ניסויים חד מיניים

הטור שלפניכם נשלח כתגובה ויועד להיות טור דעה באתרי החדשות המובילים, שלא במפתיע הטור הזה הושתק. חלק מהעורכים אף כתבו במפורש את הסיבה, זוהי לא דעה לגיטימית. במתמטיקה קוראים לזה מש"ל. אם אתם בכל זאת חושבים שזו דעה לגיטימית אתם מוזמנים לשתף...

כשמאיר יערי, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, הגה את הרעיון של ביטול ההפרדה המגדרית במקלחת הוא הרגיש: 'איך לא הבנו את זה קודם?! הדבר הזה הוא מה שיפתח אצל הנוער יחס בריא יותר לגוף ולמיניות'. אין ספק - מקלחות משותפות הן העתיד, חשב יערי כבר בשנות השלושים. יערי, שהיה אחד האנשים החזקים ביותר במדינת ישראל, מיהר להפיץ את הבשורה הן בציבור החילוני והן בקרב הילדים המסורתיים שלאחר עלייתם נקלטו בקיבוץ בעל כורחם. כולם היו צריכים להיכנס לכור ההיתוך, לעבור חינוך מחדש. מתנגדי הרעיון הוקעו כמתנגדי הקידמה. מי שסרב להיכנס למקלחת ביחד – מיד קיבל שטיפה. במעין קרב מאסף, כתבו לו הרבנים הראשיים לישראל מכתב נרגש, שבשיאו זעקה מנהמת ליבם: 'האם לבעלי חיים נדמינו?!'. יערי הגיב ביובש לקוני: 'הננו מסרבים בפרנציפ להזדקק לעצותיכם ולהוראותכם בשאלות מוסר וחינוך'.

כך, במשך שנים לא מעטות, בחלק מהקיבוצים בארצנו התקלחו בנים ובנות בגיל ההתבגרות יחדיו. הבעיה הייתה כשתוצאות הניסוי בבני אדם של יערי החלו להתגלות. אחוזים גבוהים של בעיות נפשיות שהתבטאו על הסקאלה שבין דכאון להתאבדויות היו מנת חלקם של הדור ההוא, זה שהספיק יערי להתעמר בו. ייאמר לזכותו שבזקנותו הוא מזכיר בכמה משפטים אגביים בביוגרפיה שלו שזו הייתה טעות מצערת. להתנצל, בכל אופן, הוא לא הספיק.

סדרת האנימציה לילדים 'ארתור' משודרת בטלוויזיה הישראלית למעלה מעשרים שנים. הסדרה מצטיינת בתמימות שהיא משקפת, כך שהיא פונה לקהל רחב וכולם יכולים להתחבר אליה. לא פלא שהיא זכתה חמש פעמים ברציפות בתואר "סדרת השנה" בטקס של ערוץ הילדים. כעת, החליטו יוצרי הסדרה להעלות פרק על נישואין, בעצם ניסויים, חד מיניים. כפי שסיפר לי הורה מזועזע מקהילתי - מר עכבר המורה של ארתור החליט להתחתן עם בן זוגו פטריק.
ואני שואל לאן כל זה הולך?

מה יגידו לילדים של 'ארתור' על הניסוי הבלתי-מבוקר שערכו בהם? כמובן, ההשוואה עלולה להישמע צורמת. לא דומה סדרת ילדים לניסוי בבני אדם במקלחות פשוטו כמשמעו. אבל אם נקדיש לכך שניה אחת של מחשבה, ניווכח כי ההבדל הוא לא גדול. ספרות ילדים משמשת כבר זמן רב ככלי להחדרת מסרים גזעניים ואנטישמיים לקהל הרחב, עוד בטרם פיתח חוש ביקורתי. כך למשל "ספר הג'ונגל" המפורסם של קיפלינג (שמעבר להיותו גזען, היה גם אנטישמי נתעב במיוחד) שימש ככלי תעמולתי לחינוך של דורות של ילדים בעולם המערבי – האיש כהה העור הוא נחות, פרימיטיבי, בא ישר מהג'ונגל אל הציוויליזציה הנהדרת שלנו.

וילדים, כמו ילדים, מקבלים הכל באהבה. הם מלאי תמימות ובולעים את כל מה שמציעים להם מבלי היכולת להיות ביקורתיים. למרבה האירוניה, אלו המחדירים מסרים אנטי-משפחתיים ואנטי-סוציאליים דרך 'ארתור', הם אותם האנשים הכותבים את עבודות הדוקטורט על הדיכוי וההחלשה של נשים, שחורים וכו' דרך מסרים סמויים העוברים בחברה המערבית. שוו בנפשכם, לו היה מר עכבר מחליט לחזור בתשובה, לגדל פאות ולרקוד בהכנסת ספר תורה היו כולם קוראים 'הדתה', מדוע כשהוא יוצא מהארון עלינו לשמור על אדישות?

ואני מציע – הפסקת אש. יש לכם מה לומר? יש לכם דעה להביע? כיתבו זאת על גבי העיתונים ומאמרי הדעות שבאתרי האינטרנט. אל תעשו את מה ששנוא עליכם, אל תנסו את מה שלא הייתם מוכנים שינסו מהצד השני על ילדכם.

עיזבו לנו את הילדים.     

תובנה מהמדורה

ביום רביעי בלילה המוני ילדים נוער וגם מבוגרים ישבו ליד מדורות ההילולא של רבי שמעון ויחגגו את ל"ג בעומר. בהקשר הזה אני נזכר בסיפור על תלמידי האריז"ל. כידוע רבי יצחק לוריא אשכנזי מצפת, הארי החי, היה גדול המקובלים. בתקופת חיים קצרה מאוד (נפטר בגיל 37) הספיק להפוך את עולם הקבלה על ראשו לחדש שפה קבלית, נוסח תפילה ומנהגים משלו ואף לקבע כמה הלכות שכולם כיום נוהגם בהם על פי הסוד. ובכל זאת בסיפור שאספר לכם בשורות הבאות האריז"ל עצמו כמעט שפספס.

היה זה בל"ג בעומר באחת מהשנים האחרונות לחייו של האר"י הקדוש. תלמידי האר"י הלוא הם הגורים, התכוונו לעלות יחד לרבם למירון ושם לחגוג את ההילולא בדברי תורה שמחה וריקודים. חבורה קדושה זו של הגורים היו גדולי תלמידי החכמים והמקובלים של צפת. ביניהם ניתן היה למצוא את רבי ישראל סרוג, רבי שלמה הלוי אלקבץ בעל הלכה דודי, רבי מאיר פאפירש וכמובן בראש החבורה רבי חיים ויטאל תלמידו הגדול של האריז"ל. ובאמת החבורה עשתה מהלך חצי יום מצפת למירון, בסוף התהלוכה הרמה הלך גם אלעזר שהיה השמש של החבורה. בהגיעם להר התפרצה בקרבם השמחה והתחילו לשיר את שירי ההילולא ולרקוד. עד מהרה הצטרפו גם מעט הנמצאים בציון וביניהם גם זקן אחד. לפתע נכנס הזקן הלא מוכר למרכז המעגל ובשמחה עצומה 'סחב' איתו את האר"י ואת אלעזר השמש, וכך היו הם רוקדים במרכז ושאר הגורים נשארו במעגל החיצוני. לאחר ששככה מעט השמחה ניגשו הגורים אל האריז"ל ושאלו – ילמדנו רבינו מדוע דווקא אלעזר זכה לרקוד עם כבודו ואילו אנו היינו מבחוץ? או אז פנה ואמר להם האר"י הקדוש: 'הן אמת שגם אני לא ידעתי מה מעלתו של אלעזר זה אך כשראיתי שרבי שמעון רוקד עמו ודאי נתרציתי גם אני'. בעקבות ארוע זה התחילו כל התלמידים לכבד את אלעזר ולא עברו ימים רבים עד שנודע שמו בישראל רבי אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים. אתם מבינים? רבי שמעון בר יוחאי גילה את הסוד שלו, גילה אותו.

