הקדמה
סמיכת חכמים היא האצלת סמכות לחכם לדון בדיני
התורה באופן מלא כדיין בדיני נפשות קנסות ועיבור חדשים וכן להיות חלק מבית הדין.
שורשה של הסמיכה נעוץ עוד בימי משה והיא מהווה גורם מכריע בשלשלת ההלכה של תלמיד
ורב עד משה רבינו, ובלשון הרמב"ם -
אֶחָד בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְאֶחָד סַנְהֶדְרִין
קְטַנָּה אוֹ בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כל אֶחָד מֵהֶן סָמוּךְ
מִפִּי הַסָּמוּךְ[1].
וּמשֶׁה רַבֵּנוּ סָמַךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּיָּד שֶׁנֶּאֱמַר
(במדבר כז-כג) 'וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ'. וְכֵן הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים
משֶׁה רַבֵּנוּ סְמָכָם וְשָׁרְתָה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה. וְאוֹתָן הַזְּקֵנִים סָמְכוּ
לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים לַאֲחֵרִים וְנִמְצְאוּ הַסְּמוּכִין אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד
בֵּית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְעַד בֵּית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְאֶחָד הַנִּסְמָךְ
מִפִּי הַנָּשִׂיא אוֹ מִפִּי אֶחָד מִן הַסְּמוּכִין אֲפִלּוּ לֹא הָיָה אוֹתוֹ סָמוּךְ
בַּסַּנְהֶדְרִין מֵעוֹלָם.
מכאן מובן עד כמה חיונית הסמיכה על מנת להמשיך את
מערכת המשפט התורנית ישראלית.
גם המלכות הרומאית הבינה את חשיבותה של הסמיכה
ודווקא מפני כך גזרה על ביטולה. בתלמוד
הבבלי מסופר על רבי יהודה בן בבא שמסר את נפשו על המשכיות הסמיכה ובמהלך הירואי
סמך בין אושא לשפרעם חמישה תלמידים במחיר חייו[2].
אלא שלאחר מכן כנראה בימי רבי הלל השני (הלל נשיאה) בשנת ד'קי"ט פסקה הסמיכה[3].
בדברי ימי ישראל היו מספר ניסיונות לחדש את
הסמיכה. הבולטים ביניהם הם הניסיון של חכמי צפת בזמן מהר"י בירב במאה השש
עשרה, והשני, של שר הדתות הרב י.ל מימון עם קום המדינה. שני הניסיונות נסמכו על
חידושו של הרמב"ם בעניין אפשרות חידוש שלשלת הסמיכה ע"י הסכמה של חכמי
ארץ ישראל לסמוך חכם מסוים.
אולם במבחן התוצאה – חידוש הסמיכה לדורות, ברור כי
כל הניסיונות עלו בתוהו. כיום אין לנו חכמים סמוכים ומשכך גם הדרך לבית דין גדול
שיהווה מרכז רוחני אחד לעם ישראל - סגורה.
בעבודה שלפניכם נעסוק ברקע לניסיונות אלו, זהות
מעלי הרעיון ועמדותיהם של גדולי ישראל הבולטים בתקופה. שאלת המחקר תהיה הגורמים
לכישלון הסמיכה בהקשרים דלעיל.
אני תקווה כי מתוך עיסוק היסטורי ענייני ניתן יהיה לדלות ניסיון וחכמה לקראת חידוש הסנהדרין במהרה בימינו.
1.
פרק ראשון– ימי מהר"י בי רב
1.1
הרקע
לאחר הקטסטרופה של גירוש ספרד בה' רנ"ב [1492],
הייתה היהדות הספרדית במצב קשה מאוד. שמנה וסלתה של יהדות זו הפכו באחת לפליטים
דוויים וסחופים ורוח ייאוש חדרה ללבבות.
בתהום ייאוש זו קמו כמה אנשי פלא מחכמי ישראל
והחלו לדבר ולהכין עצמם בפועל לגאולה.
כמה דוגמאות ידועות לאנשים כאלה - המקובל שלמה
מולכו שהכין דגל וגם עסק בניסיון לכינון צבא לכיבוש א"י מידי העות'מאנים[4],
דון יצחק אברבנאל שכתב שלושה ספרים בעניין הגאולה[5],
ודון יוסף נשיא שניסה להקים מדינה יהודית בגליל [מקור]. מתוכם נתמקד במהר"י
בי רב ורבי יוסף קארו וניסיון חידוש הסמיכה בצפת.
המאה ה-16 נחשבת תור הזהב של העיר צפת. לאחר גירוש
יהודי ספרד, רבים מן היהודים בחרו לעלות לא"י. זאת גם כהמשך ישיר לאווירת
הגאולה ששרתה בקרב חלקים גדולים מהם. בתוך ארץ ישראל חיפשו היהודים הגולים מקום
נוח להתיישב בו. צפת נחשבה ככזו מכמה בחינות – מן הבחינה הרוחנית - היותה של צפת
אחת מארבעת ערי הקודש, קרבתה למירון ציונו של רבי שמעון בר יוחאי, ועולם התורה
שבעיר. ומן הבחינה הגשמית - כיבוש צפת בידי האימפריה העות'מאנית בשנת ה'רע"ו
[1516] נתנה עצמאות רבה ליהודי העיר, וכן עובדת היותה ממוקמת במקום נוח מבחינה
יחסית לקשרי מסחר עם דמשק וחלב. כל אלה חברו יחד והפכו את העיר ליעד מועדף מבחינת
יהודים רבים. גם מבחינה כלכלית נהנתה צפת מיתרון גדול והיותה מוקד משיכה. עולי
ספרד פיתחו בעיר את תעשיית הטקסטיל בעיקר בתחום ייצור הצמר. התנאים הטבעיים –
הקרבה למקורות מים רכים כנחלים שצפת מצויה בינותם וכן הידע של האריגה והצביעה
שהביאו עמם יהודי ספרד גרמו לצפת להיהפך למעצמת טקסטיל מקומית וסיפקו פרנסה בשפע
לתושבי העיר[6].
רבי יעקב בי רב נולד בקסטיליה בשנת ה'רל"ד [1474]
והיה מגדולי חכמי דור הגירוש[7].
בשנת הגירוש הגיע מהר"י בירב לעיר פאס שבמרוקו ובהיותו בן שמונה עשרה בלבד
כבר התמנה שם לרב[8].
בתום נדודים רבים התיישב בצפת ואף הקים בה ישיבה גדולה ומרכזית[9].
