חזר רבי עקיבא לעירו כאשר כבר היו לו שנים עשר אלף תלמידי חכמים. כשהתקרב לביתו שמע את אשתו מדברת עם שכן רע שניסה 'להכניס בה דעת' ואמר לה שבעלה הוא עם הארץ אמיתי או אכזר גדול אם השאיר אותה כך בעגינותה. רחל ענתה לו בעוז ובשלווה שמבחינתה היה נשאר שם עוד שתים עשרה שנה ושלימודו הוא על דעתה לחלוטין. כך זכה רבי עקיבא לעוד שתים עשרה שנה של לימוד רצוף כאשר בפעם הזו חוזר רבי עקיבא בראש שנים עשר אלף זוגות של תלמידי חכמים[23]. הלימוד בחברותא (בזוג) היה חשוב בעיניו. הוא ניסה בכל כוחו ללמד את התלמידים על הכלל הגדול שבתורה, זה שממנו נובעים כל הפרטים – ואהבת לרעך כמוך. הפעם יצאה רחל לקראתו. שכנותיה הציעו לה לשאול מהן בגדים יפים אך רחל ידעה כי בגדי הצער אשר נצטערה עבור תורתו של בעלה הם בגדי המלכות היאים לה. אפילו את צעיפה היוקרתי שנותר לה כמזכרת מימי העושר מכרה עבור תורתו[24]. ואכן כשנפגשו אמר רבי עקיבא – שלי ושלכם שלה הוא!

בבואו אל העיר כגדול הדור חותנו שלא ידע את זהותו בא לפניו ובקש להתיר את נדרו מרחמיו וגעגועיו אל בתו. רבי עקיבא שאל אותו האם היה נודר לו היה יודע שיצמח ממנו ת"ח וכך הותר הנדר. זהו הלקח הגדול שתלמידי החכמים היו צריכים ללמוד – בכל עם הארץ יש פוטנציאל של תלמיד חכם והזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. התורה איננה ירושה לך היא תלויה במעשיך. מי שיאהב אותה בכל מאודו ויהיה מוכן אפילו לעשות סולמות לרקיע כדי להשיג אותה, יזכה ליטול את כתרה המוטל בקרן זווית. רבי עקיבא עצמו היה מגדולי הדרשנים ודרש את תורתו לציבור הרחב[25]. הפער שבין תלמידי החכמים לבין עמי הארצות החל להתאחות.

בימים הטובים ההם, היה רבי עקיבא לעיתים עוצר את לימודו בבית המדרש מרים עיניו כלפי שמיא ואומר מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות[26].

אך ימים אלה לא ארכו, דומה היה שרבי עקיבא נכשל בנקודה השנייה אותה ביקש לתקן. תלמידיו של מי שכל כך הקפיד על כבוד חבריו, נהרגו על שלא נהגו כבוד זה בזה[27]. הנגע שהיה בתלמידי החכמים עוד קודם לכן לא התרפא על ידי תורתו של רבי עקיבא. ובכל זאת רבי עקיבא לא מתייאש. בכוחות פלאיים קם מן האפר לא בזבז רגע וכבר ביום שנפטר תלמידו האחרון, ירד לרבותינו שבדרום ומצא בהם תלמידים חדשים[28]. תלמידים אלו היו לגדולי עולם ותורתם היא המאירה לנו עד היום הזה. וכך אמר לתלמידיו - למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה מהם יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכי יש נאה דורש ונאה מקיים גדול מזה?[29]

קל לראות כי חייו של רבי עקיבא לא היו פשוטים. תחילתם עוני ומחסור, וסופם מסרקות של ברזל. בניו מתו בחייו וכך גם מרבית תלמידיו[30]. ובכל זאת רבי עקיבא ממשיך, עולה ומתעלה, מלמד ומורד, והוא גם זה שמנחם את שאר החכמים[31]. עלינו לשאול מהי דוקטורינת החיים של האדם הגדול הזה. מניין הוא שואב את כוחותיו?

כחלק מדיון הלכתי בדיני עגונה, הגמרא מספרת סיפור על הצלתו הפלאית של רבי עקיבא מטביעה בלב ים, במים שאין להם סוף. וכך מספרת הגמרא:

תניא אמר רבן גמליאל פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה ומנו רבי עקיבא וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה אמרתי לו בני מי העלך אמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי[32].

רבי עקיבא לא ראה בגלים דבר שבא להטביע אותו, אלא פשוט גלים שבאים עליו. מתוך אמונה בבורא עולם ששולח את הגלים הוא הבין את סודם והתבונן בהם בעין טובה[33]. נכון, אם ינסה לעמוד מולם בראש זקוף ינצל מגל אחד או שניים אך ברבות הזמן יאבד את כוחו, ישמוט את קרש הספינה וכוחם האדיר של הגלים יכריע אותו. אך אם ידע להיות קשוב אל הגלים, להוריד את הראש ואז לזקוף במעין ריתמיקה של הרמוניה עם העולם, יוכל לנצל את העובדה שכל גל מסתיים בחוף, וכך ירתום את כוחם של אותם גלים ממש כדי להינצל. בשעה שכל חכמי דורו ניסו לשרוד את הגלים ואת תקופות המשבר, רבי עקיבא ניסה ללמוד מהם וגילה את הכח שבגלים. הוא הבין שהמשבר איננו נקודת שבר אלא המקום שבו מתחילים חיים גדולים יותר[34].

ואכן בכל גל שעבר עליו ראה רבי עקיבא עוצמה פנימית שנועדה ליישר ולדייק אותו, בכל אתגר שעבר ראה הזדמנות להוסיף בו איכות חדשה. לימודו המאוחר ודקדוקו בכל אות גרמו שברבות הימים ידרוש תילי תילים של הלכות על כל תג ותג[35]. העובדה המצערת שלא הייתה לו זכות אבות גרמה לו לצורך מתמיד להתעלות על עצמו ולא להתקבע במשרה מסוימת[36]. העוני עשה אותו מבין ללב העניים ודואג גדול עבורם[37]. פטירתם של בניו בחייו עשו אותו רגיש לצערם של ילדים[38]. בהלכה, בפועל כל תורה שבעל פה מידו הייתה לנו[39], ובאגדה זכה לגדלות מיוחדת[40] ואף לכניסה ויציאה בשלום מפרדס הסוד[41]. לאחר שראה את תוצאות חוסר הכבוד היה מוכן למסור נפשו בעד כבוד תלמידי חכמים וכשהיה בכלא כמעט שהגיע לפקוח נפש מהקפדתו על דבריהם[42]. רבי עקיבא שמר על ענווה מופלגת וידע שיש לכל אדם מה ללמדו גם לאחר שיצא שמו בכל העולם. פעם, כשאחד החכמים זלזל בו ואמר: 'זכית לשם אך עדיין לא הגעת למעלת רועי בקר' החזיר בפשיטות 'ואפילו לא לרועי צאן'[43].

 

בשולי הדברים: ראשית כתיבת המאמר הייתה קוים לדמותו של רבי עקיבא. ואכן בבואי לכתוב מאמר זה דימיתי בלבי להקיף את אישיותו בצורה כללית לפחות. אך עם הזמן גיליתי את המובן מאליו - לדמות כמו רבי עקיבא לא יספיקו כמה עמודים וכנראה גם לא כמה ספרים. כתבתי את אשר הספקתי ועוד חזון למועד אי"ה.

 

 

---

[1] עיין תפא"י (יכין, ידים ג, לה) שאומר שרבי יהושע המוזכר כאביו של רבי יוחנן בן רבי יהושע הוא רבי יהושע בן קפוסאי הנזכר בשבת קמז ע"א והוא חותנו של רבי עקיבא. ואמנם יש לעיין בסיפא של דבריו לגבי כמה נשים היו לרבי עקיבא שכן ע"פ השאילתות שיובא לקמן בהערה יוצא שהיה נשוי עוד בהיותו ע"ה. ובכל זאת הראיה מהעובדה שרבי עקיבא קרא לבנו בשם יהושע, יחד עם העובדה שלא ראה את בנו זה עשרים וארבע שנה ולא הכירו, וכן שהגמרא לא מזכירה לנו חותן או אשה אחרת של רבי עקיבא (למעט אשת טורנוסרופוס הגיורת), יש בהם כדי לרמוז על נכונות השערתו של התפא"י על כך שכלבא שבוע הוא הוא רבי יהושע בן קפוסאי.

[2] אבות דרבי נתן ו, ג: וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש. המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלם. מיד צוה גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים ולא השגיחו עליו.

[3] פרקי דר"א פרק ב. מעניין שמצויין שגם כלבא שבוע ישב באותו מעמד וראה כיצד הורקנוס שבא להדיר את בנו מנכסיו חוזר בו ואף רוצה להוריש לו את כל הונו אך סיפור זה קרה שנים רבות לפני נישואי רחל ורבי עקיבא שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס.

[4] שבת קכז ע"ב: מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום שלש שנים ערב יוה"כ אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני אמר לו אין לי מעות אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי קרקע אין לי תן לי בהמה אין לי תן לי כרים וכסתות אין לי הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש לאחר הרגל נטל בעה"ב שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים א"ל העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות עכ"ל.
ע"פ השאילתות פרשת חיי שרה (מ ע"א, הביאו הרמ"ע מפאנו בשו"ת סי' סג) הפועל היה רבי עקיבא ובעל הבית היה רבי אליעזר בן הורקנוס. מי שלימים יהיה אחד מרבותיו של רבי עקיבא (נדרים נ ע"א, סנהדרין סח ועוד). יש לציין שלאחר מכן כנראה עבר רבי אליעזר בן הורקנוס ללוד ושם קבע ישיבתו (סנהדרין לב ע"ב ועיין גם אבות דרבי נתן פרק יב) ומסתבר שגם רבי עקיבא לימד שם שכן הוצרך לאחר פטירת תלמידיו לרדת לדרום כדי למצוא תלמידים חדשים.