רבי שמעון, תדליק לי את הנשמה!

יש תופעה מעניינת בקשר לגחלי אש. כשאני מסתכל על קרש אינני רואה בו שום אנרגיה וחום, סתם קרש יבש ומשעמם. יתרה מזו, גחל שכבר הייתה בו אש ודלק, מצבו נראה אף גרוע יותר שחור ומת. אך מצאנו דבר מעניין, אם נשיב עליו רוח נגלה שמתוכו שוב פורצות להבות אש. הרוח מגלה את העוצמה הפנימית שנמצאת בגחל. הרוח מגלה את הסוד שבו.

חשבתם פעם, מדוע מדליקים מדורות לכבוד רבי שמעון?
תורת הסוד היא השבת הרוח שמגלה את הסוד שבתוכנו, שבתוך כל יהודי. עולם ההלכה עוסק בנגלה מאתנו לאחרים, במעשה ולכל היותר גם בדיבור. עיקר עיסוקו של זוהר עולם הנסתר הוא הנסתר שבנו – עולם הכוונה, הרגש והמחשבה. כשיהודי עוסק בתחומי הנסתר שבו הוא מגלה את האור הגנוז בנשמתו. רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה.

דף מקורות סנגוריה על עם ישראל

דף מקורות סנגוריה על עם ישראל

מעין הקדמה: אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד. אורות ישראל פרק ד' פס' א'.

האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך. שם פס' ג'.

תלמוד

אפילו מעט דמעט הקב"ה מכריע לטוב

שבת ל"ב ע"א

ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו׳: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול שנאמר מליץ אחד מני אלף:

הקב"ה מחפש את הטובות שאדם עשה ומשלם לו עליהם

סנהדרין ק"ה ע"ב

אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות א"ר יוסי בר הונא רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

 

מדרשים

המלמד זכות זוכה להנהגה

ילק"ש שופטים פרק ו' סימן סב – על גדעון

אמר ר' יהודה בר שלום:  ליל פסח היה אותו הלילה, שאמר לו: ואיה כל נפלאותיו?! היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה, והכה בכוריהם של מצרים, והוציא משם ישראל שמחים.  וכיון שלמד סנגוריה על ישראל, אמר הקב"ה: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: ויפן אליו ויאמר לו לך בכחך זה. אמר לו הקב"ה: יש בך כח ללמד סנגוריה על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: והושעת את ישראל.

היצר הרע של ישראל - הגויים

מדרש וירעו אותנו המצרים

המהר"ל

אחרונים

גם פושעי ישראל מוסרים נפש על קדוש השם ברגע האמת

פלא יועץ אות ס'

סנגוריא - ידוע שהקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו סנגוריא על ישראל על הכלל ועל הפרט... ובאזנינו שמענו שבזמן שמד שהיו כמה נפשות מישראל יוצאין להרג על קדשת השם יצאה אשה אחת לק, ראתם ואמרה, רבונו של עולם יפה ידעת מה שבחרת, מי כעמך כישראל שנהרגים על קדשת שמך. וגלה מגיד אחד, שתכף על פי דבורה נתבטלה הגזרה, וכהנה רבות. הנה כי כן מה מאד צריכים לזהר הדרשנים, ובפרט בימי הדין ימים נוראים, שלא לעורר דין, ושלא ללמד קטיגוריא בדרושים בהזכיר חטא רבים, חס ושלום, רק יאמרו כך צריך לעשות ומזה צריך לזהר, השומע ישמע.

ילמד זכות אפילו בטענות שלא ברורות לו

שם
ואם המצא ימצא בבתי כנסיות של עמי הארץ וישמע שמלמדים חובה על ישראל ומדברים תועה, יאזר חיל ללמד עליהן זכות אפלו בטענות שאינם ברורים לו, ואמור יאמר מה יעשה הבן ולא יחטא, עניות לא הניחה מדה טובה, גלות לא הניחה מדה טובה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויצר לב האדם רע, והם אנוסים או לכל העם בשגגה, כי לא ידעו מה הוא האסור וחמר שבו, כזאת וכזאת יבקש לדון לכף זכות, וכל הדן לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות. צא ולמד איך למד זכות יצחק אבינו על ישראל באמר כמה שנותיו של אדם וכו' דל וכו' דל וכו' (שבת פט ב). דוק והבן ותראה חסדיו יתברך כי חפץ חסד הוא, ומקבל כל מין טענה מהמלמד זכות:

ביותר צריך ללמד זכות כשיש צרה

שם
וביותר צריך לזהר כשאדם נתון בצרה ללמד עליו סנגוריא ושלא להזכיר עוונותיו, כמנהג קלי הדעת שאומרים, זה וזה גורם, ועל כן באה עליו הצרה הזאת, כי ידוע שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (עי' בר''ר צא, יב שבת לד א)... וידוע מאמר התנא (אבות ד, יא) העושה עברה אחת קנה לו קטגור אחד, והעושה מצוה אחת קנה לו סנגור אחד. הנה כי כן זה כל האדם שישתדל בכל כחו למעט המקטרגים מעליו, ולהרבות הסנגורים בעשית מצוות ומעשים טובים ולמוד התורה, ואל ימעט בעניו להוסיף סנגור אחד יותר כי כלי האי ואולי יהיה לו כתריס בפני הפרענות.

האריז"ל על הדורות האחרונים (וכשהביאו הקדושת לוי אמר 'אם אמר כן האריז"ל בדורו על אחת כמה וכמה בדורנו...')