הוא נקרא בפי בן דורו רבי אלעזר אזכרי – 'רבן של כל חכמי צפת'[10].
על חכמיה של העיר והישיבה בפרט כתב רבי אליהו די וידאש מחכמי צפת של הדור שלאחריו –
'הרואה חכמי ישראל מברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו וכבר ראינו פה צפת שבגליל העליון
חכמים שהיה ראוי לברך עליהם ברכה זו'[11].
וכן נכתב 'ויקם וילך לצפת תוב"ב וימצא שם אנשים חכמים ונבונים ... גבורים
כאריות בתורה אחד מהם ירדוף אלף'[12].
בין הלומדים בישיבה התבלטו רבי יוסף קארו,
המבי"ט ורבי ישראל די קוריאל שהיו שלושת גדולי צפת לאחר פטירת מהר"י
בירב[13].
ושניים מהם נודעו לדורות בחיבוריהם[14].
המשבר הנורא של גירוש ספרד, בו הוכרחו יהודים
להתנצר או לעזוב את בתיהם וכל אשר להם תוך פרק זמן קצר של ארבעה חודשים, הביא
לתופעה גדולה מאי פעם של יהודים שהתנצרו למראית עין. יהודים אלו נקראו אנוסים או
בפי יהודי התקופה 'מראנוס' [מספרדית –Marranos] ובפי אחרים 'נוצרים חדשים' [מספרדית Cristiano
Nuevo]. לאחר כמה שנים, רבים מאותם
יהודים ניסו לשוב לחיק היהדות והתעוררה שאלה גדולה בספרות השו"ת האם וכיצד
ניתן לקבלם ליהדות. מהידועים שבין האנוסים וצאציהם ששבו ליהדות הם דון יוסף נשיא,
דונה גרצייה, הרב מנשה בן ישראל ורבי שלמה מולכו.
ע"פ ההלכה היהודית מעמדם של האנוסים היה לא
פשוט כלל ועיקר.
ראשית, הנצרות מוגדרת כעבודה זרה וממילא - דינה ב'יהרג
ובל יעבור' והעונש עליה הוא החמור ביותר בתורה - סקילה וכרת. החובה שמוטלת על
יהודי כשעומדת בפניו ברירה בין חטא עבודה זרה או מוות היא לבחור במוות. האנוסים
עברו על עוון זה, ובכך גם נכנסו לגדר של מומר לכל התורה שגידרו כגוי לרוב
העניינים, יינו יין נסך, אסור לאכול משחיטתו, אינו מצטרף למניין וכו'. ואומנם אחרי
ככללות הכול היה זה באונס ונשאלה השאלה מהו א"כ מעמדם.
שנית, ברבות הימים ועם התחזקות האינקוויזיציה נעשה
כמעט בלתי אפשרי לשמור בסתר גם על הטקסים האקוטיים ביותר כמו נישואין וגירושין,
יתירה מזאת, רוב האנוסים הגיעו להתבוללות עם גויות בתחילה מחוץ לנישואין ולאחר מכן
גם בצורה ממוסדת[15].
במחקרים עדכניים ובבדיקות גנטיות שהתפרסמו בעיתונות[16]
נמצא כי אחוזים רבים בקרב אוכלוסיות חצי האי האיברי וכן דרום אמריקה [לשם ע"פ
ההשערה ברחו אנוסים רבים] הם יהודים מעורבים מצאצאי האנוסים[17].
לבסוף, תחושתם של האנוסים עצמם הייתה מחד של צורך
בכפרה עמוקה על מעשיהם, ומאידך תחושה שבאין עונש מקובל או דעה רבנית ברורה הקהילה
היהודית לא תקבל אותם, אם לא יקרה דבר משמעותי. ב'כתב רבני צפת'[18] בו נכתבה סמיכתו של מהר"י בי רב תוארה
תחושה זו כך -'והיה בקרוב איש לשוב אל ה' ויאמר בליבו למה זה הבל איגע מה בצע כי
אצום וכי אלך קדורנית ואלקה מלקות ארבעים ולא יוסיף ולא ייתן ולא יעצור כוח לפטור
מידי כרתי וחטאתי נגדי תמיד ולא תמחה חרפתי'.
ברור כי על סוגיה כלל ישראלית וכבידת משקל שכזו
היה צורך בהסכמה רחבה של גדולי וחכמי ישראל ואי אפשר היה שכל אחד יעשה כראות עיני
רב מסוים. כמו כן על מנת להלקות יש צורך בסמכויות שאין לבית הדין בגלות. בתלמוד
הבבלי נאמר כי בזמן שאין סנהדרין ואין חכמים סמוכים אי אפשר לדון דיני קנסות
ומלקויות.
חידוש הסמיכה בא אם כן על רקע הניסיון לפטור את
בעיית האנוסים.
אלא שבספרו חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת מראה
הרב מימון[19]
שעיקר עניין חידוש הסמיכה היה התעוררות לגאולה וכך גם עולה בעיניי מקונטרסי הסמיכה
עצמם[20].
1.2
הפולמוס
בהקדמה דלעיל ראינו כי עניין הסמיכה ביהדות הוא
שרשרת דורות המחברת את הכרעת ההלכה של כל דור עם הדורות הקודמים עד משה רבנו.
נשאלת השאלה כיצד יכולה בכלל להיות אפשרות לחדש קשר זה. רבי משה בן מיימון
בהלכותיו כתב כך -
[רמב"ם סנהדרין פ"ד הי"א] ... נִרְאִין
לִי הַדְּבָרִים שֶׁאִם הִסְכִּימוּ כָּל הַחֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת
דַּיָּנִים וְלִסְמֹךְ אוֹתָם הֲרֵי אֵלּוּ סְמוּכִים וְיֵשׁ לָהֶן לָדוּן דִּינֵי
קְנָסוֹת וְיֵשׁ לָהֶן לִסְמֹךְ לַאֲחֵרִים. אִם כֵּן לָמָּה הָיוּ הַחֲכָמִים מִצְטַעֲרִין
עַל הַסְּמִיכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ דִּינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְפִי
שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְפֻזָּרִין וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּן. וְאִם הָיָה שָׁם
סָמוּךְ מִפִּי סָמוּךְ אֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת כֻּלָּן אֶלָּא דָּן דִּינֵי קְנָסוֹת
לַכּל שֶׁהֲרֵי נִסְמַךְ מִפִּי בֵּית דִּין. וְהַדָּבָר צָרִיךְ הֶכְרֵעַ'.
