לאחר שהמציאו איינשטיין ושאר החברים בפרוייקט מנהטן את פצצת האטום, הם הבינו את ההשלכות של השימוש בה, ונבהלו מאוד. הם לפתע הבינו שלא ירחק היום שיהיו מספיק פצצות כאלה ברחבי העולם כדי לעשות 9 פעמים מכדור הארץ אבק שמרחף בחלל [כפי שיש היום]. לכן מאז ועד יומו האחרון קרא איינשטיין לעולם להבין את הצורך האקוטי בסמכות מוסרית כלל עולמית שתפקח על הכח העצום שהוא שחרר לעולם.
בדרך כלל כשאומרים תורה ומדע מתכוונים להשוואות של ידיעות ממקורות תורניים לגילויים מדעיים חדשים. אך בפרשה מלמד אותנו הרמב"ן פן שונה של הביטוי.
העולם המדעי הביא ברכה עצומה בשלל תחומים. אך הוא הביא איתו גם פצצות גרעין ומימן, גז כלור, ושלל תיאוריות זוועתיות. במידה מסוימת אנו בבעיה תדירית של מדע שרץ קדימה ללא שום התפתחות מוסרית מקבילה שתגביל ותנווט אותו. הבעיה שהרגיש בה איינשטיין היא רק ביטוי מוצלח אחד של הבעיה הכללית.
בפרשת קדושים דרך מצוות כלאי זרעים וכלאי בהמה מלמד אותנו הרמב"ן כלל גדול של מה שמלמדת התורה את המדע - המרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות.
הכלל העולה מכאן - המדען צריך לגשת ביראת כבוד אל הבריאה. להבין שיש בה שלמות שבוראה נתן בה, לנסות להבין אותה על בוריה ואף לשמור עליה אך בשום פנים ואופן לא להתיימר לתכנן אותה מחדש או לשנות אותה כרצונו.
יהיה רצון שנשכיל לפתח את עולמנו המוסרי לא פחות מאשר את עולמנו הטכני. רק כך ייטב לאנושות ולעולם כולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.