שער הגלגולים הקדמה לח
פעם אחת שאלתי למורי ז"ל, איך היה אומר לי שנפשי היתה כ"כ מעולה כנז"ל, והרי הקטן שבדורות הראשונים, היה צדיק וחסיד, שאין אני מגיע לעקבו. ואמר לי, דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מש"כ בדורות ראשונים. ואלו הייתי בדורות הראשונים, היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים. ושחז"ל על נח תמים היה בדורותיו, ואלו היה בדורות צדיקים היה יותר צדיק, ולכן שלא אצטער על זה כלל, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים:

סדורו של שבת שורש ד ענף ב עלה ז

ולתרץ את היש דורשין לגנאי מה שלכאורה יתמה למה לחכמינו ז"ל לדרוש באופן שהתורה מספר בגנות אדם הצדיק מה שאין הכתוב מדבר אפי' בגנו' בהמה טמאה כמאמר הקרא ומן הבהמה אשר איננה טהורה כמ"ש (בפסחים ג' ע"א) אכן טעמם בזה הוא עבור שהגנאי הלז הוא שבח להקב"ה שאף שלא הי' צדיק כי אם לפי דורו ולא צדיק גמור ואלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום. אעפ"כ הקב"ה ברוב רחמיו זיכה אותו ודן אותו לפי מעשי דורו. כמאמר רז"ל (ילקוט מלכים רמז ר"ט) גבי אלמנה צרפתה שאמרה לאליהו מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני וגו' עד שלא באת אצלי הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והי' מעשי רבים על מעשי בני עירי והייתי ראוי לנס משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי נזכרת וכו' ע"כ. הרי שהקב"ה דן את האדם במה שהוא צדיק יותר מאנשי עירו ומקומו. וכמאמר הקרא יתר מרעהו צדיק פי' אף אם אינו צדיק גמור רק שצדיק יתר מרעהו גם זה לצדיק יחשב בעיני הקב"ה: על כן כאן הקב"ה זוכה את נח לפי מעשי דורו להציל אותו לבדו:

 

ה' אוהב שמסנגרים על ישראל וזו עבודת חסידי הדורות
רמח"ל מסילת ישרים פרק יט

נמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלותן. ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.
וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם.

זכות ארץ ישראל מגינה אפילו על פושעים

אגרת תקנ"ה לראי"ה קוק

ואפילו על רשעים מגינה זכותה, - שהרי אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטחת היא שהיא בת עולם הבא, ובודאי אין הגמרא מדברת בשפחה צדקנית שהיא בלא"ה בת עולם הבא, ואפילו חסידי אוה"ע יש להם חלק לעולם הבא, וק"ו שפחה דמיחייבא במצות, אלא ודאי בסתם שפחה שהיא שפלה ומעשים רעים ומדות רעות מצויים בה, כדברי הש"ך לעניין עבדים, ומכל מקום מהני לה זכות ארץ ישראל לזכותה שתהי' מובטחת שהיא בת עולם הבא. ואפילו מעשו הרשע נתיירא יעקב אבינו ע"ה שמא תעמד לו זכות ישיבת ארץ ישראל, וק"ו לזרע קודש זרע בחונים, בני אברהם יצחק ויעקב, דאע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני מעלי וכדעת ר' מאיר, דהלכתא כותי' בהא, (וכמו שסתם הסלח "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" וכן בתשובות הרשב"א ח"ב סי' קצד וסי' רמב).

ואם ספק נפשות להקל אמרו בחיי- הגוף, ק"ו בחיי-נצח, שמדת-החסד בהם גדולה היא הרבה מאד וכל המתאמץ להטות כלפי-חסד ולהמליץ על ישראל אפילו כשאין עושים רצונו ש"מ ה"ז משובח. וק"ו שיש למצוא בכל אחד ואחד, גם בקלים שבישראל, כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ושל מדות טובות מה שאין לשער, שבודאי ארץ ישראל מועילה להם להעלותם ולקדשם. ואם אין הדבר נראה בגלוי בהם, יראה בזרעם ובזרע-זרעם, ככתוב: "יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם".

כשאדם מכריע חברו לכף זכות – הוא פועל שיהיה כך

לקוטי מוהר"ן רפ"ב

דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה.

וְזֶה בְּחִינַת (תהלים לז): וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ; הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע. וְזֶהוּ:

וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – שֶׁצָּרִיךְ אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי־זֶה.

וְזֶהוּ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל־יְדֵי־זֶה:

וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ – הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת.

וְזֶהוּ: וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ"ל, וְהָבֵן:

אדם צריך לדון גם את עצמו לכף זכות

לקוטי מוהר"ן רפ"ב

וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים), וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ"ל.

הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, בִּבְחִינַת: וְעוֹד מְעַט וְכוּ' וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ' כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב,

וּכְמוֹ כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם־כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם־כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת.

כל יהודי ראוי שיקרע לפניו הים

שפת אמת

ישראל גדולים ממלאכים

תנדבא"ז פכ"ה פס' ד

תנדבא"ר כה - בשכר האמונה נגאלו ובזכותה עתידין להגאל

 וכן למדנו מאבותינו הראשונים שבתחלת מעשיהם היה להם יראה מלפני הקב"ה שנאמר (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' וגו' הא למדת שבשכר היראה שיראו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב מן הקב"ה ובשכר האמונה שהאמינו ישראל בהקב"ה כשהיו במצרים נגאלו ממצרים ונקרע להם את הים וכן יהיה לעתיד שיבא הקב"ה ויפדה את ישראל מבין העכו"ם ויביא להם ימות בן דוד וימות גאולתנו שנא' (מיכה ד׳:י׳) חולי ונוחי בת ציון כיולדה וגו' ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך וכל עונותיהן של ישראל מניחין אותן בבל ועולים כשהם טהורים לארץ ישראל שנאמר (זכריה ה׳:ט׳) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וגו' ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והוניחה שם וגו' ולמה נקרא שמה שנער שמנערת כל העונות מעליה

לקוטי הלכות נפילת אפיים ד, ט

אפילו אין בהם זכות אלא ק"ש מנצחים
סוטה מב
"וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מַאי שְׁנָא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית — אִי אַתֶּם נִמְסָרִין בְּיָדָם.

זכותם שלא פנו לדת אחרת

ישעיה סד, ח ברד"ק

סגולתם של ישראל שאפילו אם פושעים וחוטאים סופם לשוב בתשובה

 ישעיה מח ט ברד"ק

בגלל שהדור גדול ולא מכיר בזה הוא חוטא

אורות ישראל פ"ג ב'

בדור האחרון מתרשם החותם של כל הדעות שבכל הדורות שעברו, ומה שנאמר בדבור מתחתמת בו התמצית שלהם. על כן גם התכונות הטבעיות, היוצאות מכל עניני האמונה, מתרשמות בלב כל הדבק בכנסת ישראל ורוצה בתשועתה. ואפילו התוך הפנימי שבכל המצות, המעשיות והאמוניות, מרושם הוא בהקישור לכנסת ישראל ובחפץ ישועתה. אלא שההכרה של המקור המחיה את כנסת ישראל מביאה אל כל המצות ואל כל האמונות. אבל מ״מ כל המקושר לחפץ ישועה לכללות ישראל בארץ־ישראל, — שמבלעדי ארץ־ישראל א״א לישועה כללית שתבא, — הרי הוא מקושר בגניזה לכל התמצית של כל האמונות וכל המצות כולן. ולהדור בכללו ראוי שיומחלו לו כל עונותיו׳ שנעשים מחסרון הכרה במה שהוא עצמו מדובק וקשור בכל לב. וע״ז נאמר בימים ההם ובעת ההיא נאם ד׳ יבוקש עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה, כי אסלח לאשר אשאיר. והמופת הגדול שדורנו הוא המיועד לתעודה זאת, הוא מה שנמצאים בו כאלה שרעיון זה נחתם במעמקי נשמתם, ומוצאים בו קדושה עליונה ודבקות אמתית בדי צור כל העולמים אלהי ישראל ב״ה.