יוצא מדבריו שאם יסכימו כל חכמי ארץ ישראל לסמוך
חכם מסוים יתאפשר לחדש את הסמיכה וממילא גם את בתי הדין וסמכויותיהם. אלא שיש לשים
לב לכמה מילים משמעותיות בדברי הרמב"ם. הצעתו מתחילה במילים 'נראין לי
הדברים' דהיינו כסברה ולא הלכה פסוקה, וכך גם עולה מסיום דבריו 'והדבר צריך הכרע'[21].
בנקודה זו ניטשה מחלוקת - חכמי צפת עמדו ניצבים שדברי הרמב"ם הם הלכה פסוקה
ובכוחם לסמוך את מהר"י בירב סמיכה של תורה. הרדב"ז ,חכם שחי במצריים
באותה תקופה, חלק על כך. אלא שבהיותו חכם שלא גר בארץ ישראל לא הייתה משמעות מכרעת
לדעתו. וכך בשנת ה'רח"צ [1538] כתבו חכמי צפת כתב סמיכה למהר"י בירב
והודעה על כך לקהילות ישראל שנקראה 'כתב חכמי צפת'.
הכוח העיקרי לעומתם היה חכם מחכמי ירושלים -
המהרלב"ח.
רבי לוי בן חביב נולד בזאמורה שבספרד בשנת
ה'ר"מ [1480] לערך, והיה גם הוא ממגורשי ספרד. אביו רבי יעקב בן חביב היה גם
הוא חכם ידוע שערך את הספר עין יעקב, אסופת אגדות הש"ס, את המלאכה סיים אחריו
בנו. אחר טלטלות רבות דרך פורטוגל, סלוניקי וסוריה בהם גם למד תורה הגיע
המהרלב"ח לירושלים[22].
המהרלב"ח התבטא כראש חכמי ירושלים וכתובע
כבודם וכתב אגרות חריפות כנגד מהר"י בירב והסמיכה. באגרותיו הוא תוקף
מכיוונים רבים ומעלה כמה ספקות ואף תוקף באופן אישי את חכמי צפת והעומד בראשם.
בידינו שני 'קונטרסי סמיכה' מן השנים שבין הרח"צ
לש"ג. קונטרסים אלו הם בעצם אגרות תשובה שהחזיר מהר"י בירב כמענה
לאגרותיו של הרלב"ח.
נקודות המחלוקת של מהרלב"ח על חכמי צפת לפי
העולה מקונטרסי הסמיכה לרבינו יעקב בירב עם השגות הרלב"ח[23]
הן כדלקמן –
-
האם חידושו של הרמב"ם מוסכם גם על שאר הפוסקים או לא.
-
האם הסמיכה באופן הזה היא חידוש גמור או פרט במצווה.
-
האם צריך שכל חכמי ארץ ישראל יסכימו או שמספיק שיסכימו רובם.
-
האם צריך פגישה של חכמי ארץ ישראל ומשא ומתן על הסמיכה או שמספיק גילוי
מילתא בעלמא.
-
האם השבת השופטים שקודמת לגאולה היא השבת השופטים והסנהדרין ממש או שמא
עשיית דין של הקב"ה ברשעים.
-
מה יהיה היחס של חידוש הסמיכה ובתי הדין לסוגיית קידוש החודש.
-
האם החכם שנסמך גדול מספיק בשביל להיסמך.
יש לציין שמצד חכמי צפת קמו עוררין על עצם
הלגיטימציה של מהרלב"ח להתבטא כראש חכמי ירושלים שכן מהר"י בירב בקונטרס
הסמיכה השני [שם עמ' פ"ח ועיין גם עמ' ק"ב על עצם הכינוי איש ירושלים
שלדעת מהר"י בירב הוא נשגב מדי מכדי שיתהלל בו מהרלב"ח] כותב שחכמי
ירושלים עצמם כתבו לרבי יוסף קארו אגרת של קבלת הסמיכה עליהם.
בסוף קונטרס הסמיכה הראשון מתאר מהר"י בירב
שאחרי כחודשיים מאז שסמכו אותו קמו שני מלשינים וע"י הלשנתם הוא אולץ לעזוב
לחו"ל. משראה שכך וידע שבחו"ל לא יוכל לסמוך עוד 'עמד וסמך לארבעה זקנים'.
מקובל לומר[24]
שמהר"י בירב סמך את מרן והרב
המבי"ט ולגבי זהות שני הנותרים – י"א שהם רבי אברהם שלום ורבי ישראל די
קוריאל וי"א שהם ר"מ קורדובירו ורבי יוסף סאגיש[25].
1.3
הגורמים לכישלון וההשלכות
לאחר ארבעת הזקנים שנסמכו, ישנן עדויות שהסמיכה
המשיכה לרבי משה אלשייך לרבי חיים ויטאל, למהריט"ץ ,רבי יום טוב צהלון, ויש
הטוענים שגם מוהרש"ו בנו של מוהרח"ו עדיין נסמך, אך נראה כי לכל היותר
נמשכה הסמיכה עד בערך שנת ש"ס[26].
מהן הסיבות לכישלון הסמיכה. אם נתייחס לדברי
המתנגדים נוכל לשים לב לכך שטענותיהם ההלכתיות כמעט שנמחו במשך הדורות. עם הזמן
נמצא שרוב גדולי ישראל אכן פסקו כמהר"י בירב[27].
ואם כן לא הטענות ההלכתיות הכשילו את ניסיון החידוש.
נעלה שתי השערות אפשריות. האפשרות הראשונה – שמא
עצם מה שהיו מגדולי ישראל שלא קיבלו את סמכותם של הסמוכים גרם שבפועל לא הייתה להם
סמכות. וכך אף אם דה יורה נסמכו ע"פ ההלכה, דה פאקטו סמיכה זו לא אמרה כלום.
ניתן היה לכאורה להתגבר על מכשול זה על ידי הידברות עם חכמי ירושלים ומשא ומתן
קודם לפרסום כתב הסמיכה. האפשרות השנייה היא טכנית. שמא העובדה שנכשל ניסיון הקמת
המדינה היהודית בגליל וכן מחלוקות פנימיות בין הסמוכים עצמם[28]
הביאו לכך שניסיון גאולה זה נכשל. אם אפשרות זו נכונה אזי בדורנו כשהוקמה המדינה
היה מקום לחשוב כי ניסיון הסמיכה יצליח.
