לילה כיום, ואז יאיר

אישון לילה. קצת לפני חצות ל"ו יהודים ברחבי העולם מתעוררים כשבפיהם נבואה קטנה. חלקם מתעוררים מתוך שינה וחלקם מתוך יקיצה. את חלקם מלאה הידיעה הזאת שמחה ואצל חלקם נמהלת השמחה ביראה. יראה גדולה.

אחד מל"ו, ישיש מצפת קם בזריזות מפתיעה לגילו ונטל את ידיו. בחוץ קולות צעירים מתהוללים, הם עוד לא שכבו לישון וודאי שלא התעוררו. הישיש פותח בתיקון חצות. אט אט עוברות בדמיונו תמונות קשות – ילדותו בצל הצוררים, סיפורים קשים ששמע, חטאים שחוזרים ונעורים, ונגדו תמיד. והתמונות גודלות וצבען נעשה חזק יותר. השואה, מלחמות ישראל, פיגועים, התבוללות, 'אין מנהל לה'. התמונות של פרטים כואבים ודוויים אך הכאב כאב הכלל הוא. ילדים שעוזבים את הוריהם, חולים שמשוועים לרפואה, נשים חשוכות פרי בטן, פירוד בין איש לאשתו. ולפתע זה נפרץ, הכאב הגדול מוצא תנחומיו המועטים הרגעיים בדמעות רותחות היוצאות מן הלב. השכינה, אוי השכינה בודדה ומחכה לאישה. ועדיין הכל כבכל לילה. עולם כמנהגו הארור נוהג.

'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי'
אותו יום, יום רגיל היה לא שבת ולא יום טוב, מאותם הימים שנאה להם השם יום חול, סתם יום של חול. כבכל יום אברך צעיר הלך נמרץ לישיבה האהובה. בין כסא לשולחן, באותן ד' אמות של הלכה, מוצא הוא נחמה פורתא. תמיד הזדהה אותו יהודי עם נעים זמירות ישראל דוד המלך שלכל מקום שהלך מצא שהוליכוהו רגליו לבית המדרש. הרהור היה חולף בו, אולי גם אצל דוד היה זה בשל הצער הגדול, העצום הזה, אותו הצער על החיסרון, הצער שממלא גם את ליבו. אוי, הצער, אם ישאף ממנו מנה גדושה מדי יודע הוא שלא יוכל לקום. לכן באנסטינקט השרדותי נשאו אותו רגליו לבית המדרש, שם, למעלה מן השמש, הצער נותן לך פסק זמן. אך באופן פרדוכסלי לימוד התורה גם מלבה את הצער ובפעם הבא שתתפנה להרגיש אותו הוא יחזור ביתר שאת. ובכל זאת במעגל הקסמים הזה קשה שלא להתמכר לשמחת התורה.

דומה שלו היינו שואלים אותו אם יחפוץ לוותר על הצער שבליבו היה תולה בנו מבטו התם ושואל – 'כיצד?'. כיצד אפשר לוותר על צער זה והרי עובדת היותו ממכר היא מפני שהוא אותנטי. 'לעתים זו ההרגשה היחידה שבה אני מרגיש חי באמת'.

'ואני תפילה'
בהגיע המנחה הוא מרגיש שעליו להתפלל ביחידות. יודע שעלולות הדמעות לפרוץ, שעלולות ידיו להיפרש מאליהן כלפי שמיא בתחינה 'פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עיפה לך סלה'. חשש מחיצוניות, מחיצוניים שיחוצו בינו לבין קירות ליבו. לכן מצא לעצמו פינה אחת בחדר אחד והחל מתפלל.

התפילה החלה מלחכת בו 'אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב' הוא קרא ובתוך רגע ממריא. בוער הוא, מרגיש כסנה שבוער ואיננו אוכל. מרגיש איך התפילה שבתחילה השתמש הוא בה ככלי זין משתמשת עתה בו, מבקשת לבולעו והוא מהנהן לה בראשו, נעקד.

יושבי בית המדש נזדעדעו, קולות בכי מילאו את חלל האולם, מקירות ליבו כמעט שמטו קירות בית המדרש לנפול. בכי כבד נשמע, עמוק, כזה שמעולם לא שמעו בטהרתו אך את הדיו שמעו כל אחד בבכיו. בכי נורא. אין זה בכי שמעורבים בו רחמים עצמיים קטנוניים, אין בו טיפת רכרוכיות וגם לא ממש זעקה, בכי של גבורה.

ובמקום ללכת ולדעוך הולך הבכי ומתגבר. ממלא חללי העם ממלא חללים שנפערו כימי עולם, מתגבר ומתעמק הולך וחזק מאוד. בא בלבבות כל אחד מאחיו, נוגע בנשמתו מלטף ומנשק אותה, מרומם אותה, מאיר אותה.
וכמו עונה לו קולו של אלוקים בקול שופר גדול, הולך וחזק מאוד.

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצריים [ישעיה כ"ז].

תקעו שופר קדשו צום קראו עצרה אספו עם קודשו קהל קבצו זקנים איספו עוללים ויונקי שדיים יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה... חוסה ה' על עמך...
ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו ויען ה'... אל תראי אדמה גילי ושמחי כי הגדי הק' לעשות... ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוקיכם''. [יואל ג']