לא להתרשם משום דבר וללמד זכות בכל מקרה

אורות ישראל פרק ד פס' ד

כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבע״פ, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השי״ת. עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם.

 

לימוד זכות הוא הדרך של התשובה כיום

מעייני הישועה לרב חרל''פ פרק ע"א

 

החילוניים כיום שיכורים מהמצוות הכלליות ולכן אין כל כך מקום לחייבם

שם פרק ס"ט

הכופרים בעקבתא דמשיחא נחשבים אנוסים

שם פרק כ"ג

אין קטגוריה למעלה בגלל כל מה שעברנו ולכן יש למטה לכן צריך אהבה בלי מצרים

שם פרק ט"ז

כוונות הצפירה

המוח היהודי כל הזמן רץ, ממציא המצאות, חושב מחשבות, דואג דאגות ומדמיין דמיונות. אנחנו כל הזמן חושבים על העבר, על העתיד ורק לפעמים מצליחים פשוט להיות נוכחים ברגע הזה. חלק עיקרי מהעשייה הרוחנית שלנו, בעיקר כשאנו מתפללים, הוא פשוט להתרכז במה שאנו עושים כעת, זה נקרא 'לכוון את הלב'. איכות הפעולה לא נמדדת רק על פי מדדים חיצוניים, אלא בעיקר הולכת אחר כוונת הלב. כדי לכוון את הלב צריך להבין לעומק את המקום בו אנו נמצאים, ולתת מעין מחשבות מנחות שיעזרו לנו. זהו לימוד הכוונה של המעשה.

כולנו עומדים בצפירה, אך אנו יכולים לשדרג את העמידה הזו כך שנהיה מוכנים לכוון בה כראוי. בשורות הבאות אשטח בפניכם את מה שעובר לי בראש בשעת הצפירה. אשמח אם תמצאו באחת מהן טעם.

הצפירה היא 'עת רצון' גדולה, זהו זמן נקי מ'רעש שחור' של דיבורי לשון הרע, ניבול פה ודיבור חולה ומזיק, והוא נקי גם מהמון 'רעש לבן' של פטפוטי סרק פרשנויות ותחזיות של הבל. בנוסף, זהו זמן שבו עם ישראל כולו מתאחד. שערי שמיים פתוחים - בואו ננצל את זה.

·         נכיר טובה לחיילים האהובים שלנו, ובייחוד לאלה שכבר נפלו. נחשוב על כמה התרומה שלהם לא הייתה לשווא. נוכל גם לחשוב על כמה חשוב ללמוד מהם על הקרבה למען מטרה גדולה יותר מעצמנו. חשוב גם ללמוד מהם על פרופורציות בחיים.

זכרו: הכרת טובה היא נקודת המוצא של חיינו, עד שהיא הבסיס לקשר עם ה', אבל גם להיפך – 'כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של מקום' (מדרש הגדול שמות ח').

·         נתרכז באהבת ישראל . נרבה אהבה בליבנו לכל אחד ואחד מישראל, במובן שכולל גם את אלו שבדרך כלל רחוקים מאתנו בדעות ובמעשים. נאהב את אנשי המפלגה השנייה, ואפילו את ההוא שעקף אותנו בתור בסופר, פשוט כי כולנו חלק מאותו הסיפור. ביחוד נעורר אהבה בלבנו על החיילים ואנשי כוחות הביטחון ששומרים עלינו וגם על החיילים שנפלו על משמרתם.

·         נוכל גם להתפלל לעילוי נשמת הנופלים, כל אחד בלשונו, או על ידי הטקסטים המסורתיים, לומר (בלחש) שמע ישראל, תהלים או משניות.

·         נתפלל שה' יקום דמם ושנפסיק את החילול השם שמתרחש כשהמחבל חי ושמח והנפגע קבור באדמה. כמו כן את חילול כבודן של ישראל שכשנשפך דמם כמים האויב חוגג ומחלק סוכריות.

·         נתפלל בכל לב שה' ישמור את חיילינו ויעזור להם תמיד לנצח ושאף אחד מישראל לא ייפגע.

·         נוסיף תקווה ותפילה שנגיע כבר לתכלית לשמה מסרו הקדושים הללו את חייהם, שהעולם יהיה מקום של שלום ואהבה ושלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

ואם נגלה ששלוש דקות (אחת בערב ושתיים בבוקר) לא מספיקות לכל זה – לא יזיק אם נעמוד עוד קצת בשקט ונהרהר.

תורה ומדע

לאחר שהמציאו איינשטיין ושאר החברים בפרוייקט מנהטן את פצצת האטום, הם הבינו את ההשלכות של השימוש בה, ונבהלו מאוד. הם לפתע הבינו שלא ירחק היום שיהיו מספיק פצצות כאלה ברחבי העולם כדי לעשות 9 פעמים מכדור הארץ אבק שמרחף בחלל [כפי שיש היום]. לכן מאז ועד יומו האחרון קרא איינשטיין לעולם להבין את הצורך האקוטי בסמכות מוסרית כלל עולמית שתפקח על הכח העצום שהוא שחרר לעולם.

בדרך כלל כשאומרים תורה ומדע מתכוונים להשוואות של ידיעות ממקורות תורניים לגילויים מדעיים חדשים. אך בפרשה מלמד אותנו הרמב"ן פן שונה של הביטוי.

העולם המדעי הביא ברכה עצומה בשלל תחומים. אך הוא הביא איתו גם פצצות גרעין ומימן, גז כלור, ושלל תיאוריות זוועתיות. במידה מסוימת אנו בבעיה תדירית של מדע שרץ קדימה ללא שום התפתחות מוסרית מקבילה שתגביל ותנווט אותו. הבעיה שהרגיש בה איינשטיין היא רק ביטוי מוצלח אחד של הבעיה הכללית.

בפרשת קדושים דרך מצוות כלאי זרעים וכלאי בהמה מלמד אותנו הרמב"ן כלל גדול של מה שמלמדת התורה את המדע - המרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות.

הכלל העולה מכאן - המדען צריך לגשת ביראת כבוד אל הבריאה. להבין שיש בה שלמות שבוראה נתן בה, לנסות להבין אותה על בוריה ואף לשמור עליה אך בשום פנים ואופן לא להתיימר לתכנן אותה מחדש או לשנות אותה כרצונו.

יהיה רצון שנשכיל לפתח את עולמנו המוסרי לא פחות מאשר את עולמנו הטכני. רק כך ייטב לאנושות ולעולם כולו.

מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'

יש לי בשבילכם עצה מדהימה לזוגיות: כשאשתך הכינה ארוחה אל תאמר תודה. קח מאכל מסוים מכל השולחן היפה עליו עמלה אשתך ותשבח אותו באופן מפורט. 'תפוחי האדמה שהכנת פשוט מצוינים, קלויים היטב, המליחות מדויקת – ממש הצליח לך'. אתם תראו שהכרת הטוב תועבר בצורה טובה בהרבה. ראשית, זה נראה אותנטי יותר. אך מעבר לכך, הכרת הטוב אצלך נעשתה אמתית יותר כי השקעת בה ופתאום שמת לב לטובות הגדולות שעשתה עבורך אשתך.

