דיבור של חירות

 

מגיד לאדם מה שיחו

במשך שנים רבות עם ישראל התרגל לעבדות. הוא התרגל לחשוב כמו האדון, לדבר כמו האדון ובעיקר שלא לדבר ולהביע דעה בפני האדון. את עיקר החירות אנו מוצאים בפה. הפה ששואל שאלות מביע את עובדת היותו של האדם בן חורין. מסתבר שזו הסיבה לכך שסיפור יציאת מצרים נעשה בדרך של שאלה ותשובה דווקא.

בעבדות, באי-החירות יש גם חוסר אחריות שעשויה להיות נוחה לעיתים, עבדא בהפקירא ניחא ליה. אדם שאין לו בחירה כיצד לנהוג והוא רק ממלא פקודות מבלי לשאול שאלות הוא אדם שאין ציפייה ממנו לקחת אחריות. לעומת זאת מתוך שעם ישראל הוא עם אוהב חירות מושבע הוא משתדל לקחת אחריות מלאה (ולעיתים עודפת...).

בפסח הפה השח ביציאת מצרים מתרגל לשוחח שיח של חירות, אנו מתאמנים להיות אנשים בעלי רוח חירות שבוחרים על מה לדבר ועל מה לא לדבר. בליל הסדר עצמו ישנה הקפדה שלא לדבר דברים בטלים ולהתרכז בדיבור משמעותי משפחתי בסיפור טובותיו ונפלאותיו של המקום עלינו. הסעודה כולה נמצאת בתווך שבין שני חלקי ההלל וכולה עניינה אחד – להודות ולהלל, לשבח לעלה ולקלס לשם כבוד מלכותו.

גם בפרשת השבוע אנו פוגשים באדם שדיבר רעות על אדם אחר. מצורע נוטריקון מוציא שם רע. מידה כנגד מידה הוא יוצא אל מחוץ למחנה וקורא 'טמא, טמא' על מנת שיתרחקו מהשפעתו הרעילה של בעל לשון הרע. ראוי להזכיר למעלתכם מה מוסיף על כך הזוהר הקדוש (פרשת תזריע): 'כְּמָה דְּעוֹנְשָׁא דְּהַאי בַּר נָשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא. כַּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא, דְּקָאתֵי לִידֵיהּ, וְיָכִיל לְמַלְּלָא, וְלָא מַלִּיל.' הזוהר אומר כאן בעצם שכשם שיש איסור שלא לומר דבר שלילי על מישהו אחר, כך יש בעיה למי שלא אומר מילים טובות שיש לו לומר על מישהו אחר.

בן החורין לוקח אחריות שלא לומר דברים שליליים ומחלישים אך כן לדבר על דברים טובים וחיוביים שמעודדים את הזולת ומחזקים אותו.

נשיח בדברי תלמוד התורה, סיפור נפלאות ה' וזכויותיהם של ישראל ונברח משיח מפלג ומדברים בטלים.

חג שמח!