[5] חייבת להיות כאן החלטה מושכלת משום שאחרת מדוע שפתאום תתעורר ותתן לבעלה ללכת ללמוד תורה רצוף כ"כ הרבה זמן. ואדרבה כאוהבת תורה מובהקת היה עליה להתחתן עם תלמיד חכם צעיר ומבטיח ולעזור לו להיות גדול הדור, מסתבר שראתה שהנגע בלבבות כבר פשה וחשבה שצריך להצמיח מישהו מהתחלה.

[6] אין לנו תשובה ברורה על השאלה מתי חי רבי עקיבא ובכל זאת ננסה להתחקות אחר שאלה זו. על פי המדרש רבי עקיבא חי מאה ועשרים שנה (ספרי דברים וזאת הברכה לד, ז). אנו יודעים שבמרד בר כוכבא (שנים 132 – 136 לספירתם) תמך במורדים (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה, ורמב"ם הל' מלכים יא, ג). כמו כן ידוע לנו שחי גם לפני החורבן (שהתרחש בשנת 70 לספירתם) וגם לאחריו משום שבסיפור שבסוף מסכת מכות בו הבית כבר חרב ושועלים הילכו בו רבי עקיבא כבר עולה בחברת חכמים גדולים כשווה בין שווים ואף מנחם אותם ולכן בעת החורבן עצמו היה לפחות בן ארבעים שנה וכן משום שבעת עבודתו אצל רבי אליעזר בן הורקנוס (הערה 4 לעיל) מקדיש רבי אליעזר את נכסיו לבית המקדש ונשבע בעבודת בית המקדש. גם חמיו כלבא שבוע היה כבר עשיר גדול בעת חורבן ירושלים. מסתבר שהגזירות על לימוד התורה שעליהן נתפס רבי עקיבא (ברכות סא ע"ב) הן גזרותיו של הקיסר אדריאנוס שחיק עצמות שהחלו באזור שנת 129 לספירה ונמשכו עד לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (היסטוריה אוגוסטה חיי אדרינוס 14.2 ומסתבר כדעת רוב החוקרים שגזרת המילה הייתה אחד הגורמים לתסיסה שלפני המרד ורוב הגזירות כולל הגזירה על לימוד תורה היו כתגובה למרד). גזירות אלו בוטלו בימיו של אנטונינוס שהיה ממלכי החסד של אוה"ע באזור שנת 140 לספירתם. לאור כל האינדיקציות הנ"ל נראית סבירה קביעת סדר הדורות של הרב הלפרין שציין שרבי עקיבא נהרג חמשים ושתיים שנה לאחר החורבן ואם כן היה בן ששים ושמונה בעת חורבן הבית.    

[7] עיין הערה 4. בשאילתות הנ"ל נאמר כי הפועל היה רבי עקיבא ובגמרא מוזכר כבדרך אגב שלפועל היו אשה ובנים. אי אפשר לומר שהמקרה קרה לאחר שהלך ללמוד תורה משום שלאחר עשרים וארבע שנות לימוד רצופות חזר בראש שנים עשר אלף זוגות של תלמידי חכמים וזכה לעושר גדול מכלבא שבוע שהתיר את נדרו ונתן לו חצי ממונו, ולא מסתבר שהלך להיות פועל. לכן יש לומר שהיה זה בעודו רועה צאן לפני נישואיו עם רחל. באבות דרבי נתן פרק ו נאמר שר"ע למד לקרוא יחד עם בנו אצל מלמד התינוקות (סביבות גיל שש ע"פ משנה אבות ה, כא וגמ' כתובות נ ע"א), אך ר"ע יצא ללמוד תורה כבר בתחילת נישואיו כמו שעולה ממדרשים אחרים (בר"ר ק, יא למשל). לכן יש לומר שהיה זה בנו מנישואין קודמים. כך גם עולה ממדרש אבכיר: "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין שאם אומרים להם מפני מה לא למדת, והם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה. ואם אמרו מפני טפינו, אומרים להם והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות הרבה והיה מפרנס אותן". יוצא אם כן שרבי עקיבא נוסף על כל נתוני הפתיחה הלא אידיאליים היה גם גרוש או אלמן מטופל בילדים בעת נישואיו עם רחל. לבסוף יש להוסיף לכל האמור את עובדת היותו קירח ע"פ רש"י בבכורות נח ע"א על מאמר בן עזאי דומין עלי כל חכמי ישראל כקליפת השום חוץ מן הקירח הזה (ואמנם תוס' שם חולקים).

[8] ובלשונו של כלבא שבוע עצמו: אמר לו היה לי רועה אחד בור עם הארץ מטומטם גוי לכל דבריו אינו יודע לברך ברכת המזון (מדרש הגדול שמות ד, יג).

[9] פסחים מט ע"ב ותוס' בשם ר"ת כתובות סב ע"ב דהוה צניע - לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצות היה.

[10] לימים יהיה רבי עקיבא התומך הגדול של מרד בר כוכבא 'שנוא כליו של בן כוזיבא המלך' (הל' מלכים יא, ג). וחלק מהמפרשים הסבירו שהיה נושא כליו כפשוטו ממש. עוד ראוי לציין את הקשר של שני מורדים ידועים אחרים ברומאים, רבי יהודה בן בבא שמסר נפשו על הסמיכה ורבי חנינא בן תרדיון שמסר נפשו על לימוד תורה: וכשנהרג ר"ע בקיסרי באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל ר' חנינא בן תרדיון עמדו וחגרו שקים את מתניהם וקרעו את בגדיהם ואמרו וכו' (שמחות פרק ח). וכמובן דברי רשב"י תלמידו בגנות הרומאים בשבת לג.

[11] כתובות סב - סג.

[12] עיין לעיל הערה 7.

[13] אמרה לו אשתו לך למוד תורה, אמר לה הלא ישחקו עלי שאני בן ארבעים שנה ואיני יודע כלום, אמרה לו בוא לעשות פלא, אמר לה ומה הוא, אמרה לו הבא לי חמור שהוא ניזק בחוליותיו, הביא לה, זרקה על נזקו עפר וזרעה עליו שחלים וצמח, הוציאו לשוק, יום ראשון ושחקו עליו, יום שני ושחקו עליו, יום שלישי לא שחקו עליו, כך אמרה לו לך ולמוד תורה, היום ישחקו עליך למחר ישחקו יום שלישי יאמרו זה מנהגו כן, מיד הלך הוא ובנו (מדרש הגדול שמות ד, יג).

[14] החיד"א בפתח עיניים על פסחים קיב ע"א מביא מחלוקת ראשונים לגבי זהותו של אותו רבי יהושע בנו של רבי עקיבא. לדעת רשב"ם, רש"י וסדר הדורות הוא רבי יהושע בן קורחה. לדעת חכמי התוספות איננו אותו אדם אלא רבי יהושע אחר. ולבסוף כותב החיד"א שבשער הגלגולים מספר מוהרח"ו שהאריז"ל ראה את שניהם והעיד שאינם אותו אדם. מכל מקום לדעת כולם שמו היה רבי יהושע כמובא בהדיא בגמרא פסחים שם ובשבועות ו ע"א, ומסתבר שקרא לבנו הבכור על שם חמיו. קריאת השם לכבוד חמיו נעשתה בעודם מודרים מנכסיו דבר שכאמור מבטא התכחשות טוטאלית של כלבא שבוע לעובדת היותה בתו. כתוצאה מכך רבי עקיבא איבד את עבודתו ועל בני הזוג היה להתגורר בעוני ומסתמא לאחר שרבי עקיבא הלך ללמוד תורה ורחל גידלה את בנה לבדה המצב לא השתנה.

[15] נדרים נ ע"א ובן יהוידע שם. "גם הירוד שבאנשים, אם יציעו לפניו שיכול הוא לעשות חסד... יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב" (מרן הרב זצ"ל, אגרות הראיה כרך א אגרת שא).

[16] רבי אליעזר ורבי יהושע – נדרים נ ע"א למשל. רבי נחוניא הגדול – מגילה כח ע"א. שימש את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה – חגיגה יב ע"א.

[17] כריתות ג, ט.

[18] אבות דר"נ  ו,ב: הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר' יהושע, אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה, כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר, אלף זו למה נכתבה, בית זו למה נכתבה, דבר זה למה נאמר, חזר ושאלן והעמידן בדברים... אמר לו רבי טרפון, עקיבא, עליך הכתוב אומר (איוב כ"ח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור, דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה.

[19] סנהדרין לח ע"ב, סז ע"ב ועוד.

[20] ערכין טז ע"ב: ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון ברבי. ועיין בעניין קבורת מת המצווה בירושלמי נזיר לד ע"א. ועוד מובא כאיש מעשה ומחמיר בגמ' עירובין ז ע"א, ובירו' מעשרות יג ע"ב.

[21] סוכה כג ע"א.

[22] תפילותיו הנרגשות של רבי עקיבא היו לשם דבר - תניא א"ר יהודה כך היה מנהגו של ר"ע... וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות (ברכות לא א). ועיין ירושלמי תענית (טו ע"א) שהיו נענות תפילותיו יותר משל גדולי הדור.