לאמיתו של דבר העצה הזו טובה לכל היחסים שבין אדם לחברו. אך אם נעמיק בעניין, נגלה שגם ביחסים שבין אדם למקום עקרון זה פעיל בהחלט. בברכות, הברכה חשובה יותר לפי עוצמת הפירוט שלה, ולכן ברכת שהכל היא החשובה פחות מברכת בורא פרי הגפן למשל.
בתפילות, אנו מפרטים את שבחיו וחסדיו של מקום – מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים וכו'. כדי להודות לה' צריך להתבונן ולפרט את החסדים. המילה התבוננות אומרת לפרט – דבר שנולד מדבר הוא מלשון בן. ההתבוננות גם בונה בנו יחס – לשון בניין.

מה קרה בעצם בחג העצמאות?
ניצלנו מחמש צבאות ערב בניצחון מעטים מול רבים נגד כל הגיון. פרקנו עול שעבוד מלכויות מעל צווארנו. נפתחו שערי ארץ ישראל לעלייה והתכנסו גלויות מארבע כנפות הארץ. כונננו ריבונות על ארץ ישראל ובזה קיימנו מצוות ישוב ארץ ישראל לראשונה מזה אלפיים שנה. הקמנו צבא יהודי לראשונה מזה שנים רבות וכו'.

אם כן, בחג העצמאות קבלנו שפע של חסד מבורא עולם. כעת עלינו להתבונן בשפע הזה ולשבח על כל דבר ודבר. בשורות הקצרות שנשארו לי אני בוחר להתבונן בפריקת עול הגויים מעלינו. זהו בעצם עניין העצמאות, החירות להחליט על עצמנו. ידועים דברי הגמרא והרמב"ם שההבדל המשמעותי ביותר בין ימינו לימי הגאולה הוא עניין פריקת שעבוד מלכויות.

הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל ידעה שעם סיום המנדט הבריטי יפלשו צבאות ערב סדירים. לכן על אף הסיכון הרב שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל החליטה מנהלת העם להכריז על הקמת המדינה. המעצמה העיקרית שהייתה אמורה לתמוך במהלך הייתה ארצות הברית. למרבה ההפתעה מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל הזהיר את בן גוריון שלא יעיז לעשות את זה. המנדט הבריטי היה צריך לפקוע בתאריך 15 במאי 1948 בחצות, באופן טבעי אז הייתה צריכה להתרחש ההכרזה. כך היה נוצר מצב של רצף – המנדט הבריטי אותו קבלה בריטניה מהאו"ם יסתיים ומיד לאחר מכן בשטח ההפקר שנוצר תקום המדינה היהודית. אך כשבן גוריון הביט ביומן הוא גילה ששעת פקיעת המנדט יוצאת בליל שבת. ההכרעה של בן גוריון הייתה חדה וברורה – 'לא יתכן שהכרזת העצמאות של המדינה היהודית תתרחש בשבת'. לכן מנהלת העם הקדימה את ההכרזה ליום שישי בצהריים ועוד טרם פקיעת המנדט, עם ישראל הכריז קבל עם ועולם – 'לא משנה מה תאמרו, זוהי הארץ שלנו ויש בה שלטון רק לעם אחד, לעם היהודי'.

מה שקרה כאן בעצם הוא שביטוי העצמאות התרבותית שלנו – השבת, גרמה לביטוי העצמאות הלאומית שלנו – הקמת המדינה בלי 'לספור' את האו"ם.

מעניין לשים לב לעובדה שע"פ לוח השנה העברי ברוב השנים יום העצמאות כלל לא נחוג בתאריך המקורי שלו – ה' באייר. וזאת משום שהוא חל בשבת או ביום שישי. מדהים לגלות שכך היה גם ביום העצמאות הראשון. 

יש כאן אמירה חשובה מאוד של מדינת ישראל. העצמאות הרוחנית שלנו – שמירת השבת היא הבסיס לעצמאות הלאומית שלנו. איזו עוד אומה בעולם דוחה את יום העצמאות שלה בשביל ערך רוחני?! מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

שמיעת שירים עצובים באבלות ובימי הזיכרון שבספירת העומר

בספירת העומר נוהגים שלא לשמוע שירים המשמחים שמנוגנים בכלי נגינה בשל האבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא.

מקור מנהג זה טעון בירור שכן בראשונים ובאחרונים לא מצאנו מנהג איסור זה. למעשה, הראשון שמזכיר את המנהג שלא לשמוע מוזיקה מכלי שיר בספירת העומר היה הרב בעל ערוך השולחן שחי לפני כמאה שנה ומאז נזכר דבר זה כאיסור או כמנהג לאסור בכמה פוסקים חשובים.

על מנת להבין זאת נאלץ להבין מהו היחס לשמיעת מוזיקה לאחר החורבן באופן כללי. בסי' העוסק בהלכות שהן זכר לחורבן (או"ח סי' תקס סע' ג) כותב השו"ע: 

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם: הגה ויש אומרים דווקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה [טור] ואסור לשומעם מפני החורבן ואפי' שיר בפה על היין אסורה שנא' בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזיכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין:

זאת אומרת שאליבא דהשו"ע (שפסק כהרמב"ם בהל' תעניות), בכל השנה אסור לשמוע שירים בכלי  נגינה. לא זאת אלא שאפילו לשורר בפה על היין אסור, ורק מותר על פי המנהג לשיר שירה בפה על היין בתנאי שמדובר בשירות ותשבחות לבורא עולם. 

ברור שעם ישראל היום רובו ככולו שומע מוזיקה מכלי נגינה ושהציבור לא קיבל גזירה זו וכנראה שנהגו כדעת הרמ"א ורוב הראשונים. אלא שהאחרונים כתבו שאף שלא נהגו כדברי השו"ע בכל השנה, בזמני אבלות נהגו. לכן אף שלכל היותר מצינו איסור ריקודים ומחולות בפוסקים המוקדמים כהמגן אברהם, בפוסקים המאוחרים יותר נאסרה גם שמיעת מוזיקה.

אלא שיש לדון בכמה נקודות. 

ראשית – אע"פ שהאג"מ או"ח ח"א סי' קס"ו כתב ובימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין (כל השנה) עכ"ל, לרוב הפוסקים מדובר במנהג להחמיר ולא באיסור. לכן במצבי דחק מסוימים נוכל להקל יותר בקלות.