ראוי להזכיר בהקשר זה את סברתו של הרב מימון
[ק"ו – ק"ז] שעיקר ההתנגדות מצד חכמי ירושלים הייתה על שכחת העיר
ירושלים כעיקר קדושתה והנהגתה של ארץ ישראל. לדעתו זו הייתה אכן טעותם של חכמי
צפת.
1.4
עמדת רבי יוסף קארו
על מנת לברר לאשורה את השאלה אותה העמדנו בראשית
העבודה נצטרך התעסק עיסוק ספציפי בעמדתו של מרן בסוגיה. מרן בהיותו מן הדמויות
המשפיעות ביותר בעולם היהדות אשר היה חלק מהפולמוס ודאי ראה, הוסיף לקח ולמד
מהניסיון.
רבי יוסף קארו הנודע בכינויו מרן נולד בשנת
ה'רמ"ח [1488] בספרד. בעקבות הגירוש לאחר נדודים בפורטוגל, בקושטא ובבולגריה
עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הרב קארו היה מגדולי רבני ופוסקי ההלכה בכל הדורות
ועסק גם בקבלה. מרן נודע בספריו הבית יוסף והשולחן ערוך ספרי ההלכה המקיפים
והמקובלים ביותר בעם ישראל כיום.
בשאלת עמדתו של רבי יוסף קארו בעניין חידוש הסמיכה
ישנה מחלוקת בין החוקרים. יש שציינו לכך שאין אזכור לעניין הסמיכה לא בבית יוסף
ולא בשולחן ערוך ובכך ראו ראייה לעמדתו הפושרת. אמנם ישנם רבים הסוברים אחרת.
בספר עשות משפט הביא מהחיד"א[29]
שדעת מרן כדעת מהר"י בירב רבו ע"פ מה שכתב בספרו בית יוסף חו"מ סי'
רצ"ה.
כמו כן מצאנו בספר מגיד מישרים[30]
'ויען כי מסרת נפשך על החזרת הסמיכה ליושנה תזכה להיות מוסמך מכל חכמי ארץ ישראל
ומחכמי חו"ל'. זאת אומרת שעל פי המגיד זוהי סיבת הצלחתו של מרן, מסירות הנפש
על הסמיכה.
ראיות נוספות לתמיכתו של מרן ברעיון הן העובדה כי
מהר"י בירב מציין לאגרות הבהרה לחכמי ירושלים שכתב מהר"י קארו ע"מ
לשכנע אותם לתמוך בסמיכה. ויותר מכך מה שמרן בעצמו המשיך וסמך את תלמידיו רבי משה
אלשייך ורבי חיים ויטאל[31].
דוידסון טוען כי שתיקתו של מרן בספריו אמנם הייתה
מכוונת אך לא מפני שחזר בו מן הרעיון אלא מפני שהבין שעדיין לא בשלה השעה.
בספרו יוסף בחירי דן החוקר מאיר בניהו[32]
בשאלה בה כבר קדמו פרו' שוחטמן[33].
מהי מטרתו של מרן בחיבור הב"י והשו"ע. שני החוקרים מדברים על חיבור הספר
במנותק מסוגיית הסמיכה ומתפלפלים האם מדובר בספר של פסיקה, קיצור הלכות לנערים
וזקנים או מעין עשיית סדר כללי בים ההלכה.
מלבד מה שבשאלה הספציפית נראה להוכיח מהקדמת הבית
יוסף שכוונתו לכתוב ספר מפסיקה גמור, להבנתי אי אפשר שלא לראות את הדברים על רקע
סוגיית הסמיכה.
מרן מנסה לקרב את הגאולה מתוך עולם בית המדרש[34]
והוא אינו שוקט על השמרים לרגע. לדעתי בשתי הפעולות, הן חידוש הסמיכה והן כתיבת
ספר הלכה אחד לכל ישראל היה משום אותו טעם פנימי של רצונו של מרן לאגד את כל
ישראל, וזאת על ידי שלא תהיה תורה 'כאלף תורות' כלשונו של מרן בהקדמה לבית יוסף.
ניתן לשער אולי כי בראות מרן כי ניסיון הסמיכה לא עלה יפה קיבל דחיפה נוספת לכתוב
את השו"ע כקיצור לספר הב"י ובכך להגדיל את תפוצתו בבית ישראל, דבר שאכן
קרה. הדבר גם מסתדר בשנות הכתיבה של הספר ומסביר את הפער של שנים עשר שנה בין
כתיבת הב"י שנסתיימה בשנת ש"ב לכתיבת השו"ע שהתחילה בשנת
שי"ד. באמצע - בשנת רח"צ התרחש פולמוס הסמיכה[35].
בכך שספר הלכתי מסוים מצליח לאגד את ישראל יש משום הגשמה מסוימת של הרעיון לאחד את
ישראל לקראת העמדת סנהדרין וחידוש הסמיכה בניסיון הבא.
מעניין לציין את השפעת הרב מולכו על ר"י קארו
בהקשר זה. בספר מגיד מישרים [] אנו מוצאים כי ביקש מרן להיפטר מן העולם על קידוש
השם כמו שזכה שלמה מולכו וכן הספר עצמו מכנה אותו 'שלמה בחירי'.
2.
פרק שני – ניסיון חידוש הסמיכה בימינו
2.1
הרקע
אין לכחש כי בין מהר"י בירב לימינו אנו היה
ניסיון סמיכה נוסף על ידי רבי ישראל משקלוב מתלמידי הגר"א. אך ניסיון זה היה
פחות משמעותי שכן הוא ניסה שלא לסמוך על דעת הרמב"ם אלא על דעת הרדב"ז
ולכן כתב אגרת לעשרת השבטים שאצלם יש כביכול חכמים סמוכים וביקש מהם עזרה בחידוש
הסמיכה. משלא נמצאו שבטים אלו נפל הרעיון וממילא אין כאן המקום לעסוק בו. להרחבה
ניתן לעיין במאמרו של אריה מורגנשטרן 'ניסיונו של רב ישראל משקלוב לחדש את הסמיכה
לאור מקורות חדשים'.
עוד בזמן התגברות העליות הציוניות משהיה נראה כי
ישנה עלייה כמותה לא הייתה מאז ימי בית שני, בעיני רבים מגדולי ישראל היה נראה כי
מתחולל דבר מה חשוב בעולם. האור שמח למשל אמר הלל ביום ההכרזה של ועידת סן רמו
והכריז 'סר פחד השבועות'[36],
וכן חשו רבים סביב הצהרת בלפור מלחמות העולם, קיבוץ הגלויות וההתיישבות הפורחת
בארץ[37].