[23] לגבי מניין התלמידים שמתו, בבר"ר סא, ג מצאנו שהיו רק שנים עשר אלף ולא עשרים וארבע אלף כמובא בגמרא לפנינו. ע"פ ההשערה שתלמידי ר"ע או חלקם נהרגו ע"י הרומאים במרד בר כוכבא (השערותיהם של הרב נריה והרב גורן המבוססים על השמד המוזכר באגרת רב שרירא גאון) יש הגיון לומר שזוג תלמידי החכמים תפקדו כזוג של ספרא וסייפא. האחד חייל והשני לומד. לצערנו ההרמוניה לא נמשכה ועינם של אלו הייתה צרה באלו כלשון בר"ר שם. חוסר הכבוד היה בין לומדי התורה לאנשי הצבא ולהיפך, והעונש בא על כולם - אלה שהיו חיילים נפלו בקרב ואלה שהיו בישיבה נהרגו מהמגפה שהתרחשה בין פסח לעצרת.  וע"ע תנחומא חיי שרה ו, וצ"ע. מכל מקום לענ"ד השערה זו לגבי הקשר שבין מיתת התלמידים למרד בר כוכבא פחות מסתברת מפני שהיא לא מותירה כמעט זמן לאחר המרד שבו רבי עקיבא לימד את חמשת התלמידים החדשים שהרי רבי עקיבא נפטר לפני שנת 140 שבה פסקו הגזירות והמרד דוכא באזור שנת 136 (ועיין לעיל הערה 6).

[24] כך אמר רבן גמליאל לאשתו שקנאה בתכשיט ירושלים של זהב שעשה רבי עקיבא לרחל (ירו' שבת לד ע"א).

[25] משמת רבי עקיבה בטלו הדרשנים (ירו' סוטה מו ע"ב). ר"ע היה יושב ודורש והצבור מתנמנם, בקש לעוררן וכו'. (בר"ר נח, ג).

[26] מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו ונזכר לו מה עשה בילדותו, אמר מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות . (ילקוט המכירי מזמור כו ה).

[27] פעמים מספר נשאלתי - כיצד היה נראה חוסר הכבוד שבין תלמידי חכמים בדורו של רבי עקיבא? על מנת לענות באופן אותנטי נראה להביא שני סיפורים מן הגמרא שימחישו את האוירה של חוסר הכבוד. אני סבור שאלו סיפורים רלוונטיים מפני שהם מהדור של רבי עקיבא ותלמידיו ומפני שסופם במיתה. הסיפור הראשון (מנחות סב:) הוא על רבי עקיבא עצמו שראה תלמיד חכם שמח כשחברו מתקשה:

שתק רבי טרפון צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה אמר לו רבי עקיבא יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן תמהני אם תאריך ימים אמר רבי יהודה ברבי אלעאי אותו הפרק פרס הפסח היה כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו יהודה בן נחמיה היכן הוא ואמרו לי נפטר והלך לו.

הסיפור השני הוא חלק מסיפור היציאה של רשב"י מן המערה בשבת לג:. רשב"י רוצה לנהוג כאבותיו ולתקן דבר בעיר טבריה ומחליט לנסות לטהר מקומות מחשש טומאת מת על מנת שיוכלו לעבור שם כהנים בלי חשש. לכן הוא מחפש מישהו שיודע שמועה בעניין. וכך הסיפור ממשיך:

 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: כָּאן קִיצֵּץ בֶּן זַכַּאי תּוּרְמְסֵי תְּרוּמָה. עֲבַד אִיהוּ נָמֵי הָכִי, כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה קְשֵׁי — טַהֲרֵיהּ, וְכָל הֵיכָא דַּהֲוָה רְפֵי — צַיְּינֵיהּ. אֲמַר הָהוּא סָבָא: טִיהֵר בֶּן יוֹחַי בֵּית הַקְּבָרוֹת! אֲמַר לֵיהּ: אִילְמָלֵי לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ, וַאֲפִילּוּ הָיִיתָ עִמָּנוּ, וְלֹא נִמְנֵיתָ עִמָּנוּ — יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר. עַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ, וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! יְהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ.

[28] יבמות סב ע"ב, מאירי שם. ועיין בפרי חדש או"ח תצג, ב ותמצא דבר נפלא. ואמנם לא כל כך משמע שהיה הדבר ממש באותו יום שהרי בגמ' יבמות סב נאמר 'והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם'. אך מכל מקום משאלת הפר"ח שם יש לומר שיש לכך יחס עם יום לג בעומר עצמו. ונראה לומר שההחלטה לקום וללמד מחדש הייתה כבר מאותו יום ממש.

[29] קל לראות את ההנגדה בין דמותו של רבי עקיבא לדמותו של 'אחר'. רבי עקיבא הוא רב ההזדמנות השניה, זה שיודע ליפול ולקום (כאותיות שמו יעקב, ההולך בעקב ובכל זאת לא נכנע למציאות ויכול לה). אלישע בן אבויה הלוא הוא 'אחר' כיוון שנפל לא קם עוד. אמנם שניהם היו רבותיו של רבי מאיר בעל הנס ושניהם היו גדולי עולם שנכנסו לפרדס. אך בשעה שבכניסתם לפרדס החכמה רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום, היה זה אחר שהציץ וקיצץ בנטיעות. מה היה ההבדל העקרוני ביניהם? אחר הוא איש של הזדמנות אחת ויחידה '...באחת ועלתה לו'. הוא היה בן גדולי הדור אשר הוקדש לתורה מבטן. כאשר ראה מה שלא הסתדר לו מבחינה רוחנית לא הצליח לעמוד בכך, ואף משמים מראים לו שאין לו תשובה והוא מקבל זאת. גם בפרקי אבות המימרא שלו: 'הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק'. לעומתו רבי עקיבא בן של גרים מתחיל ללמוד בן ארבעים שנה וכל ימיו עליות ומורדות 'שבע יפול צדיק וקם'. ומימרתו בפרקי אבות – 'למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו וכו'. מעניין שאת רבי מאיר בעל הנס מקובל בעמ"י לציין ביד אייר ביום פסח שני שהוא יום ההזדמנות השניה של מי שלא יכל להקריב קרבן פסח במועדו.

[30] בניו – מו"ק כא ע"ב (ועיין ילק"ש שמות פרק יח, רעא שאולי היה זה רק בן אחד ושמו שמעון). תלמידיו – יבמות סב ע"ב.

[31] סוף מסכת מכות. ועיין במאמרי על פסח.

[32] יבמות קכא ע"א.

[33] העין הטובה של רבי עקיבא היא נקודה מרכזית באישיותו אותה פיתח כנראה אצל נחום איש גם זו (לטובה), ועיין גם ברכות ס ע"ב כל דעביד רחמנא לטב עביד, ושבת קכז עם הערות 7- 4 לעיל.

[34] בלשון הקודש משבר הוא המקום שבו האישה יושבת על מנת ללדת.

[35] באבות דרבי נתן ו,ב: ר' שמעון אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה, לסתת שהיה מסתת בהרים, פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות באו בני אדם ואמרו לו מה אתה עושה, אמר להם הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן, אמרו לו אי אתה יכול לעקור את כל ההר, היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול, נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן, כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע. וכן עיין מנחות כט ע"ב.

[36] ירושלמי ברכות פרק רביעי (לב).

[37] רבי עקיבא 'יד עניים הוה' - קידושין כז ע"א. ועיין גם במעשה עם רבי טרפון (כלה א, כא).

[38] תניא אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים, בערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו, וערב יום הכפורים כדי שיאכילו את בניהם (פסחים קט ע"ב).

[39] הניסוח מתוך ספר יוחסין לרבי אברהם זכות. ההיגיון פשוט בגמרא סנהדרין פו ע"א: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא ר' יהודה, סתם ספרי ר' שמעון, וכולהו אליבא דר' עקיבא. מחמשת (או שבעת -  עיין בר"ר סא, ג) תלמידי רבי עקיבא יש לנו את המשנה והזוהר, הנגלה והנסתר. ועיין קידושין עב ע"ב משמת רבי עקיבא נולד רבי – והמשיך את השליחות של כתיבת התורה. הקשר בין משה רבינו שורש תושב"כ לרבי עקיבא שורש תושבע"פ נזכר בכמה מדרשים ומצאו ברמז החיד"א במראית העין על מנחות כט. ומצאנו בכמה מקורות שנגלו לו אף דברים שלא נגלו למשה (ועיין חומת אנך לחיד"א על פסוק כל יקר ראתה עינו איוב כח, י).

[40] אמר רבי יונה כתיב לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל, זה ר"ע שהתקין מדרש ההלכות והגדות. (שקלים יג ב).

[41] חגיגה יד.

[42] עירובין כא ע"ב.

[43] יבמות טז ע"א. עוד ביטוי מפליג של ענווה תמצא בשיר השירים רבה א,כ.

כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים

Photo by Leo Roomets on Unsplash

לג בעומר הוא יום שמלמד אותנו איך לחיות אל מול גלי החיים.
כולנו יודעים שבלג בעומר אנו מפסיקים את מנהגי האבלות משום שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות (שו"ע תצג ב). רבי חזקיה דה סילוא בעל הפרי חדש הקשה על ההבנה היסודית הזאת קושיה פשוטה וחזקה מאוד. לרבי עקיבא היו עשרים וארבע אלף תלמידים, המגפה הרגה את כולם, אם כן מה בדיוק חוגגים כאן? המגפה לא פסקה, התלמידים הפסיקו למות פשוט כי לא נשאר מהם אף אחד. חמשת התלמידים של רבי עקיבא שאנו מכירים לא היו ניצולים מאותם עשרים וארבע אלף. הגמרא מתארת שלאחר המגפה הלך רבי עקיבא ולימד בדרום חמישה תלמידים חדשים שמהם יצאה תורה לכל ישראל – רבי יהודה, רבי יוסי, רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר בן שמוע (ע"פ יבמות סב). ואם כן השאלה מפליאה בפשיטותה – מה לנו לציין את הפסקת מותם אם לא נשאר אף ניצול, אין זו הפסקת מות התלמידים כי רחמו משמיים וכדומה אלא פשוט כי כבר לא נשאר מי שצריך למות.

לכן מחדש הפרי חדש דבר מדהים, איננו מציינים את מה שפסקו מלמות בלבד אלא את העובדה שרבי עקיבא קם, לא התייאש והתחיל ללמד תורה מחדש את חמשת רבותינו שבדרום. גם כאשר כל תלמידיו נהרגים על שלא נהגו כבוד זה בזה בעוד הכלל הגדול בתורה שניסה ללמד הוא ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא לא רואה את הכישלון בעצמו, מתייאש ועושה הסבה מקצועית. רבי עקיבא מנסה שוב לזרוע את זרעי האהבה והכבוד בתלמידים חדשים והפעם הצלחתו לא תשוער. ישנו סיפור נוסף על רבי עקיבא שממחיש את דוקטורינת החיים העמוקה שלו.

תניא אמר רבן גמליאל פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה ומי הוא? רבי עקיבא, וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה! אמרתי לו: בני מי העלך? אמר לי: 'דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי'.

רבי עקיבא לא נלחם בגלים הוא מוריד בפניהם את הראש ולאחר מכן מייד מרים אותו. הגל לא בא כדי להטביע אותי, הוא פשוט 'בא עלי' ואם כן יש בו גם הזדמנות להתקרב אל המטרה, אל החוף. לכן גם לאחר טרגדיה גדולה יכול רבי עקיבא להרים את הראש, לא להתייאש, להחזיק ב'גלשן' המאולתר שלו שהפך למחזיק בו לעץ חיים ולנסות לתפוס את העוצמה שבגל הבא כדי להנצל.

לקריאה באורך ועם מקורות - מומלץ ללחוץ כאן

מה נראה לך?

 

Photo by Thomas Griesbeck on Unsplash

'נאמנים פצעי אוהב'

הכהן ניגש אל קיר ביתו של היהודי. הכל תלוי עכשיו במוצא פיו – האם הבית יהיה טהור או טמא. האם ייאלץ בעל הבית לנתוץ את אבניו ולשרוף אותם מחוץ למחנה או שמא תינתן לו הזדמנות שניה. אך אם נקטע רגע את הדרמה באיבה ונעיין בכתוב נגלה שהתורה לא נותנת מקום עיקרי לפסיקתו של הכהן אלא דווקא למראה עיניו. 'וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן' על כל הטיותיו הוא מוטיב חוזר בפרשה כמו למשל 'לְכָל - מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן', 'וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן' וכדומה. גם בהלכה פוסק הרמב"ם כך:

...בעלי מומין כשירים לראיית נגעים ובלבד שלא יהיה סומא ואפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר: לכל מראה עיני הכהן. (הל' טומאת צרעת ט, ה)

הראיה של הכהן מזכירה את הראיה של הקב"ה לאחר מעשה בראשית, ראייה של טובה וברכה. וירא אלוקים כי טוב,  וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד.

בנגעי הבית התורה מזכירה ראיה גם בדברי בעל הבית "וּבָא֙ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃". הקורא הרגיש חש בניסוח המיוחד בפסוק שמעלה שאלות. האלשייך הקדוש אומר שהסיבה שבעל הבית אומר 'נראה לי' ולא 'ראיתי' היא כדי להבליט את העובדה שהנגע לא בא סתם אלא הכל מכוון בהשגחה פרטית. הנגע בא עבורי, בשל מעשיי, הוא מדוייק לי. רש"י בוחר להתייחס לאות 'כ' במילה 'כנגע' ואומר שהתורה מלמדת אותנו שלא 'יפסוק' בעל הבית את דינו של הנגע אלא יגיש אותו לפתחו של הכהן ויאמר את השערתו, והכהן יהיה זה שיפסוק.

לרבי יעקב בן הרא"ש המכונה בעל הטורים, יש מתודה מרתקת ללימוד. הוא משתמש בבקיאותו הגדולה בפסוקי התנ"ך ודורש אותה לרוחבה. הדרך בה הוא עושה זאת היא איתור מילה שנמצאת בתנ"ך במופעים לא רבים מאוד ומשווה בין כל המופעים שלה מתוך הנחה שיש קשר רעיוני ביניהם. פעמים רבות שיש לדרך הזו ממצאים מפתיעים נוספים. הצמד 'נראה לי' מופיע על פי בעל הטורים רק עוד פעם אחת בתנ"ך: "מרחוק ה' נראה לי" אומר הנביא ירמיהו (לא, ב). כך מחזק בעל הטורים את דברי רש"י, האדם לומד לומר שיש לך נגע בבית רק כהשערה 'מרחוק' ולא בתורת וודאי.

אך אולי ניתן לקשר את כל מה שלמדנו בשורות האחרונות. הפסוק המלא בירמיהו הוא:

מֵרָחֹ֕וק יְהוָ֖ה נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עֹולָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד׃

ההבדל בין הפסוקים ברור, נגע או אהבה. אך ההבדל האמיתי מצוי בפרספקטיבה. רע או טוב הוא פונקצייה של נקודת מבט. לכן 'בבית' 'נראה לי' הדבר 'כנגע', אך 'מרחוק' – 'ה' נראה לי'. כשמביטים על תהליכים בנקודת מבט הסטורית מגלים כיצד הקב"ה מנהיג את עולמו לטובה ולברכה. לכן החכם מביט על הדברים בפרספקטיבה הנכונה ומבין שכל מה שעושה ה' הכל לטובה, בהשגחה פרטית כדי שאהיה טוב יותר ובסופו של דבר כדי שגם לי יהיה יותר טוב. ראיה של טוב חסד ואהבה, ממש כמו הקב"ה.

סוף סוף קורעים את ים סוף

Shifaaz shamoon on Unsplash

העולם אומרים ש'כל סוף הוא התחלה חדשה'. ואכן, נראה היה כי מסעם של ישראל הגיע לסופו. לאחר בריחה חסרת סיכוי ניצב מולם הים בהדרו ובאיתנותו. באופן סימלי מאוד נקרא הים 'ים סוף'. אך הקב"ה קרע לפנינו את הים, הטביע צרינו בתוכו ובכך נפתח שלב חדש עבור עם ישראל. לא עוד עבדים כי אם בנים – "ראו בנים את גבורתו שבחו והודו לשמו". בתורה מודגש כי עיקר הנס של קריעת ים סוף היה שהים נשאר ים ובכל זאת הלכו בתוכו על אדמה יבשה. גם בשיר דיינו עניין זה נחשב כשקול לקריעה עצמה, כפי ששרנו רק לפני שבוע – 'אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו' (ועיין שפת אמת תרל"א ד"ה אילו). הים מסמל את עולם הטבע והחומר והיבשה את התודעה של ההליכה הבטוחה עם הקב"ה באמונה.

מהי התודעה המיוחדת שמאפשרת 'ללכת ביבשה בתוך הים' גם לאחר יציאתנו בשלום מהים הפיסי?

מספרים על אומן דגול שרצה שלא רק יחידי סגולה יוכלו להנות מאומנותו. לכן החליט ליצור יצירת אומנות מיוחדת אליה יוכלו להתחבר ההמונים, ולהציב אותה לא פחות ולא יותר – בכיכר השוק. הוא בחר לפסל סוס נאה ולשם כך עמל רבות. הוא השקיף במשך חודשים על סוסים בטבע ובחר את התנוחה המדויקת שעבורו ביטאה 'סוסיות' במיטבה. לאחר מכן פנה לעסוק במלאכה, קנה את חומרי הגלם הטובים ביותר והקדיש את כל אונו וכשרונו ליצירת סוס מושלם. ואכן כל חבריו הסכימו כי מדובר ביצירת מופת נדירה. באישון לילה הלך האומן, הציב את הסוס בכיכר השוק וחיכה לבוקר שלמחרת כדי לראות את התגובות. אך מה רבה הייתה הפתעתו כשבכותרות העיתונים המקומיים לא עסקו כלל בסוס המיוחד ונדמה היה כי איש לא שם אליו לב. הוא הגיע בערב לבית חברו מאוכזב. החבר צחק קצת והסביר לאומן שהיצירה טובה מאוד אך כנראה טובה מדי. בשוק ישנם סוסים אמיתיים רבים והסוס שיצרת נראה גם הוא כסוס אמיתי. 'אז מה אעשה?!' שאל האומן המתוסכל, חברו חייך והשיא לו עצה הוגנת. עוד באותו לילה יצא האומן עם מסור גדול וניסר את הסוס לשניים, הוא הפריד מעט בין החצאים והלך לישון. בבוקר למחרת התגובות היו סנסציוניות...

לאמיתו של דבר כך פעל עמנו אל בשביעי של פסח.