שנית – יש לתת את הדעת לדרך הנגינה. כאשר מדובר בשירים שאינם מנוגנים על ידי כלי נגינה אלא במכשירים כמו מערכת סטראו, רדיו וכדומה יש מקום להקל. בשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' ס"ב, ב' נכתב שבכלים אלו לא גזרו חז"ל שהרי לא היו בזמן הגזרה ולכן ניתן להקל לשמוע בהם שירים וכן הקל הגרז"ן בשו"ת בנין אריאל. הרב שלזינגר באלה הם מועדי ספירת העומר עמ' תד הוסיף, שבימינו אנו רגילים לשמוע מהקלטות וזו עוד סיבה להקל מצד שאינו משמח כמו כלי נגינה חיים. אמנם קשה לסמוך על עניין זה בלבד, שכן נראה שרוב פוסקי ימינו החמירו גם בשמיעת מוזיקה ברדיו וכן כתבו בהדיא האגרות משה הנ"ל, הגרע"י ביחו"ד חלק ו' סי' ל"ד (לגבי ספירת העומר), הציץ אליעזר חט"ו סי' לג שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קכ"ז וכ"פ הגרמ"א בהערות לקצור שולחן ערוך והגרש"ז בשלמי מועד תנ"ג. ויש לדייק כדברי המחמירים מלשון השו"ע שאסר לא רק כלי זמר וכלי שיר אלא גם כל משמיעי קול של שיר ומשמע שחכמים ניסו לאסור את כל אפשרויות השמיעה של מוזיקה שמחה.
ובכל זאת ראויות הסברות המתירות שיסמכו עליהן בשעת הדחק כגון אנשים בעלי מרה שחורה וכדומה. ובפרט שאף אם יהיה זה רק ספק אי הלכה כהחלקת יעקב וסיעתו או הלכה כרוב האחרונים, זהו ספק במנהג להחמיר כמבואר לעיל וק"ו מכל ספק דרבנן לקולא שיש להקל בו ועיין הלכות חג בחג ז, 39.

אך הנקודה החשובה ביותר לגבי הנידון דידן היא סוג השיר. מצינו במשנה שמותר לנגן בכלי נגינה כאשר מדובר בשיר שמעורר עצב ואבלות. כחלק מחיובי האיש לאשתו המוזכרים בכתובה אומרת המשנה כתובות מו ע"ב שאיש חייב שלא לפחות מלשכור להלווית אשתו שני חלילים ומקוננת. זאת אומרת שיש נגינה שמותרת אפילו בזמן האבלות הקשה ביותר – בהלוויה. וכן מדוייק בשו"ע 'שלא לנגן בכלי שיר... לשמח בהם'. ומובן בפשטות שכלי נגינה שמנגנים על מנת להעמיק רגשות אחרים משמחה וודאי אבלות מותרים ואולי אף רצויים ואין לומר שהחליל היה מעין כלי שיר מיוחד להלוויות שכן מצינו ששימש החליל גם בשמחת בית השואבה כמבואר במסכת סוכה פרק החליל.

לכן מותר לנגן או לשמוע מוזיקה עצובה בכלי נגינה בימי הזיכרון שודאי עניינה להרבות את הרגש של האבלות. ולענ"ד מכאן ראיה פשוטה גם לשירי זיכרון המעוררים בכי בהלויות או באזכרות ואין הגיון להחמיר בזה.

ראוי לציין שבין הפוסקים נזכרו עוד כמה קולות בקשר לשמיעת מוזיקה בספירת העומר.

יש שהתירו שמיעת מוזיקה שקטה ושירי נשמה כהגרש"ז אוירבך הליכות שלמה ספירת העומר עמ' שסה, והרב שלזינגר באלה הם מועדי הנ"ל.  וכמו שהיטיב לכתוב הדבר יהושע חלק ג' סימן סג וז"ל אבל זמירות שאינם לשמחה אלא להנאה או לכבוד כנ"ל לא ידענא שום מקור לאיסור עכ"ל.

סברה נוספת שנזכרה בכמה פוסקים היא הסברה שבגלל נגישות המוזיקה והרגלי הצריכה שלה בימינו אין כל כך חשש שיגיעו משמיעת שירים 'ברקע' לריקודים ומחולות ולכן יש להתיר. ואע"פ שסברה זו הביא הרב שלזינגר בשם הרב שלמה דיכובסקי וכן צידד הפניני הלכה, בעיניי יש לפקפק בהיתר זה כאשר מדובר במוזיקה שמחה. שאע"פ שהמג"א כתב לאסור ריקודים ומחולות, השו"ע אסר בהדיא כל מוזיקה שמחה. ועוד יש לפקפק בסברה זו שהרי הרמ"א שהובא לעיל (תק"ס סע' ג) כתב סברה דומה המביאה אותו למסקנה ההפוכה שדווקא בני מלכים שרגילים בכלי שיר צריכים להחמיר ע"ש. ואף הרב דיכובסקי התיר רק לבעלי מרה שחורה ובאשר להם כבר כתבנו לעיל שניתן להקל גם ללא סברה זו.

ויש שהתירו שמיעת מוזיקה בזמנים מיוחדים כמו ערב שבת מחצות ומוצאי שבת עד חצות שאלו זמני הארת השבת על פי הקבלה, וכן מורה ובא לשואלים במצבים מסוימים הרה"ג דוד חי הכהן שליט"א. ובצירוף הפוסקים המתירים מוזיקה שאינה בכלי נגינה חיים בוודאי שיש לסמוך על סברה זו להקל.

חובת ההודאה לה' בחג העצמאות

ריקודים ושמחה בישיבת בת ים
ראש הישיבה הרב דוד חי הכהן שליט"א במרכז

כשם שכאשר יהודי פרטי יוצא ממצב סכנה עליו להודות לה' בברכת הגומל או בברכת שעשה לי נס, כך ישנה חובה על קהילה להודות לה' כאשר נעשה לה נס. וכך כתב החיי אדם (כלל קנ"ה, סי' מ"א):

כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה.

ובאמת מצינו רשימה של עשרות ימי 'פורים שני' שנהגו בקהילות שונות מכל העדות (הישכיל עבדי ח"ז או"ח מד (יב) אסף כמה מהם). מעיון בספרות הפוסקים לגבי ימים אלה נראה שרמת הניסים או ההצלה שהתרחשה בהם הייתה מוגבלת למדי, אם מדובר בהצלה מקטרוג של הגויים ע"י נוצריה בפורים קסטיליה, רעידת אדמה בפורים אנקונה, או הצלה ברגע האחרון מפוגרום על ידי השתדלות ובקשיש למושל בפורים קנדיה. כל קהילה תיקנה לעצמה כיצד יראה הפורים שלה – יש שרק נמנעו מלומר תחנון, יש שהוסיפו חובת סעודה, יש שקראו הלל, חלקם תקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים והיו אף שאסרו על מלאכה כעין חול המועד.

לגבי תוקף החיוב להודות לה', כתב החתם סופר (באו"ח רח ד"ה ומ"מ וכן ביו"ד סו"ס רל"ג) שיסוד ההודאה היא חובה מן התורה לכל הדורות, והוא עצמו אף שעבר דירה מפרנקפורט לפרעשבורג המשיך לחגוג הוא וביתו אחריו את 'פורים דפרנקפורט'. ואף שיש שאמרו שהחיוב להודות הוא מדרבנן כמו שכתב הנצי"ב מוולוז'ין (בשאילתות כו, א'), חמורים דברי סופרים. אל לנו לשכוח את מאמר הגמרא (סנהדרין צד ע"א) על דורו של חזקיהו שלא הכירו בגודל השעה ובגודל הנס שנעשה להם ודחו את הגאולה בכמה אלפי שנים משום שלא אמרו שירה.

