במילה אחת - תודה

רבים מבטיחים לעצמם – 'כשנעבור את כל משבר הקורונה הזה בשלום נעשה סעודת הודיה'. אך כדאי לנסות להבין מניין הגיע המנהג המעט מוזר לאכול כאות הודיה על נס?

ספר ויקרא הוא אימת הדרשנים. הוא מלא בפרטים של דיני קרבנות וטומאה וטהרה, דינים שקשה להסביר ועוד יותר קשה לדמיין את מציאותם. אך לעיתים מפתיע לגלות את הקשר הפשוט שבין חיינו בזמן שבית המקדש היה קיים לחיינו כיום.

בפרשת ויקרא אנו לומדים את דיני קרבן השלמים. שלמים הוא קרבן שבו חלק קטן מהבשר עולה למזבח, חלק גדול יותר מגיע לכהנים וחלקו הגדול ביותר מגיע לבעלים של הקרבן עצמו ולמשפחתו. בפרשה הבאה כהשלמה לדינים אלו אנו מתוודעים לקרבן שלמים שחורג מכללי דיני השלמים הרגילים – קרבן תודה. הקרבן המיוחד הזה קשור גם לפסח (באופן נגטיבי), שכן זהו הקרבן היחיד שיש בו חמץ (מבין קרבנות היחיד), זו הסיבה שלחלק מהעדות לא אומרים כחלק מתפילת שחרית מזמור לתודה בכל ימי חג הפסח.

נבאר את דברינו, כל השנה בית המקדש הוא מקום סטרילי מחמץ משום שיש הקפדה שלא להעלות כל שאור וכל דבש על גבי המזבח כאמור בפרשתנו. על אף האמור, ישנם שני יוצאים מן הכלל – קרבן תודה הבא על ידי היחיד וקרבן שתי הלחם של עצרת [שבועות] שבא על ידי הציבור. על חריגה זו ראוי שנדבר בהקשר של חג הפסח המתקרב. אך כעת מוטב שנעסוק בחריגה אחרת של קרבן התודה משאר דיני קרבנות השלמים, חריגה שמבטאת קשר חי בין קרבן התודה לבין חיינו כיום.

הבה נכיר את התודה - קרבן תודה הוא אחד מסוגי הבהמות הכשרות למזבח [פר, כבש או עז],שבא יחד עם ארבעים לחמים. הלחמים מחולקים לארבעה סוגים - סולת מורבכת [קמח חלוט, אפוי ומטוגן מעט], רקיקי מצות משוחים בשמן, חלות מצות, וחלות חמץ כאמור [הסוג האחרון הוא היחיד שהוא חמץ].  אך בשונה משאר קרבנות השלמים שנאכלים תוך שני ימים ולילה אחד, נאכל קרבן התודה תוך יום ולילה אחד בלבד ואסור להותיר ממנו מעבר לכך.

מהי סיבת ההבדל?

ברמה ההלכתית, ברכת הגומל 'מחליפה' את קרבן התודה. החייב בקרבן התודה חייב בברכת הגומל. ארבעת החייבים להודות הם – חולה שנתרפא, אסיר שנשתחרר, ויורדי הים או הולכי מדבריות שהגיעו למקום יישוב. אדם שיצא מכלל סכנה צריך לפרסם את הנס שנעשה לו ולכן ברכת הגומל נאמרת בפני עשרה אנשים לפחות. פרסום הנס הזה הוא גם הסיבה לכך שרבים נוהגים לעשות סעודת הודיה לאחר הנס.

לאור מה שלמדנו ניתן לראות שהתורה עצמה היא המקור לעניין סעודת ההודיה.
הנצי"ב מוולוז'ין שחי בדור הקודם מסביר בפירושו העמק דבר שכאשר התורה אומרת לאדם לסיים לאכול כמות בשר של כשלושים קילו [לכל הפחות] יחד עם שלושים וששה סוגי לחמים [שכן אחד מכל סוג לחם ניתן לכהנים] בזמן של יום ולילה אחד, היא מצפה שהוא יזמין את חבריו ורעיו לעזור לו. התורה קוראת לאדם לערוך סעודת הודיה שבה הוא יפרסם את הנס. בסעודה שכזו מברכים על הבשר מלבד הברכה הרגילה בנוסח של שבח, גם ברכה נוספת בנוסח של מצווה – אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול קדשים קלים או לאכול שלמים. זוהי סעודת מצווה אמתית.

בפעם הבאה שנערוך סעודת הודיה נזכור את המקור לדבר – קרבן תודה, נקווה שהפעם הזו תהיה בקרוב אחרי שמשבר הקורונה ייפתר.