 כאשר אנו רואים ים רגיל איננו מתרגשים כל כך, הים נראה לנו מאוד טבעי בסך הכל. לכן בא הקב"ה וקרע את הים ובכך הראה: 'אני הוא עושה הים הגדול'. עם ישראל ממשיך את התובנה הנפלאה של קריעת ים סוף גם לאחריה. הוא מבין שהנס לא היה חד פעמי אלא רק גילה על כך שהקב"ה מחדש ומהווה בכל יום את מעשה בראשית. לאחר קריעת ים סוף הפנמנו שבעצם אין כל הפרש בין ים קרוע לשניים לים סוער באיתנו, שניהם נס ואין שום טבע כלל. האינסוף מתגלה בתוך הסוף. חג הפסח מלמד - אלוקות בלי מסכות והסתרות, אלהי מסכה לא תעשה לך - את חג המצות תשמור.

כך האמונה אליה זכינו בקריעת ים סוף ממשיכה ומלווה אותנו בכל מסענו בחיים. אין כל טבע, בהכל יד ה'.  

משפחה חופשית

 

'חופשי זה לגמרי לבד' אמר המשורר ודבריו לכאורה מובנים. כל אדם נוסף שגורלך נקשר בגורלו הוא בעל רצונות וצרכים משלו שמדרך הטבע יגביל במעט את רצונותיך וצרכיך. בימינו מתרבות הבדיחות על כך שנישואין הם כמו אזיקים וילדים הם בית כלא. כאן מגיע חג החירות היהודי ומפתיע אותנו – את קרבן פסח אוכלים משפחות משפחות "דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת" (שמות יב,ג). מה באה התורה ללמד אותנו?

האווירה התרבותית בימינו מקדשת את האינדיבידואל (או הסובייקט), ולכן מתקשה לראות בהזדהות שמעבר לגבולות גופו ונפשו של האדם חירות כלשהיא. אך היהדות מלמדת אחרת.

הגמרא (יבמות סב:) אומרת שאדם לא נשוי שרוי בלא שמחה, בלא טובה ובלא ברכה. בשם חכמי ארץ ישראל היו מוסיפים גם ששרוי בלא תורה ובלא חומה. הזוהר הקדוש (למשל בח"ג דף ז:) צועד צעד קדימה ופותח לנו פתח להבין את עומק המהות של זהותו של אדם. איש ללא אשה נקרא פלג גופא – חצי בן אדם. הזוגיות איננה בונוס אלא הכרחית, איש לא יכול להיות שלם ללא אשה. ואם יאמר האומר כי חידוש זה כבר רמוז בגמרא (סוטה יז) שהרי איש ואשה משלימים יחד את שם ה' – איש ואשה זכו שכינה ביניהם, באיש האות יו"ד ובאשה האות ה"א וביחד שם י"ה. אך שוב גם כאן הזוה"ק מצעיד אותנו צעד קדימה. בפרשתנו פרשת צו (לג ע"ב) הזוהר אומר ששם השם שורה דווקא במשפחה – באב ובאם י' ו -ה' ובבן ובבת – ו' ו- ה', וביחד שם הוי"ה מלא.

הציווי שמכין את ישראל להבדל ממצרים ולהיות עתודים לרגע הגאולה נגע בדיוק בנקודה הזו. ה' ציוה על ישראל למרוח על המשקוף ועל המזוזות דם מקרבן הפסח ובכך להנצל מהמשחית. רבינו בחיי (שמות יב, כג) מסביר שבמצרים את הדם לא מרחו סתם, יצרו על ידו את שם הוי"ה. על כל פתח במצרים כתבו ישראל את שם ה' ובכך הראו קבל עם ועולם שהי"ת משרה שכינתו במשפחה, הבית היהודי קדוש ומוכן להיות משכן לשכינה.

מסתבר ששדה הקרב מול תרבות מצרים משתרע לא רק על תחום החומר והגוף ואפילו לא על תחום הרוח בלבד, הוא חודר לעומק ההגדרה העצמית של האדם. הדברים נכונים גם לימינו ימים של תהליך גאולה מואץ שאנו זוכים לראות בעינינו ודווקא עכשיו מתעורר הבירור של קדושת המשפחה.

מתאים לסיים בדברי אותו רבינו בחיי (שם, כא):

'למשפחותיכם' - מכאן שחייב אדם לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו שנאמר (ירמיהו ל׳:ח׳) בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל.

לקריאה נוספת וכיווני חשיבה בנושא - 
אובונטו - https://alaxon.co.il/thought/אני-דרכך/

כיצד ננהג השנה בערב פסח שחל בשבת?

 ערב פסח שחל בשבת (התשפ"א)

נהגו הבכורים להתענות בערב פסח, זכר לנס שנעשה להם במצרים, שכל בכורי מצרים מתו ובכורי ישראל ניצלו. ההצלה לא הייתה בזכות מעשיהם הטובים אלא כחסד משמיים ולכן יש מעין דין שמתעורר כל שנה – האם אכן בכורות ישראל שונים מהותית מבכורי אומות העולם. כשערב פסח חל בשבת מקדימים את התענית ליום חמישי, ואם כן ביום חמישי הקרוב תחול תענית בכורות. בקהילתנו נקיים סעודת סיום מסכת מגילה (שדחינו בגלל הקורונה) לאחר תפילת שחרית ובכך יפטרו הבכורות מתענית. 

לקראת שבת הבאה ערב פסח     

כשחל י"ד בניסן בשבת, כיוון שאי אפשר לבדוק את החמץ ולבערו ביום י"ד, מקדימים לבדוק חמץ בברכה בליל י"ג בניסן (חמישי בלילה אור ליום שישי). לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ כמו בכל השנים. למחרת ביום שישי שורפים את החמץ שנמצא, וטוב לשורפו עד שעה שישית (כמו בשנה רגילה) כדי שלא יבואו לטעות בשאר השנים (שו"ע תמד, א-ב). ומשיירים חמץ לשתי סעודות ראשונות של שבת. אילו היה מותר לאכול בערב פסח מצות, כנראה שהיינו אוכלים מצות בסעודות השבת, כדי שלא להיכנס לבעיות חמץ. אבל כיוון שאסור לאכול מצות בערב פסח, כדי שהמצה תהיה חביבה עלינו בשעת מצוותה, יש להשאיר לחם חמץ לשתי הסעודות הראשונות של שבת, אפשרות נוספת היא להשתמש במצות מבושלות כדלקמן.

מומלץ שכל האוכל של שבת הבאה יהיה כשר לפסח בכלים כשרים לפסח למעט פיתות ספורות שנכין ללחם משנה. לאחר שמסיימים לאכול את הפת, מנקים את הידיים והבגדים, ועוברים לאכול במקום הקבוע לאכילה בפסח, ושם אוכלים את תבשילי הסעודה. מי שבכל זאת רוצה לבשל חמץ לליל שבת יבשל דברים שאינם נדבקים כדי שיוכל לנקותם בקלות לפני זמן איסור חמץ (11:25 בערך). במקרה בו אוכלים חמץ בסעודת בוקר שבת – חובה לסיים את הסעודה קודם השעה 10:10. ובכל מקרה חובה לבער ולבטל את החמץ עד השעה 11:25. אמנם מי שיודע שלא יוכל למנוע את פיזור החמץ בביתו עדיף שיאכל מצה עשירה (= מבושלת או מטוגנת עם טעמים) ללחם משנה ולא ישאיר חמץ כלל מלבד לביעור.

 בסעודה השלישית ישנה בעיה, חמץ אסור לאכול כבר מסוף השעה הרביעית, ומצה אסורה בכל יום י"ד. וכיוון שכך יוצאים ידי סעודה שלישית בבשר ודגים, או במיני פירות (שו"ע תמד, א). וכן מותר לאכול קציצות מבושלות מקמח מצה, ולדעת רבים מותר גם לבשל מצות שלמות ולאוכלן (זהו פיתרון טוב לכל הסעודות למי שלא רוצה להשאיר חמץ כלל לשבת). ואין להרבות באכילה בסעודה שלישית, כדי שבערב יהיה כח לאכול את המצה לתאבון. 

המצות השמורות של ליל הסדר הן מוקצה מחמת גופו בשבת זו מכיוון שאין לאכול מצה בערב פסח.
יש להקדים לאכול סעודה שלישית ולסיימה לפני 15:50 במידת האפשר, ולכן נתפלל בשבת זו מנחה גדולה ב13:30. ויש נוהגים לומר לאחר מנחה את סדר קרבן הפסח (כמובא במחזורים) שכן דבר בעיתו מה טוב.

בשבת זו אין להכין שום דבר לליל הסדר משום הכנה מקודש לחול. לימוד ההגדה הלכות ליל הסדר והכנת דברי התורה מותר משום שדברי תורה נלמדים לשמם ואין בהם משום הכנה. כמו כן מותר לישון בשבת זו קצת יותר כדי יהיה כוח לליל הסדר אך אין לומר כך במפורש.

מותר להוציא את הסירים של האוכל של ליל הסדר מהמקרר כבר בשבת ולהניח על השיש או במקום שרגילים להניח, אך אין להניח על הפלטה משום הכנה. לאחר שהסיר יהיה בטמפרטורת החדר גם אם נשים רק לאחר צאת השבת את האוכל על הפלטה הוא יספיק להתחמם בקלות ובפרט בליל הסדר בו המגיד הארוך קודם לשולחן עורך.

אין להדליק את נרות היו"ט לפני צאת השבת -  19:35 ואמירת ברוך המבדיל בין קודש לקודש. ניתן להתחיל שאר הכנות לליל הסדר שאינן כרוכות בחילול שבת כבר מצאת הכוכבים 19:15.