יש שפקפקו ביכולתנו לתקן בימי ספירת העומר שנחשבים לימי אבלות, יום שבו יתגלחו וישמחו בריקוד ומחול. אלא שגם לזה כבר מצינו תקדימים רבים – במועד לכל חי (סי' ו') מביא הגר"ח פלאג'י שבעירו יש שנעשה להם נס בח' באייר ויש שנעשה להם נס בי"א באייר (שניהם בימי ספירת העומר) ונהגו להסתפר בהם (ובחלק י מיביע אומר או"ח סי' נג העיר כך הגאון הרב עובדיה בעצמו במילואים על הדף). יתרה מזו, מצינו שפורים קנדיה חל בי"ח בתמוז שבימי בין המצרים ופורים אוראן (עיר נמל באלג'יר) בו' באב שחל בדרך כלל בשבוע שחל בו תשעה באב (!).

ובאמת מה שזיכנו ה' בחג העצמאות הוא גדול מכל ימי הפורים שהוזכרו גם יחד. שכן זכינו להצלה ממוות לחיים על ידי 'הניסים הגלויים אשר בעינינו ראינו במלחמה הקשה נגד שבעה עממים פולשים' (כלשון המודעה בהמודיע מיום ה' באייר תש"ט). וכן זכינו לקיים מצוות ישוב ארץ ישראל בהמוני בית ישראל תוך כינון ריבונות ופריקת שעבוד מלכויות מעלינו (דבר שאפילו בפורים לא קרה ואף יותר משהיה בחנוכה). לא רק זאת אלא שזכינו לקיבוץ גלויות מכל העולם דבר שלא היה כמותו אף בימי בית שני ולא קרה כדוגמתו לשום עם בעולם. ועוד זכינו להצלה רוחנית שכן כידוע מי שנשאר בחו"ל מתמעט והולך מבחינה רוחנית וההתבוללות מכה בעוצמה רבה וכאן בארץ ישראל קיום התורה והמצוות פרה ורבה וכעדות הרב עובדיה משנת תשס"ט לא היה דור שהיו בו כל כך הרבה לומדי תורה כמו דורנו.

ועל הצלה ממוות לחיים לימדונו רבותינו שיש תקנת נביאים לומר הלל כמובא בגמרא פסחים קיז. [ומה שבפורים אין אומרים הלל הוא משום כמה טעמים שכולם אינם שייכים למציאות שלנו]. 

וכן מצינו שנהגו להודות לה' על הניסים ולציין (בדרך מן הדרכים) את חג העצמאות ויום ירושלים כמעט כל גדולי ישראל שבארץ ישראל ומהם:  הרב איסר זלמן מלצר, הרב אריה לוין, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי עטיה, הרב עמרם אבורביע, הרב כהנמן ראש ישיבת פונביץ', הרב יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה הדאיה בעל הישכיל עבדי וראש ישיבת פורת יוסף, הרב שלום משאש, הרב יוסף משאש, ראש ישיבת המקובלים בית אל הרב יהודה גץ, הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב, אדמו"רי בית אלכסנדר, פיאסצ'נא, סדיגורא, סטרטין ועוד (תוכלו למצוא את התיחסויותיהם בפירוט בספריו המצוינים של הרב שי הירש).   

דגל ישראל מתנוסס על ישיבת פונביץ'. צילום: אמיתי קשת קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons 

להתחיל מבראשית

תסתכלו על המכתב הזה למטה. כתב אותו אדם חכם מאוד. למעשה עד היום רבים מזהים אותו כפסיכולוג הכי גדול שהלך פה. ובכל זאת - הוא טעה בענק. חזון המדינה היהודית הוא לא הזיה פנאטית, הוא כבר מזמן מציאות מדהימה שעוברת בסיבוב מעצמות מתקדמות. מסתבר שיש דברים שכדי לראות אותם נכון חייבים להסתכל עליהם מלמעלה.

פעמיים בכל התנ''ך מופיע צמד המילים 'נראה לי'. הראשון, בפרשת השבוע - אדם מגיע אל הכהן ואומר לו 'כנגע נראה לי בבית'. אך הגמרא מסבירה שהנגעים שנראו בקירות היו בעצם לטובת עם ישראל. הם גרמו לכך שנשבור את הקירות ונמצא בפנים זהב טהור. כשהנביא ירמיהו השתמש במילה נראה הוא אמר - 'מרחוק, ה' נראה לי'. בפרספקטיבה גדולה יותר רואים את התמונה הרחבה ורואים בעצם מה ה' מכוון.

אז נכון, החללית התרסקה על הירח. אבל עכשיו כשאנו מרימים מבט לשמיים ורואים ירח, אנו נזכרים שיש עליו שברי חלום ישראלי. שברים שרק מבשרים את ההתחלה. אם אפילו הקב''ה היה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את העולם הנפלא שלנו, אז גם לנו מותר קצת.

והמבט אל- על מגלה לנו את הפרספקטיבה המדהימה על עם ישראל שנמשל ללבנה שנכסתה אלפיים שנה ועכשיו במעין 'משיחיות פנאטית' מתחילה להאיר, כ''כ להאיר.

ברכת האילנות

Photo by Anna Jiménez Calaf on Unsplash

כבכל מצווה הבאה משנה לשנה, ישנה התרגשות מיוחדת לקראת ברכת האילנות. דומה כי חכמי הסוד לא יכלו להשאיר את המצווה כברכה בת שורה בלבד והם דאגו שלא 'תסתיים' לנו הברכה מהר מדי.  לכן הם פיארו את הברכה בלשם יחוד מרשים ובתפילות ופסוקים מלפניה ומלאחריה. חכמינו העניקו לנו כלים של דיבור לאור הרגש הנפעם אל מול ראשית הדר הטבע.

בסוף נוסח ברכת האילנות אומרים פסוקי נבואה. אחד מהם הוא הפסוק הבא: 'וקיים בנו אשר הבטחתנו על ידי עמוס נביאך:
"הנה ימים באים, נאם ה', ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה: ושבתי את שבות עמי ישראל. ובנו ערים נשמות ויָשָבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם".

ניתן לומר שזכינו שה' כבר קיים בנו  את הנבואה במידת מה, שכן הנביא עמוס מיטיב לתאר את מצבנו כיום. עוד יבואו ימים בהם עם ישראל יחזור לארצו, יבנה ערים שהיו שוממות ויישב אותן, יטע גינות וכרמים וישתה מיינו. למעשה, כל אחד מאיתנו שקונה תירוש או יין של ארץ ישראל מגשים נבואה: 'ונטעו כרמים ושתו את יינם'. תיאור הפריחה לאומית משתלב בהפרחת השממה.

 

עניין עיבור השנה נחשב לאחד העניינים הקשים שבתורה. הוא זוקק ידע באסטרונומיה, מתמטיקה וכמובן ידע הלכתי נרחב. אך אם מתמצתים את העניין לכלל אחד, הכלל יהיה כמאמר הכתוב: "שמור את חודש האביב". הגמרא מסבירה שהכוונה היא לייצר תמיד מצב שבו פסח יוצא בתקופת האביב ולא בחורף או בקיץ. מעניין שגם את ברכת האלנות מברכים דווקא בחודש האביב ודווקא על אלנות מלבלבים. מהו הקשר הפנימי שביניהם?