ניתן אם כן לומר כי האווירה הייתה של שינוי בעניין מעמדה המעשי של ארץ ישראל בקרב
היהדות.
בקבוץ גלויות שכזה עלתה השאלה כיצד ניתן להכריע בשאלות
הנוגעות לכלל האומה ובפרט בתקופה שאחרי קום המדינה.
על רקע האירועים והתחושות המשמעותיים הללו, עלתה
הדרישה לכונן סנהדרין. לראשונה העלה זאת הרב אהרן מנחם מענדל בהר"ן שנולד
בטבריה בתרכ"ו [1866] והיה רב בקהיר. הרב בהר"ן כתב מכתבים לכל גדולי
ישראל ואף זכה לתמיכה רבה. [לקריאת המכתבים – עשות משפט] ויסד אגודת רבנים בה היו
חברים למעלה מחמש מאות רבנים מכל התפוצות. ניסיונו של הרב מימון בא על רקע
התרחשויות אלו.
2.2
עמדת הרב אברהם יצחק הכהן קוק
מאותו הטעם בו עסקנו בעמדת רבי יוסף קארו כן יש
לנו לעסוק בעמדת הרב קוק.
הרב קוק נולד בשנת ה'תרכ"ה [1865] בגריווה[38],
נודע כעילוי אדיר ונסמך לרבנות בן פחות מעשרים ע"י גדולי הדור. הרב קוק שימש
ברבנות בזוימל ובויסק ולאחר שעלה לארץ ביפו ובירושלים. הרב היה מייסד הרבנות
הראשית והרב האשכנזי הראשון ופרסם ספרים רבים נחשב לגדול פוסקי הדור, למקובל בעל
שיעור קומה, לחוזה הגאולה ולאחד מאבות הציונות הדתית.
לקמן נראה כי חל שינוי בעמדתו של הרב קוק.
בשנת תרנ"ח [1898] בהיותו בן שלושים ושלוש
בבויסק פרסם הרב קוק מאמר ארוך בעתון הדביר[39] ובו הוא מצדיק ייסוד סנהדרין ואף רואה בכך דבר
שיביא שלום בין החרדים שיראים מרפורמה לבין החילוניים שרוצים התחדשות הלכתית.
באגרות מאוחרות יותר מהשנים ה'תר"ע [1910]
וה'תרע"ב [1912] אנו מגלים שינוי גישה מהותי[40].
כאשר הציע הרב בהר"ן לרב קוק להשתתף בכנס ייסוד הסנהדרין כתב הראי"ה כך:
'הנני בזה להביע את
דעתי שלקרות לאסיפה ביחוד בשביל מטרת החזרת הסמיכה אין השעה ראויה לכך כלל. לא
נמצא לדברים שומע ומקטרגים מעברים שונים יסובו עלינו ואולי יצדקו ממנו!'.
מקובל לומר שהגורם היה היחשפותו של הרב לעשייה
הציבורית האינטנסיבית בארץ.
בשנת ה'תרס"ד [1904] עלה הרא"יה לארץ והתיישב ביפו. עם עלייתו
של הראי"ה ארצה עסק הרב קוק בכתיבה ובפעילות ציבורית ענפה ואף זכה להתנגדות
חריפה מן הכיוון החרדי קנאי. כך גם עולה מן המסמך החשוב ביותר כנראה בהקשר
זה.
בשנת תרצ"ה נכתבה אגרת של הראי"ה לרב
צבי מקובסקי[41]
שעסק בנושא הסנהדרין[42].
הרב קוק כותב שם שאף שנראה שיש לפסוק כדעת מהר"י בירב מפאת 'הקטגוריא שבין
תלמידי החכמים שהיא באופן הלקוי אולי יותר מכל הדורות' כלשונו, אין אפשרות מעשית
להקים את מוסד הסנהדרין. הרב שם ממשיך וכותב כי יש לפעול באופן הדרגתי ושזו הייתה
כוונתו בהקמת הרבנות הראשית[43].
הרבנות הראשית הוקמה ע"י הרב קוק בשנת
ה'תרפ"א [1921] לאחר שמונה הנציב יהודי אנגלי הרברט סמואל. וזאת על מנת להוות
גוף א־פוליטי
המאגד את כל הכוחות הפועלים ביישוב ומסדיר את חייהם ע"פ תורה.
ע"פ תכנונו לאחר סידור החיים היהודיים
בא"י תוכל הרבנות הראשית לישראל לפנות לרבנים שבגולה ולשתף גם אותם באגודה
אחת שתתכנס פעם בשנה ותיקרא 'הרבנות הכוללת'. רק לאחר קום מוסד שכזה יהיה אפשר
לדבר על חידוש הסמיכה.
2.3
ניסיונו של הרב מימון
הרב יהודה לייב הכהן מימון [פישמן] נולד בסרביה
בשנת תרל"ו [1875] למשפחת רבנים חשובה ובעצמו למד בשקידה מופלאה. עד גיל שלוש
עשרה סיים את הש"ס עם הרי"ף והרא"ש בבקיאות גדולה דבר שהפליא את כל
השומעים על כך. הרב מיימון הוסמך לרבנות ע"י כמה מגדולי ישראל - רבו רבי
יחיאל מיכל אפשטיין, רבי שלמה הכהן מוילנא וכן ע"י החכם הספרדי הארץ ישראלי
רבי חזקיהו מדיני. כנראה בקבלת הסמיכה הן מחכמים אשכנזיים והן מחכם מובהק מחכמי
ספרד הייתה אמירה של כבוד לכל הגלויות. עוד בגיל הנעורים, כשנחשף להתעוררות
הציונית של חיבת ציון וביל"ו, נשבה בקסמה והיה מראשי הציונות הדתית בתנועת
המזרחי. כמו שהוא העיד על עצמו 'לא חשבנו אני וחברי הקרובים לי באותם הימים אלא על
מדינה עברית, מדינה לכל חוקותיה ומשפטיה'[44].
הרב מימון שימש כציר בקונגרס הציוני, כחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולימים זכה לחתום
על מגילת העצמאות ואף לכהן כשר הדתות הראשון של מדינת ישראל[45].
עם קום המדינה פרסם הרב מימון בעיתונים סיני
והצופה על פני שנה וחצי מאמרים בדבר חיוב חידוש הסמיכה והקמת סנהדרין[46].