שימו לב שבקידוש עושים גם הבדלה על ידי העברת אש מאש מנר ששבת. זה אומר שצריך להכין מיום שישי נר שידלוק זמן ארוך (48 שעות) וממנו מדליקים גם את נרות היו"ט וגם את נר ההבדלה. בגלל שאסור לכבות את נר ההבדלה נכון לומר את ברכת מאורי האש על שני גפרורים ולאחר מכן להניח אותם בכיור כדי שיכבו מאליהם.

המשל הטוב ביותר שתשמעו לליל הסדר

 

בעיירה אחת גר גביר גדול ולו בת יחידה מעולה בכל מיני מעלות. יודע היה הגביר כמה מיוחדת ביתו ואף ידעו זאת הסובבים ולכן מגיל צעיר נתנו רבים עיניהם בה לשאת אותה לאשה. אלא שהגביר שהיה בעל כושר אבחנה יוצא מן הכלל כמעט שלא מצא בחור שיהיה ראוי להיות לבתו לחתן, וגם כאשר היה מוצא מי שבכל זאת היה נראה ראוי, כשהייתה פוגשת בו הבת לא היה מוצא חן בעיניה. וכך עברו שנים ולא באה הבת לחופה. ביום מן הימים קם הגביר רתם את עגלתו וערך מסע בין העיירות לראות אולי ימצא חתן מתאים לבתו. יום אחד שמע שמדברים אודות בחור אחד שכולו מושלם ורק חסרון אחד יש לו - עני מרוד האיש. אמר לעצמו הגביר 'מה בכך? אלוקים ברכני בעושר רב ואם כן אכניס אותו כשותף בעסקיי הענפים ויהנה מהוני'. ובאמת מייד כשפגש העשיר בבחור מצא חן בעיניו וראה כי כל אשר דברו אודות הבחור אמת הוא ואף למעלה מזה. לקח העשיר את הבחור לבתו ואף בעיניה מצא חן ממבט ראשון. כשבאו לדבר בעניין הקידושין שאל אותו העשיר את השאלה הרטורית כמעט – 'האם תחפוץ לישא את בתי לאשה?' אך הבחור לא ענה כמצופה. 'כן, אבל יש לי תנאי' אמר הבחור, 'ומהו?' תמה העשיר.  'מוכן אני לישא את בת כבודו לאשה ובלבד שתהא החתונה היום!' קבע הבחור. העשיר ניסה להסביר שאין לו אלא בתו זו והוא מבקש לערוך חתונה מפוארת, וכן שאין לאן לרוץ וכו' אך כל דבריו עלו בתוהו, והבחור בשלו. אמר לעצמו העשיר בשביל בחור שכזה כדאי להתפשר. גייס העשיר את כל הונו ואונו ועשו חתונה עוד באותו ערב. חליפה לחתן ושמלת כלה מצאו, תזמורת מצאו ואף אולם היה פנוי, רק דבר אחד לא היה אפשר לעשות מהיום להיום כראוי. האוכל נעשה במהירות ובחוסר תשומת לב מלאה ולכן הדג יצא 'ככה – ככה', הבורקס לא כל כך אפוי, אבל בסך הכל הייתה השמחה שלמה.

אך לצערנו השמחה לא ארכה. רק נסתיימו ה'שבע ברכות' ומצד הבחור החלו זיופים. כבר אין הוא קם לתפילה בזמן, לא מגיע לעבודה בצורה רציפה, לא דואג להופעתו החיצונית וכדומה. העשיר ניסה לרמוז לו דרך חבריו ובני משפחתו ובאמת מדי פעם היה 'מתיישר' אך לאחר מכן שוב חזר לסורו. יום אחד באה בתו של העשיר לפניו ודמעתה על לחיה וסיפרה שבעלה מזלזל ופוגע בה. את זאת לא יכל העשיר לסבול והוא הזמין את הבחור לשיחת 'יחסנו לאן'. ההזמנה הייתה רשמית ולקונית, והפגישה התקיימה במשרדו של העשיר. 'שב' אמר לו העשיר ביובש, ובעודו אומר זאת הוציא מתחת לשולחנו שק והניח על השולחן. 'מה זה?' שאל הבחור, 'תפתח ותראה' ענה העשיר. הבחור הוציא מהשק בגדים בלויים והבין, אך העשיר אמר זאת בכל זאת – 'אלו בגדיך הישנים, אל תשכח מאיפה באת משום שאתה יכול לחזור לשם בכל עת...'. החתן לקח את המסר אל ליבו אך לא איבד את העשתונות והוציא גם הוא שק מתחת לשולחן. הפעם היה זה תור העשיר להתבלבל – 'מה זה?' שאל, והחתן ענה 'תפתח ותראה'. העשיר פותח את השק ורואה בורקס  לא אפוי, ודג 'ככה – ככה' ועוד לפני שהוא מספיק לשאול כבר אומר לו חתנו – 'אבל אתה אל תשכח כמה רצית אותי...'

בליל הסדר אומר לנו ה' יתברך להרים את המרור ולזכור את השעבוד, כביכול אומר הוא – זיכרו מאין באתם והישמרו במעשיכם. אך אנו מרימים את המצה ואומרים לו – זכור גם אתה עד כמה רצית אותנו שפדית אותנו ממצרים עוד לפני שהגיע הקץ והרצת אותנו משם עד שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ...      (ע"פ דברי מהרי"ד מבעלז)

איך זוכים לגילוי אליהו?

 

היה זה בפורים כששלמה החסיד פנה אל רבו האדמו"ר ושטח את ליבו. "רצוני לראות את אליהו הנביא, לזכות ל'גילוי אליהו'" הוא אמר בשקט. "אתה רוצה לזכות לראות את אליהו הנביא?" חזר רבו אחריו, "יש לכך סדר שלם של התקדשות צומות ואורח חיים שלם" אמר הרב ופניו של שלמה נפלו. "אך אם תרצה יש לי קיצור דרך. שלמה התרגש והנהן בראשו והרבי המשיך: "בעוד ימים ספורים יחול חג הפסח. בכפר קטן, במרחק לא רב מכאן, מתגוררת משפחה יהודית. סע אליהם ובקש להתארח בביתם בליל הסדר. שם תזכה להתגלותו של אליהו. אבל אל תשכח לקחת עמך אוכל, מצות ויין. המשפחה עניה מאוד ואין להם כלום בבית."

החסיד הנלהב מיהר לארוז את חפציו ולבקש רשות מאשתו לעזוב את הבית לחג הפסח. היא, כמובן, הבינה לליבו: הלא לא בכל יום זוכה אדם לראות את אליהו הנביא! עם עגלה מלאה במזון משובח לקראת החג עשה החסיד את דרכו לבית המשפחה. ליל הסדר הגיע. החסיד דפק בדלת של המשפחה הענייה בהתרגשות, הוא אמר את מילות ההגדה בזריזות ובשמחה, וקיים את כל מצוות הסדר עם כל ליבו, וכל אותה העת הוא לא הפסיק לחכות לרגע בו יראה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו! אך עבר ליל הסדר ואליהו לא בא.

לאחר החג הוא מיהר בחזרה לחצרו של רבו. "רבי, עשיתי בדיוק כפי שציוית אבל לא ראיתי את אליהו!" אמר מאוכזב. הרבי הביט בו במבט אוהב ואמר "אל דאגה, עוד תראה אותו, בשנה הבאה בחג הפסח, שוב לביתה של המשפחה וקח עמך מזון ממש כמו שעשית בשנה שעברה". ובאמת בשנה הבאה מצא את עצמו החסיד עם עגלה מלאה כל טוב שוב מול הדלת השבורה. הוא השתהה שם, הרים עיניו לשמיים וביקש 'אנא הפעם ברצוני לראות את אליהו', או אז שמע מעבר לדלת בכי ילדים ואת הילדה הקטנה, שואלת את אבי המשפחה: "אבא, אנחנו רעבים! לא אכלתי כלום מהבוקר ואין לנו שום דבר בבית לליל הסדר." והאבא משיב: "אל דאגה, רוחל'ה שלי, בורא העולם לא יטוש אותנו! אני בטוח שהוא ישלח לנו שוב את אליהו הנביא, בדיוק כמו שהוא שלח אותו בשנה שעברה..."

ספר הקרבנות, חג הקרבן

 

Karly on Unsplash

במשך הגלות עברה היהדות תהליך של מה שאני מכנה 'וירטואליזציה'. ניקח לדוגמא את אמירות התורה לגבי הלכות מלחמה, צבא ומשטרה. במשך אלפיים שנה למד יהודי פסוקים אלו ומייד 'תרגם' אותן לאמירות כנגד היצר הרע. כי תצא למלחמה על אויבך – מי הוא אויבו של אדם? יצר הרע. אין הכוונה שבאלפיים שנה האחרונות לא היו לעמנו אויבים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אלא שלא הייתה לנו יכולת להקים צבא וממילא רק רובדי הדרש הרמז והסוד היו פתוחים מבחינתנו, כל השאר נחשב להלכתא למשיחא. כך היה גם בנוגע למושגים כמו שנת השמיטה, תרומות ומעשרות ואפילו גאולה ויציאה לחירות. הלכות רבות הפכו מדברים מעשיים לדברים שהם 'בחינת'.