בזוהר הקדוש בפרשת בשלח מובא משל קולע. 

האנושות כולה נמשלה לעץ. האומות הן ענפי העץ, כל אומה מנסה לגדול בכל כוחה. אך כשאומה אחת שואבת את הכח בכל כוחה מהגזע, בהכרח שפע החיים שהיא תינק יבוא על חשבון שפע החיים של כל שאר האומות. וכך כל ענף בתורו מנסה לשלוט וכל שאר האומות מתייבשות. שונה מכולם הוא עם ישראל – הוא לא אחד מהענפים, עם ישראל הוא הגזע עצמו וכל רצונו הוא לתת שפעו לכל האומות. שהרי כשהגזע שולט כל הענפים מרוויחים. 

הלאומיות שלנו היא כולה אוניברסליות. 

בהסטוריה האנושית גם פריחת הלאומים והקמת המדינות העצמאיות שלהן נקראת 'אביב העמים' [זוכרים את האביב הערבי?], מעניין שבתקופת אביב העמים התעורר עם ישראל לשוב לארצו בגאולה האחרונה. לכן באביב השתחררו בני ישראל ממצרים ובעצם נולדו כעם.

אך לא רק האביב הלאומי של האומות תלוי באביב של עם ישראל. גם האביב הטבעי תלוי באביב של עם ישראל. האביב הוא העונה בה הטבע מתעורר מתרדמת החורף שנכפתה עליו וקם לתחייה בשלל צבעים ססגוניים. הגנוז בעץ יוצא בצורת פרחים ריחניים שבעתיד יגדלו להיות פירות מזינים. לכן בתוכן המצווה של 'שמור את חודש האביב'  טמונה אמירה מדהימה כלפי העולם כולו : בפריחתם של ישראל יפרח העולם כולו – האומות והאדמה. ועץ החיים האנושי עוד יניב פירותיו בעין יפה! 

לילה כיום, ואז יאיר

אישון לילה. קצת לפני חצות ל"ו יהודים ברחבי העולם מתעוררים כשבפיהם נבואה קטנה. חלקם מתעוררים מתוך שינה וחלקם מתוך יקיצה. את חלקם מלאה הידיעה הזאת שמחה ואצל חלקם נמהלת השמחה ביראה. יראה גדולה.

אחד מל"ו, ישיש מצפת קם בזריזות מפתיעה לגילו ונטל את ידיו. בחוץ קולות צעירים מתהוללים, הם עוד לא שכבו לישון וודאי שלא התעוררו. הישיש פותח בתיקון חצות. אט אט עוברות בדמיונו תמונות קשות – ילדותו בצל הצוררים, סיפורים קשים ששמע, חטאים שחוזרים ונעורים, ונגדו תמיד. והתמונות גודלות וצבען נעשה חזק יותר. השואה, מלחמות ישראל, פיגועים, התבוללות, 'אין מנהל לה'. התמונות של פרטים כואבים ודוויים אך הכאב כאב הכלל הוא. ילדים שעוזבים את הוריהם, חולים שמשוועים לרפואה, נשים חשוכות פרי בטן, פירוד בין איש לאשתו. ולפתע זה נפרץ, הכאב הגדול מוצא תנחומיו המועטים הרגעיים בדמעות רותחות היוצאות מן הלב. השכינה, אוי השכינה בודדה ומחכה לאישה. ועדיין הכל כבכל לילה. עולם כמנהגו הארור נוהג.

'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי'
אותו יום, יום רגיל היה לא שבת ולא יום טוב, מאותם הימים שנאה להם השם יום חול, סתם יום של חול. כבכל יום אברך צעיר הלך נמרץ לישיבה האהובה. בין כסא לשולחן, באותן ד' אמות של הלכה, מוצא הוא נחמה פורתא. תמיד הזדהה אותו יהודי עם נעים זמירות ישראל דוד המלך שלכל מקום שהלך מצא שהוליכוהו רגליו לבית המדרש. הרהור היה חולף בו, אולי גם אצל דוד היה זה בשל הצער הגדול, העצום הזה, אותו הצער על החיסרון, הצער שממלא גם את ליבו. אוי, הצער, אם ישאף ממנו מנה גדושה מדי יודע הוא שלא יוכל לקום. לכן באנסטינקט השרדותי נשאו אותו רגליו לבית המדרש, שם, למעלה מן השמש, הצער נותן לך פסק זמן. אך באופן פרדוכסלי לימוד התורה גם מלבה את הצער ובפעם הבא שתתפנה להרגיש אותו הוא יחזור ביתר שאת. ובכל זאת במעגל הקסמים הזה קשה שלא להתמכר לשמחת התורה.

דומה שלו היינו שואלים אותו אם יחפוץ לוותר על הצער שבליבו היה תולה בנו מבטו התם ושואל – 'כיצד?'. כיצד אפשר לוותר על צער זה והרי עובדת היותו ממכר היא מפני שהוא אותנטי. 'לעתים זו ההרגשה היחידה שבה אני מרגיש חי באמת'.

'ואני תפילה'
בהגיע המנחה הוא מרגיש שעליו להתפלל ביחידות. יודע שעלולות הדמעות לפרוץ, שעלולות ידיו להיפרש מאליהן כלפי שמיא בתחינה 'פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עיפה לך סלה'. חשש מחיצוניות, מחיצוניים שיחוצו בינו לבין קירות ליבו. לכן מצא לעצמו פינה אחת בחדר אחד והחל מתפלל.

התפילה החלה מלחכת בו 'אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב' הוא קרא ובתוך רגע ממריא. בוער הוא, מרגיש כסנה שבוער ואיננו אוכל. מרגיש איך התפילה שבתחילה השתמש הוא בה ככלי זין משתמשת עתה בו, מבקשת לבולעו והוא מהנהן לה בראשו, נעקד.

יושבי בית המדש נזדעדעו, קולות בכי מילאו את חלל האולם, מקירות ליבו כמעט שמטו קירות בית המדרש לנפול. בכי כבד נשמע, עמוק, כזה שמעולם לא שמעו בטהרתו אך את הדיו שמעו כל אחד בבכיו. בכי נורא. אין זה בכי שמעורבים בו רחמים עצמיים קטנוניים, אין בו טיפת רכרוכיות וגם לא ממש זעקה, בכי של גבורה.

ובמקום ללכת ולדעוך הולך הבכי ומתגבר. ממלא חללי העם ממלא חללים שנפערו כימי עולם, מתגבר ומתעמק הולך וחזק מאוד. בא בלבבות כל אחד מאחיו, נוגע בנשמתו מלטף ומנשק אותה, מרומם אותה, מאיר אותה.
וכמו עונה לו קולו של אלוקים בקול שופר גדול, הולך וחזק מאוד.

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצריים [ישעיה כ"ז].

תקעו שופר קדשו צום קראו עצרה אספו עם קודשו קהל קבצו זקנים איספו עוללים ויונקי שדיים יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה... חוסה ה' על עמך...
ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו ויען ה'... אל תראי אדמה גילי ושמחי כי הגדי הק' לעשות... ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוקיכם''. [יואל ג']