בין טענותיו הוא מעלה כי אף הרבנים שהתנגדו למהלך
הסמיכה טרם קום המדינה וביניהם הרק קוק כנאמר לעיל, היו מסכימים לכך לאחר קום
המדינה. קיבוץ הגלויות המיוחד והממשלה העצמאית, לדבריו מעצימים את ההכרח להקים גם
את 'מוסד התורה העליון' כלשונו[47].
נראה כי הרב מימון ראה בקום המדינה הזדמנות ושעת
כושר להצליח להנחיל את היהדות ומשפט התורה ולמלא את ה'חלל [הרוחני] הריק'[48]
שיש גם אחר הקמת המדינה העברית.
הרב מימון חש על בשרו את האדישות והסקפטיות מן
העולם הרבני, וכתב שהוא מבין שבעצם כתיבתו על הנושא הוא גוזר על עצמו צמצום השפעה
ובדידות תורנית אך לאחר שהעלה את הבנתו זו על הכתב, כתב: 'הרוח המחיה אותי מיום
שהתחלתי לחלום חלום תחיית עמי לוחש לי בלי הרף: חידוש הסנהדרין הוא הפתרון היחידי
להגברת השפעת היהדות הדתית התורנית והמסורתית בתוך מחנה מדינת ישראל'[49].
הרב מימון מקביל את קיבוץ הגלויות של ימינו לקיבוץ
הגלויות של ימי עזרא ומסביר שכשם שבימי עזרא ונחמיה עם חזרת העם לארצו ייסדו גם את
מוסד כנסת הגדולה ולאחר מכן ממשיכי דרכם החשמונאים אף קראו לו בשם המפורש סנהדרין,
כך בימינו יש לחדש את מוסד בית הדין הגדול[50].
על סייעתו של הרב מימון יש למנות גם את הרב אליעזר
יהודה וולדינברג בעל שו"ת ציץ אליעזר[51] והראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל[52].
מול דברי הרב מימון וסייעתו ניצבו כמה מגדולי
הדור. את דבריהם אסף הרב יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה במאמר שפורסם בקובץ המעיין
תשרי תשי"ג [1953].
ההתנגדות הייתה מצד החזו"א[53],
הגרי"ז מבריסק, ורבי חיים עוזר גרודינסקי[54].
התנגדותו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ הידוע בכינויו
החזון אי"ש עיקרה הלכתית לכאורה. החזו"א סבור כי במחלוקת מהר"י
בירב ומהרלב"ח אין די ראיות ע"מ לפסוק כמהר"י בירב וממילא יש ללכת
כהוראתו של המהרלב"ח ואין לסמוך מספק.
התנגדותם של שאר הרבנים כפי שהובאה ע"י הרב
יונה מרצבך היא מחשש פן ההרכב יהיה מושפע מבחוץ ופן ימסרו חלק מההכרעות לכנסת
ולממשלה. מאגרות חדשות של הרב מבריסק[55]
נראה גם כן כי חששו היה מפני השתלטות רפורמית על התורה ועשייה בה 'כרוח הזמן
והמדינה והדמוקרטיא' כלשונו. וכן עולה גם מדברי רבי חיים עוזר באגרתו.
הרב יעקב קנייבסקי המכונה הסטייפלר וכן הרב משה שטרנבוך
גאב"ד העדה החרדית התנגדו לא רק לחידוש הסמיכה כי אם לעצם כינוס של כלל רבני
ישראל. כותב הסטייפלר:
'לענ"ד ברור
שצריך להתנגד לזה הכינוס בכל תוקף... ובאמת שגדולי הדור שלפנינו התנגדו בכל תוקף
על כינוס מעין זה... חלילה וחלילה ליתן להם כח בית דין של הכלל ישראל ואכמ"ל
בטעמא דמילתא מאחר שבנידו"ד הסכנה נראית לעיניים'.
הסכנה עליה הם מדברים היא חשש של רבנים קלי דעת או
רבנים שאינם תלמידי חכמים והיו בפועל באי כוחה של הממשלה ויפעילו לחצים לקבל
החלטות שאינן ע"פ תורה[56].
הרב שטרנבוך מעלה טענה נוספת, אם יראו שיש כוח ביד חכמי ישראל להתכנס, להחליט
הלכות או לחדש את הסמיכה 'אנו מסתכנים לעתיד שידרשו מאתנו כל מיני דרישות לתקנות'.
2.4
הגורמים לכישלון וההשלכות
הרב מימון לא הצליח לעורר את דעת הקהל התורנית
מספיק על מנת שידרשו את הסנהדרין ויד המתנגדים גברה.
מעת לעת עדיין נכתבים מאמרים חיוביים בעניין[57]
אך נראה כי שאלת חידוש הסמיכה נמצאת בתרדמת בימינו.
בשנת ה'תשס"ה [2005] התכנסו רבנים בטבריה,
הסמיכו שבעים ואחת חכמים, והכריזו על הקמת סנהדרין זמנית. בראש הסנהדרין העמידו את
הרב שטיינזלץ וכאב בית דין את הרב יואל שוורץ. בשנת תשס"ח [2008] פרש הרב
שטיינזלץ לאחר שלא נמצאו תומכים רבים לרעיון. מפעם לפעם מוסד זה עדיין מפרסם מעין
'פסקי דינים' בענייני השעה.
הסיבות לכישלון הניסיון.
ישנה אפשרות שהיה זה בשל החשש אותו חששו רוב
המתנגדים כנאמר לעיל, חשש מפני רפורמה וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה. טענה זו מובנת
לאור תופעת ה'רבנות מטעם המדינה' שנהגה במדינות ידועות באירופה.
בימינו ניתן לומר שלאחר כשישים שנה מאז קום
המדינה, מעולם לא כפתה המדינה רב לומר הלכה שלא כדעת התורה.
אפשרות נוספת היא חוסר האמון שבין הרבנים עצמם.
בין הרבנים ישנו חשש מפני רבני הזרמים האחרים כמו חסידי מפני ליטאי או מזרחי ושל
אחרים מפני הזרם הדתי לאומי. דומה כי בעיית חוסר האמון הזה טמונה בדברי המתנגדים
מסיעתו של החזו"א.
כאפשרות שלישית אציג את האדישות. אותה אדישות
שבגללה רוב העם לא עלה לארץ בהתעוררויות הציוניות, היא אשר הכריעה את הכף גם עתה.
3.
סיכום
לסיום העבודה אבקש להסביר את המחשבה שעמדה בראשי בבחירתי
לעסוק בנושא זה.