עם העלייה לארץ וקיבוץ הגלויות שמתקיים לנגד עינינו השבח לבורא עולם, היהדות מתחילה להתעורר ולהפוך 'בחינת' ל'ממש'. היום ב"ה כולם מכירים את הלכות המצוות התלויות בארץ או לפחות מודעים אליהם. לשם ההבנה - סבינו וסבתותינו בזמן שחיו בגלות לא היו מכירים בחותמת הכשרות שלהם את המילים 'ללא חשש טבל או שביעית'. חייל דתי בצבא יודע שציווי התורה 'ויתד תהיה לך על אזנך', ו 'והיה מחניך קדוש' הן מצוות הנוהגות בזמן הזה ויש הלכות מעשיות שמשתלשלות מהן.

ספר ויקרא הוא ספר שאנו רגילים לעשות לו וירטואליזציה. זהו ספר שלם של קרבנות – דבר שלא יכלנו לקיים כמעט אלפיים שנה והתרחק מאוד ממציאות חיינו היום, ולכן אנו לומדים בו הכל חוץ מפשט. אבל אנו חייבים לקחת בחשבון – אם לא נלמד גם את פשטי המצוות והלכותיהן לא יתעורר בנו החשק לקיימן כפשוטן. ואפילו ברמה הטכנית לא נדע מה לעשות לכשייבנה בית המקדש. לכן לימד מרדכי את ילדי ישראל בשושן הבירה את הלכות קמיצה (אסת"ר פ"ט, ד)  אפילו שבית המקדש עדיין לא היה בנוי ודווקא עסק זה דחה את גזרת המן.  

ליל הסדר הוא דוגמא נפלאה ללילה שאנו חסרים בו את העיקר ואם לא נלמד את ציוויי התורה כפשוטם כלל לא נרגיש בחיסרון זה. קערת ליל הסדר שלנו ריקה ונראית קטנה ועלובה מול קערת הסדר האמיתית. רצון ה' היה שכבר בערב פסח נהיה כולנו יחד בירושלים, נימנה על הקרבן משפחות משפחות (שכן מי יכול לסיים כבש לבדו כמצוות התורה שלא להותיר ממנו עד בוקר) ונשחט אותו בבית המקדש אחר חצות (גם כשיוצא בשבת כמו בשנה זו). לאחר מכן היינו לוקחים את הקרבן וצולים אותו בחצרות הבתים בירושלים ומתארחים לליל הסדר (ללא תשלום) בקומות הקרקע של העיר (שכן קומות עליונות לא התקדשו). קערת הסדר הייתה מצות רכות וחמות מלמטה, עליהם עלי חסה רבים ועל כולם גדי מקולס צלוי ראשו על כרעיו ועל קרבו לקיים מה שנאמר – על מצות ומרורים יאכלוהו. את הקרבן היינו אוכלים בבית אחד, ישובים במעגל (במסיבה – לשון סבוב והסיבה). מיד לאחר אכילת הפסח החפוזה היינו עולים להמשיך את הסדר על הגג או בקומה הראשונה בכדי לאפשר לעוד חבורות לאכול את הקרבן על הקרקע. כך כשההלל נשמע מכל גגות העיר עד תחושה שהגג מתפקע ונבקע עוצמת הקולות היינו ממשיכים לספר ביציאת מצרים וחשים היטב את היותנו בנים לה' אלוקינו. הזרוע והביצה שנמצאים בקערה הקטנה שלפנינו נועדו לסמל ולהזכיר את אשר אמור להיות באמת באותה הקערה, הקרבן שעל שמו נקרא החג – פסח.

למה להלחם אם בטוח מתישהו ניפול?

 

שלום רבנו,
אני מצליח להחזיק מעמד כבר יחסית הרבה זמן בלי ליפול, אבל זה ממש מייאש אותי שאני מרגיש שזה חסר לי, ואני יודע שאני אחזור ליפול, אז למה להילחם בזה אם בטוח אני בסוף אפול שוב?!

כיתה ט

שלום גיבור החיל,
נגר אחד נשכר כדי להכין ארון, הוא קיבל כסף מראש כדי לקנות חומרים ולשכור פועלים ועבד במרץ. לאחר חודש התקשר הנגר למזמין העבודה ואמר לו שהרהיט מוכן. אך מה התפלא בעל הבית כשהגיע הרהיט וראה שלא מדובר בארון כי אם בשולחן. מובן שרצה את כספו חזרה, את השולחן השליך מביתו ואף תבע פיצויים על עוגמת הנפש. אך ביחסים שבין בעל הבית של כל העולם – מלך מלכי המלכים הקב"ה ל'נגר', האדם – אין זה כך.

ביהי רצון שלפני הכניסה לבית המדרש אנו אומרים – אנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שים לב לדיוק שבמילים – אנו עמלים - ומקבלים שכר. איננו עובדים בקבלנות אצל הקב"ה. אדרבה, לפעמים נראה לנו בבירור שלא נוכל לסיים את המלאכה ואף על פי כן מלמדנו השם יתברך – לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה. אדם לעמל יולד, להשתלמות ולאו דווקא לשלמות. זו טעות שהשתרשה אצלנו מהעולם המערבי והטכנולוגיה כאילו העיקר הוא ההצלחה והתהליך לא חשוב. בספר חובות הלבבות הרב מדגיש שהאמת היא הפוכה - ההצלחה בעבודת ה' היא בונוס והיא לא תמיד תלויה בך, ההשתדלות היא העיקר. רבי נחמן המשיל את עבודת ה' למילוי ברכה גדולה על ידי חביות מחוררות:

מעשה באנשים אשר עבודתם הייתה למלא חביות. אך החביות היו נקובות, כך שכל מה שהוכנס לתוכן נשפך אל החוץ. הטיפשים שבין השכירים נטשו את משמרתם באמרם: "היות וכל הנכנס נשפך אל החוץ, למה לנו להתייגע ולמלא שוב ושוב?". ואילו החכמים שבהם אמרו: "מה לנו אם נשפך, הלוא שכרו אותנו כדי שנמלא ולא כדי שיתמלא".

כל ניסיון שעמדת בו ולא נפלת יקר מאוד בעיני ה' יתברך. יהלום שתשמח בו שמחת אין קץ בעולם הבא בראותך את חשיבותו - חשיבותך.

נדמה לך כאילו אחרי נפילה הכל חזר לקדמותו אך האמת היא שבכל פעם שאתה עומד בניסיון אתה עולה והנפילה הבאה לעולם תהיה במקום גבוה יותר. כמו גרף של מגמת עליה שיש לו גם ירידות קטנות בדרך, אבל כל מי שמבין בגרפים יודע – מה שחשוב זה המגמה. היה סמוך ובטוח  שכל התחזקות שלך מרימה את נשמתך, ובאותו זמן ממש עליך לזכור שהחיים בנויים מעליות וירידות.

בצעירותי למדתי אומנויות לחימה. כל השיעורים הראשונים הושקעו בדבר מעצבן למדי. למדנו בלימות. לא בלימות של מכות של היריב אלא בלימה של נפילת הגוף לקרקע. שעות רבות שקענו בללמוד ליפול עם מינימום נזק. לאחר מכן בצבא היו לנו גם אימוני ספיגה. לא למדנו רק לתת מכה מנצחת אלא גם לדעת לספוג מכות מהיריב. כיום שאני חושב על זה אני רואה בדברים לימוד רוחני גדול. רוב הצדיקים ומורי הדרך שלנו מלמדים אותנו איך לקום ואיך לעלות אך רבי נחמן מלמד שבעל תשובה, מתמודד, כולנו בעצם, צריכים גם לדעת וללמוד איך ליפול. מה זה לדעת ליפול?

לא לקחת את הנפילה קשה מדי, לא לתת לתדמית שלך ליפול בעיני עצמך, גם אם נפלת קצת לא לומר לעצמך – נפלתי אז אפול כבר עד הסוף...

 ולגבי מה שכתבת 'אני מרגיש שזה חסר לי', לא נותר לי אלא לומר... ברוך ה'. כל עוד הנושא של היצר מטריד אותך ו'בוער לך' זה אומר שאתה בריא ובעז"ה בזמן הנכון היצר הזה יהיה יצר שמביא ליצירה נפלאה של זוגיות ומשפחה.

בהקשר הזה אמליץ לך בחום לקרוא גם אגרתו הידועה של הפחד יצחק - הרב יצחק הוטנר, לתלמידו - https://www.aish.co.il/sp/pg/112016294.html

בברכת חזק ואמץ

הרב נתנאל טל שאוליאן

ר''מ בישיבת נתיבות ישראל

רב קהילת מחזיקי תורה

וראש ציון בית להתחדשות יהודית

 

----- חזקים ברשת -----

המקום למי שבוחר להתמודד ברשת ולנצח!

בקבוצה תוכל לשאול באופן אנונימי על ההתמודדות שלך באינטרנט, ולקבל תשובות ממיטב הרבנים והעוסקים בתחום.

👈להצטרפות לקבוצה ולשליחת שאלה אנונימית :

https://mmb.org.il/chazakim/

נוער בונה משכן

 

אחת הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את החינוך הדתי כיום הוא כיצד מונעים את הידרדרות הנוער בכלל וביחוד בעידן הקורונה והעצמת זמן המסכים. בעולם כולו מדברים כבר מאתיים שנה על תנועות נוער במובן של נוער שלוקח אחריות, מחליט על כיוון ופועל להגשמת יעדים גדולים. השתייכות לתנועת נוער בדרך כלל מקנה חברה טובה, בגרות, אחריות ותחושת שליחות לנוער ובכך מהווה גורם שמשפר את מצבו הכללי. המדינה שמבינה את העניין מוכנה לתקצב את הנושא ואפילו כאשר מגיעים לצו ראשון בצבא השתייכות לתנועת נוער מעלה את מתאם הקצונה ואת הקב"א.

