סיפור מתוק על אור החיים הקדוש

מנהג היה לו לרבי חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" זצ"ל לקנות מידי שבוע עגל משובח, את העגל היה שוחט ואת בשרו הרך נהג לחלק בין תלמידי החכמים העניים, כך שגם בביתם הדל והצנוע לא יחסר בשר לשבת. באחד השבועות לא נמצא בשר בעיר, פרט לעגל שקנה ה"אור החיים". הבשורה עשתה לה כנפיים, ואל ביתו של הצדיק הגיע אחד מעשירי העיר בבקשה לתיתו חתיכת בשר הראויה להתכבד עבור תשלום מפולפל, אך הצדיק עמד על מנהגו ואמר: "לא אפחית ואקפח את חלקם של בני התורה". העשיר נחרד מנחרצות דבריו של הצדיק עוד הוא בחדר והנה אל חדרו של הצדיק נכנס אחד מבני העיר, אברך תלמיד חכם אשר בא לקבל את מנת בשרו השבועית. משראה העשיר את היהודי העני לבוש בלויי סחבות מקבל מנת בשר, נצבט ליבו בקרבו וברב חוצפתו זלזל ופגע קשות ביהודי העני שהיה תלמיד חכם גדול. בעל "האור החיים" שמע כל זאת אך בשביל לא לעורר ריב ומדון העלים עין והשיח דעתו מהעניין. בינתיים יצאו השניים מעל פניו כשזה לא מרוצה וזה פגוע עד נפש.עם לילה חלם כי גזירה נגזרה עליו. והוא צריך לצאת למסע גלות למשך שנה מאחר ושמע את עלבונו של העני הצדיק ותלמיד חכם ולא מחה. ובגלות זו שיקבל עליו יכפר עוונו. ר' חיים בן עטר קיבל עליו את הדין באמונה ובשמחה. וכבר בשבוע הבא יצא לגלות שבה אין ללון שני לילות בעיר אחת, ואף אין לבקש מתת יד אדם אלא אם כן ינדבוהו אנשים מליבם. כך קרה שבמסעו לגלות עברו עליו ימים קשים מאוד אשר הוצרך לנדוד מעיר לעיר בחרפת רעב ובחוסר כל. עברה לה תקופה מאז החל בגלותו ור' חיים היה בדרכו מעיר לעיר שכן אסור היה עליו ללון שתי לילות בעיר אחת. בדרכו עבר את לילו זה ביער הסמוך לעיר, ישב לו ר' חיים תחת אילן באמצע הדרך לנוח ולפוש קמעא מעמל הדרך. אותו שבוע ערב פרשת בחוקתי היה, ותוך כדי מנוחתו זכה שנתגלו לפניו ארבעים ושתיים חידושים לפסוק: "אם בחקתי תלכו". מ"ב הפרושים הידועים של ה"אור החיים" על בחוקתי. למחרת, הגיע אל העיר הסמוכה. כדרכו היה מגיע בצנעא כשהוא נראה כהלך עני פשוט ומרופט, ומצניע עצמו מעיני כל לבל ידעו חלילה את זהותו. עם סיומה של תפילת ערבית של שבת ישב בפינתו וציפה להזמנת אי אלו מבאי בית הכנסת שיזמינהו לסעודת השבת. וזו לא איחרה לבוא. אחד מנכבדי העיר הזמינו לסעוד אצלו סעודת השבת. בתום הסעודה בקש המארח מאורחו הסמוי שיאות לבוא עימו אל המרא דאתרא לשמוע ממנו חדושי תורה שמתגלים לו ממתיבתא דרקיעא. ישבו להם האורח לצד מארחו בין הבאים לשמוע את דברי הרב המרא דאתרא, בדרשתו השבועית הזו באר הרב י"ד פרושים על הפסוק "אם בחקתי תלכו" ובסופם ציין כי פרושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא ע"י רבי חיים בן עטר. כששמע זאת ר' חיים בן עטר העיר ואמר: "חיים בן עטר" והשמיט את המילה "רבי". מזועזעים והמומים הרב ותלמידיו מתגובתו המשונה והמחוצפת של ההלך העני, נתנו בו מבט חמור סבר. שכן עוד בחיי חיותו היה ידוע שמו וגדולתו ברבים. הזהירו את האורח לבל יהין לדבר עזות נגד צדיק וקדוש זה, ומשום כבוד השבת ומצוות הכנסת אורחים הסתפקו בהערה זו, ואף למארח העירו על התנהגות האורח. למחרת בבוקר אחרי סעודת השבת חזר המחזה -  שוב דרש המרא דאתרא והביא עוד י"ד פרושים על הפסוק "אם בחקתי תלכו" אשר נאמרו ע"י רבי חיים בן עטר. ושוב כששמע זאת ר' חיים בן עטר העיר: "חיים בן עטר". מזועזעים הרב ותלמידיו עוד יותר מתגובתו העזה של ההלך העני, פנו אליו באזהרה חמורת סבר בשנית, ואמרו: "בפעם הבאה חלילה, האזהרה תלווה בעונש...". בסעודה שלישית ישב לו המרא דאתרא בראש השולחן ושוב הטעים י"ד פרושים אחרונים על בחקותי שהתגלו במתיבתא דרקיעא ע"י ר' חיים בן עטר ובזאת הסתכמו מ"ב פרושים על בחוקתי. האורח המוזר שוב הפטיר בביטול "חיים בן עטר". הפעם הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל כדי להטיל עליו חרם ונידוי של המזלזל בכבוד התורה. קהל המסובים סיים את ברכת המזון ותפילת הערבית ועימה החלו נושבות רוחות וסופות חזקות כאילו עמד העולם להחרב. המרא דאתרא מיהר לעשות שאלת חלום בה יודיעוהו מן השמים על ההסבר לתופעה המוזרה. מן השמים הודיעו לו כי שרו של גהינם זועם ומשתולל בעולם, וכל זאת משום שר' חיים בן עטר כלוא ואינו יכול להבדיל על הכוס, בכך נמנע מעם שר של גהינם לפתוח את פתח הגיהנם שהיה סגור כל השבת. הבין הרב את אשר נעשה עם הצדיק האור החיים הקדוש הוציאו הרב מיד מכלאו, בקש סליחתו ומיד כשהבדיל על הכוס נחה הסערה ושקטה. אז התגלו לר' חיים בן עטר מן השמים ובשרוהו כי בעלבונו זה כיפר על חטאו ויכול לשוב מגלותו לביתו. ולהמשיך בהרבצת התורה ברבים.