מזה כשבעים שנה שזיכנו ה' וחזר עם ישראל לארצו. עם
קום המדינה וככל שהזמן עובר הולכת ומתחזקת השאלה אשר סביבה חגים נושאים רבים, שאלת
הפסיקה לרבים ובפרט בענייני ציבור. ללא סמכות הלכתית אחת שתאגד את כל הציבור, אנו
נתקלים בכמה בעיות.
ראשית, בפשטות - לא מקיימים את ציווי התורה
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך".
שנית, בהלכות רבות מחמירים ומגיעים לאבסורדים
הלכתיים רבים[58].
שלישית, איננו יכולים לחדש בתורה ולהתאים הלכותיה
לזמננו[59].
לבסוף איננו יכולים לקוות להנהגת מדינה ע"פ
תורה כאשר כל נציג בכנסת יכול לפנות לרב אחר ולקבל דעה שונה. איננו יכולים כלל
לצפות ל'קבלת דבר ה'' מהשלטון היהודי בארץ פשוט מפני שאיננו מסכימים על מהו דבר
ה'.
לאור כל הנ"ל חוב גדול מוטל על עם ישראל –
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך".
וכה דברי
הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים: בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר
תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֵם עַמּוּדֵי הַהוֹרָאָה וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא
לְכָל יִשְׂרָאֵל. וַעֲלֵיהֶן הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יא) 'עַל פִּי
הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ
וּבְתוֹרָתוֹ חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת עֲלֵיהֶן וְלִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶן.
כהכנה לקיום חוב זה עלינו לעבור את משוכת חידוש
הסמיכה כאמור בעבודה זו.
לאחר שראינו שהסיבות בגללן נכשל הניסיון של חכמי
צפת אינן קיימות, יש מקום להסתכל על הדברים בצורה ליניארית. ישנו גרף מסוים של
התקדמות. אומנם בעיית החשדנות ואי האמון עדיין מרקדת בינינו אך נראה כי אט אט עם
ההיכרות בין הזרמים והחיים יחד ישנו שיפור גם בתחום הזה.
המודעות של הצורך בפסיקה אחת סופה שתביא לשינוי.
סבורני, שבימינו, בדור שבו רוב התהליכים דמוקרטיים
ובשיתוף העם, גם העמדת חכם סמוך צריכה להיות בשילוב העם בתהליך הבחירה על ידי
בחירות של אלקטורים או באופן אחר אשר אין מקום במסגרת זו לפתח.
אני תחושה כי יש לעשות כל מאמץ בכיוון זה שצופן
הוא את כלל מפתח הגאולה. חלקיק קטן מזה ניסיתי לעשות בעבודה שזה עתה קראתם.
וכבר הבטיח הנביא 'ואשיבה שופטייך כבראשונה ואחרי
כן ייקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה'. וכן סידרו אנשי כנסת הגדולה בסדר התפילה 'השיבה
שופטינו' קודם לברכת בניין ירושלים והצמחת קרן דוד.
ביבליוגרפיה
בלידשטיין, י'. הצעת הרמב"ם לחידוש הסמיכה:
הלכה אידיאולוגיה, פרשנות.
דיני ישראל , 26-27: 241-252,
תשס"ט-תש"ע, 2009/10.
דוידסון, א'. למה שתק מרן? עיון הלכתי-היסטורי
ביחסו של ר' יוסף קארו לפולמוס הסמיכה /
מורשת ישראל , 9: 36-63, 2011
ניסיונו של רב ישראל משקלוב לחדש את הסמיכה לאור
מקורות חדשים / אריה מורגנשטרן
סיני: מאמרים ומחקרים בתורה ובמדעי היהדות , ק':
תקמ"ח-תקס"ה, תשמ"ז
1987
סמיכה ומינוי בזמן הבית / חיים דב מנטל.
מנטל, חיים דב.
תרביץ: רבעון למדעי היהדות , 32 (2): 120-135,
תשכ"ג, 1963
1963
אנציקלופדיה של הציונות הדתית חלק ג' אישים בעריכת
יצחק רפאל מוסד הרב קוק תשכ"ה ירושלים 422 - 494
ספר המזרחי ירושלים תש"ו עמ' י"א
הרב שמואל אבידור הכהן האיש נגד הזרם: פרשיות
מתורתו וממסכת חייו ידיעות אחרונות תשס"ב
חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת / הרב י.ל הכהן
מימון
הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"א
[הרב] צוריאל מ'
אוצרות הראי"ה הוצאת ראשון לציון
משטר ומדינה בישראל ע"פ התורה הרב נפתלי צבי
יהודה בר אילן אריאל מפעלי תורה יהדות וחברה בישראל ירושלים תשס"ז
יוסף בחירי מאיר בניהו ירושלים תשנ"א יד הרב
ניסים
ואשיבה שופטייך הרב צבי מקובסקי תל אביב
תרח"צ
מאיר בניהו חידושה של הסמיכה בצפת בספר היובל לרב יצחק
בער תשכ"א עמ' 248 - 260
עשות משפט חידוש הסמיכה בזמן הזה הלכה למעשה צבי
עידאן שנת תשס"ד [ובו גם ספר האגודה מהרב בהר"ן]
[1] סנהדרין
פ"ד ה"א.
[2] סנהדרין
י"ד על שם אירוע זה נקרא הצומת הסמוך לשפרעם צומת סומך.
[3] שו"ת
חתם סופר או"ח סי' ר"ג ולשאלת מקור הדברים עיין בח.י בורשטיין משפט
הסמיכה וקורותיה דעת שמביא מרב האי גאון ובהלכות מדינה ש"ב פ"ד הביא הרב
אליעזר יהודה וולדינברג ירושלים תשי"ב מכמה מקורות נוספים. אמנם ברמב"ם
נאמר שנפסקה הסמיכה בסוף ימי בית שני ().
[4] מקור
ויקפדיה מאמר מדעת וכן חידוש הסנהדרין עמ' ק"ה.
[5] ישועות
משיחו, משמיע ישועה ומעייני הישועה.
[6] צפת
בזהרה דוידסון איל אב תשע"א גליון 15 כתב העת סגולה.
[7] הרב
שלמה אלגאזי בעל יבין שמועה בהקדמה לשו"ת מהר"י בירב 'דבר אחד לדורו
מיוחד שבהדרו צדיק יסוד עולם גדול ורב בעצם ובתואר כעצם השמים לטוהר'.