על רקע זה מעניין לגלות כי בונה המשכן, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה חגג את בר המצווה שלו עם חנוכת המשכן שעל בנייתו היה מופקד (סנהדרין סט ע"ב, ואמנם עיינו ברש"י דה"י א,ב שסבר שהיה בן שמונה עשרה)...

מה הרעיון להפקיד את בניית המשכן בפני אנשים צעירים או אפילו ילדים? 
אפשרות ראשונה היא הדגשת חכמת הלב הטבעית והזורמת שיש בילדים. הנוער שעדיין לא הסתאב בעוה"ז חש ביתר שאת את פעימות הלב ויש בו רצון כנה להתעלות ללא התפשרות עם מה שהמבוגרים קוראים לו 'גבולות המציאות'. אפשרות שנייה היא להדגיש את טהרת הנוער מחטא העגל שהמשכן הוא תיקונו. אפשרות שלישית היא ההתמקדות בעובדה שהילדים לא היו בעלי רוח עבדותית משום שלא הספיקו לחוות כל כך הרבה שיעבוד והם הדור החד שגם יכנס לארץ שהרי בחטא המרגלים נגזר שבשל חטא העגל לא יכנסו מבן עשרים שנה ומעלה לארץ (עיין רש"י במדבר יד, לג).

אך באמת כל האפשרויות דלעיל יכולות להיות נכונות ביחד – ליבו של הנער טהור מטומאות הנאות עוה"ז והשעבוד אליו, לכן ליבו רותח ושואף בגעגועים וכיסופים למרום ביתר קלות. הוא שומע את הקב"ה בהר סיני ורוצה להנציח בתוכו את המעמד במונומנט של השראת שכינה קבועה.

גם בהגדה של פסח אנו מוצאים את הרבנים הגדולים של דור מרד בר כוכבא מספרים ביציאת מצרים כל הלילה ואת הדור הצעיר, דור התלמידים רואה כבר את עלות השחר של הגאולה מבעד לחלון – רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. לא עת להתאבל אלא עת להלחם על חרותנו ולהבנות מחדש. ואכן ראש חכמי ישראל רבי עקיבא, שהיה גם המארח של אותו סדר מכונן בבני ברק תמך במרד בכל ליבו עד שהיה לנושא כליו של בר כוכבא.  

רבי עקיבא לא זלזל בנוער אלא הבין שיש לדור החדש וללב הטהור משהו לתרום לגאולת העם התורה והארץ. בדור בו שואפים לגאולה יש לשים לב שמחד לא מאבדים את הקשר לאבות, לדורות הקודמים, ויודעים כיצד לשמר את ההלכות בדקדוקיהן. מאידך לדעת לאמץ את הבנים ולתת להם מקום של כבוד בהנהגה ובבניה. ואולי זוהי התגשמות הנבואה - והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

עניין של חיים ומוות

 

קשה מאוד לדמיין כיום עולם שהמוות איננו חלק ממנו. דומה כי המוות הוא מהמגדירים היסודיים של היותנו בני אדם על פני האדמה, כל אשר סביבנו בלה ומתכלה וגם בני האדם הם בני תמותה. אך התורה מלמדת כי לא כך ראויים היו להיות פני הדברים. העולם נברא מלכתחילה באופן בו לאדם הראשון הייתה הזכות והאפשרות לחיות חיי נצח, המיתה נגזרה על האדם בעטים של מעשיו. בפעם השנייה בתולדות האנושות קרה דבר זה בפרשת השבוע - כשעמדו ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, ומשעשו את העגל חזרה. הפסקת זוהמת הנחש במתן תורה היא סוגיה עמוקה בעלת השלכות הלכתיות (עיין למשל בע"ז כב ובשו"ע אה"ע כד, א) שהביאה יחד איתה את אחת מהתקוות האנושיות השורשיות ביותר – הפסקת המוות מעל עם ישראל 'חרות על הלוחות – חירות ממלאך המוות' (ע"ז ה). אך הבחירה האנושית בחטא העגל שוב עשתה את ההיפך והחזירה את גזירת המוות על ישראל. לפי הזוהר הקדוש (פקודי רלו) בעת תחילת תיקונו של העגל בחנוכת המשכן שוב הופיעה הפסקת המוות באופן מסוים.

מדוע מופיע המוות כאשר הוא מופיע ומסתלק כאשר הוא מסתלק? במובן הפשוט – האדם מעל במתנת החיים שהעניק לו הבורא ולכן הוא נטל אותה ממנו. במובן פנימי יותר -הקב"ה הוא חי העולמים, במובן שהוא מקור החיים בכל רגע. מוטיבציית החיים צריכה לינוק ממקור עליון זה של דבקות באלוקים חיים. אך יש שהאדם מתרחק מהקב"ה ואז מוטיבציית החיים שלו הופכת להיות היראה מפני המוות. כאשר מעל האדם מרחפת גזירת מוות מיום לידתו הרי שהחיים הם משאב מוגבל והוא מבין כי עליו לדאוג להמשכיות המין והעולם. במובן זה אם המוות לא היה, היו בני האדם צריכים להמציא אותו (שמנה קבצים ה, רלב). אך החיים בצילו של המוות אינם חיים עצמיים, שראויים מצד עצמם.

פחד המוות הוא בעיה אנושית קיומית. אם אדם מתרגל ומתמכר לזמניות של החיים הרי שעומדות בפניו שתי אפשרויות – או יראת מוות פסימית ומלנכולית שבהופעתה הקיצונית מדכאת יצירתיות ושמחה או התעלמות מהמוות דרך הגברת החיים הגשמיים תפיסה שבעצם מנכיחה אותו עוד יותר, 'אכול ושתה כי מחר נמות'. בנקודה זו יש להאריך אך די אם נתבונן במעט דוגמאות - במבט פרטי, אם אכן מתוך ניסיון לשכוח מפחד המוות הקיומי אדם ישקע את עצמו באכילה ושתיה מרובה הרי הוא רק 'מרבה בשר מרבה רימה' ובפן הרפואי כנראה אף יזיק לבריאותו ויחיש את פטירתו. במובן כללי יותר, המשכיות המין בהבאת ילדים היא מילוי העולם בחיים אך במידה שווה גם במוות שהרי סוף ילדים אלו למות ממש כמו אביהם. ובמובן עמוק יותר הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהחלה להתפרסם בסוף ימי הראי"ה ובעיקר בספר הוויה וזמן מבית מרטין היידגר ימ"ש הראתה תפיסה של ההווה שבמבט מעמיק ניתן לראות קשר בינה לבין האידיאולוגיה הנאצית. בסופו של תהליך הפכה התנועה הנאצית את המוות למפעל החיים שלה.

הראי"ה מכנה את המוות דבר זמני, 'מום עובר' בבריאה ולא כעובדה מוגמרת (אוה"ק ח"ב עמ' שפו). אם בתוכניתו המקורית של הבורא לא היה המוות צריך להופיע אזי אין הבחירה האנושית יכולה לשבש את התכנית אלא רק לעכב אותה ולכן גם לעתיד חייב המוות להסתלק מן העולם. ואכן אחד מיסודות האמונה היהודית הוא האמונה בכך שסוף התכנית האלוקית להופיע בשלמותה בתחיית המתים שבה יתקיים מאמר הנביא ישעיה "ובלע המוות לנצח". תחיית המתים מבטאת את ניצחון הטוב המוחלט בכל המדרגות - במובן הפרטי של כל בריה ובמובן הכללי של כל העולמים, לכן כל צעד של הטבת חייהם של הבריות במובן הגשמי או הרוחני הפרטי או החברתי, הוא חלק מהמסע הארוך אל חיי הנצח (שם עמ' שעח). עבודתנו היא לקחת את הרגע ולהפוך אותו לנצח על ידי התורה והמצוות, באופן הפוך ממה שעשה אבי האנושות שהפך את הנצח לרגעי. הוא עשה מעולם עליון עולם תחתון ועלינו מוטל לעשות מעולם הזה עולם הבא, שאחד משמותיו הוא 'עולם שכולו ארוך' (קידושין דף טל). לכן סוד זה נקרא גם אריכות ימים, היכולת של האדם להאריך את היום, כמו שנאמר בזוהר הקדוש על אברהם אבינו שבפטירתו הביא איתו את כל ימיו – "ואברהם זקן בא בימים" (אורות ישראל ותחיתו כ).

את התרופה האמיתית ליראה מפני המוות רואה הראי"ה בהרחבת המבט של האדם. ההזדהות של האדם עם הנשמה וההבנה שסוד אריכות הימים נמצא בו פנימה דרך ההתחברות לנשמה והשלטתה על הגוף. המוות שייך להיפרדות הנשמה והגוף, אך בשעה שהגוף כלה ונרקב באדמה בקצב מהיר, הנשמה במובן מסוים רק נולדת ומתחילה את חייה (שמנה קבצים ג, כא). לכן אריכות הימים תלויה בהרחבת מושג האני של האדם ופריצת מסגרות גופו. ההזדהות של האדם עם גופו כולאת אותו במובן אחד של חיים, הקבלה, נשמת התורה עוסקת בנשמת האדם (ובין היתר באמונת הגלגול) מראה כיצד האדם הוא ניצוץ מדבר גדול בהרבה שהנצח כרוך בו.

מקורות נוספים שלא הספיקו להכנס למאמר זה:
אוה"ק חלק ד עמ' תר ברצי"ה, חלק ב עמ' שפ – שפב – קובץ א תפו. היחס להל' אבלות – דברה תורה נגד יצה"ר אגרות הראי"ה עמ' רעו,