[8] דעת
אנצקלופדיה יהודית ערך יעקב בירב.
[9] דימיטרובסקי
בירב מה מדוידסון.
[10] חרדים
נ"ג ע"ב י"א הרב אזכרי נסמך בעצמו.
[11] "
ראשית חכמה שער האהבה פ"ו ק' ע"ב.
[12] סמברי, תולדות האר"י, 331.
[13] רבי
שלמה מטראני בנו של המבי"ט קרא להם 'ההרים הגבוהים שלושת הרועים' בהקדמת
שו"ת המבי"ט ויניציאה שפ"ט דף 2א הובא בבניהו יוסף בחירי עמ' י'.
[14] מהרב
די קוראל נשתמרו רק תעודות ותשובה אחת שנדפסה בשו"ת מרן שאלוניקי שנ"ח
בשונה מהמבי"ט שנודע בחיבוריו קרית ספר על הרמב"ם, ספר בית אלוקים
ושו"ת המבי"ט ומרן רבי יוסף קארו בעל הב"י, כס"מ, שו"ע
ושו"ת אבק"ר.
[15] שו"ת פני משה ח"ב סי' ס"א מתוך
מעמדם ההלכתי של האנוסים לאור ספרות התשובות אליאב שוחטמן שנה בשנה תשנ"ג
מופיע בדעת.
[16] [טיימס
ווואלה] - מקור
[17] [להוסיף
כהערה את האברבנאל על הגלות]
[18] [בתוך
הרב מימון עמ' ס"ב]
[19] עמ'
ק"ו.
[20] למשל עמ' ס"ג, פ"ט, צ"ג.
[21] אמנם נציין למאמרו
של הרב ד"ר דב רעוועל בחורב כרך ה' חוברת ט' – י' שם הביא כמה כת"י שבהם
אין מילים אלו.
[22] [מעניין לציין כי הוא עצמו אולץ להתנצר בזמן
שהותו בפורטוגל גרץ מהויקיפדיה]. - מקור
[23] נדפסו
ברב מיימון עמ' ס"ג - ק"ב.
[24] מתוך סיכום אינטרנטי של הרב
ד"ר שלמה טולידאנו החוג לתושב"ע מכללת ליפשיץ.
[25] הרב
סאגיש היה מחותנו של האריז"ל ורבו של רבי אלעזר אזכרי.
[26] בניהו חידושה.
[27] עשות משפט עמ' כ"א – מ"ב.
[28] המבי"ט
ומרן עיין ביוסף בחירי פרק ראשון.
[29] עמ'
ע"ה חיד"א ברכ"י חו"מ סי' א' אות ז'.
[30] ה'ת"ו
ס"ו ע"א נמצא בחידוש הסנהדרין עמ' ק"ז.
[31] בעשות
משפט ובחיד"א שם ובשם הגדולים ערך מהרח"ו שהיה זה בשנת ש"נ.
[32] עמ'
של"ה- שפ"ג.
[33] אסופות, ג', תשמ"ט עמ' שכ"ג –
ש"ל.
[34] בשונה
מרבי שלמה מולכו שניסה לעשות זאת בעולם המעשה דרך מהלך צבאי.
[35] אציין שאינני טוען שזו הסיבה היחידה לחיבור
השו"ע אלא ודאי שכמו שכתב מרן בהקדמת השו"ע עניין הספר הוא כתיבת קיצור
לב"י על מנת שיוכלו לעבור עליו בדרך קצרה בשלושים יום, רק שניתן לשער שהייתה
כאן מעין דחיפה.
[36] כהתייחסות
לשבועות שהשביע ה' את ישראל כמובא בתלמוד הבבלי כתובות ק"י – קי"א
שבועות המגבילות את יכולתם של ישראל לפעול למען הגאולה שלא באישור האומות לגבי
השפעת סן רמו עיין גם אוהלי יעקב לאדמו"ר מהוסיאטין פרשת אמור תש"ח.
[37] כראיה
לדבר הביאו את המאמר - בשעה שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה אין לך קץ מגולה
מזה תלמוד בבלי סנהדרין צ"ח.
[38] כיום
בלטביה.
[39] הדביר
תר"פ קובץ ז' – ט' מופיע באוצרות הראי"ה ח"ב עמ' 235.
[40] אגרות
הראי"ה ח"א עמ' שמ"א וח"ב עמ' נ"ט – ס'.
[41] מחבר ספר אשיבה שופטייך. ראוי היה לייחד פרק
נפרד לפעילותו הענפה של הרב מקובסקי שהצליח להחתים מאות רבנים (כולל הראי"ה
קוק) על הצורך בחידוש הסמיכה.
[42] נדפסה
באוצרות הראי"ה ח"ב עמ' 247 – 248.
[43] כך
גם מעיד הרב מימון שם.
[44] ספר
המזרחי.
[45] אנציקלופדיה
של הציונות הדתית ערך מימון הרב יהודה לייב.
[46] מאמרים
אלו כונסו לאחר כמה שנים ע"י הרב מימון עצמו ופורסמו כספר - חידוש הסנהדרין
במדינתנו המחודשת.
[47] הקדמה.
[48] עמ'
כ"א.
[49] עמ' נ"ג.
[50] עמ' מ"ה – נ"ב.
[51] הלכות
מדינה עמ' ק"ג – קכ"ח.
[52] שו"ת משפטי עוזיאל חו"מ ח"ג סי'
ב'.
[53] לקוטי חזון אי"ש חו"מ אות א' – ג'.
[54] מגדולי
הדור הקודם בעל שו"ת אחיעזר. מופיע אגרות רבי חיים עוזר אגרת תשפ"ט.
[55] עשות משפט עמ' שפ"ב.
[56] קריינא דאגרתא א' רל"א ושו"ת תשובות
והנהגות א' ש"ל.
[57] למשל
הרב מרדכי יהודה לייב זק"ש בצומת התורה והמדינה חלק א' עמ' 129 מכון צומת
ירושלים תשנ"א, תחומין י"ח תשנ"ח הרב משה צוריאל סנהדרין עכשיו עמ'
448.
[58] כמו קטניות בפסח או יהודים שהם כשרים רק
לציבורים מסוימים כדוג' אחינו העולים מאתיופיה. כמובן שאין בדברינו אמירה שאין
ללכת אחר הרבנים כיום עד שיקימו סנהדרין.
[59] כמו בסוגיית זרם חשמלי בשבת וכדומה.
