אם היו שואלים אותנו מהם שני האירועים הגדולים ביותר בכאלפיים השנים האחרונות (מאז החורבן) היו כנראה שתי מתחרות מאותה המאה על הקטגוריה - השואה והקמת המדינה. נראה שהתייחסות רצינית לשני האירועים האלו היא חובתנו הבסיסית ביותר כאנשים שמנסים להבין את דרכי ה' בעולם ואת תפקידנו בו. ובאמת שני ימים בהפרש לא גדול בלוח השנה העברי הוקדשו לכך - יום השואה וחג העצמאות. מכיוון שבענייני העצמאות, קיבוץ בגלויות פריקת עול שעבוד מלכויות מעלינו וישוב הארץ עוסקים רבות, נייחד את השורות הבאות ליום השואה.
השואה מעלה שאלות נוקבות - כיצד אפשר ריבונו של עולם פגיעה אכזרית כזאת ובהיקף אדיר כזה בעמו? כיצד רוב היהודים נשארו באירופה הבוערת גם לאחר כל האיתותים והאזהרות? כיצד טעו גדולי תורה (לשם היושרה יש לומר - ויחד איתם רוב ככל מנהיגי הציבור היהודי מכל המגזרים) בהבנת המצב לאשורו ולא אמרו לצאן מרעיתם לעלות ארצה ולהינצל?
במשך שנים רבות היו התייחסויות שונות ולעיתים סותרות לארועי השואה בארץ ובעולם. לא פלא שמאותו אירוע נולדים גם לקחים סותרים ומסקנות משובשות.
בקרב הציבור היהודי שעלה לארץ בדור הראשון והשני היחס המרכזי היה חוסר יחס גלוי - התעלמות מהשואה. ההתעלמות הזאת התבטאה באנשים שניסו להתעלם מהעבר ולא לדבר עליו ככל הנראה על מנת לאפשר לעצמם את ההזדמנות לבנות חיים חדשים. היה בזה מעין הדחקה לאומית ולעיתים אפילו הכחשה. לא לדבר על מה שהיה, לא 'להתקרבן' רק להמשיך הלאה. אין ספק שלא תרמה למצב האוירה הציבורית הקשה שלעיתים זלזלה בניצולים והסתכלה עליהם כחלשים ורפים שהלכו כצאן לטבח, בניגוד לדמות הצבר הישראלי כביכול. וכך הן הצברים והן השורדים בחרו בפלך השתיקה.
כפי שבאדם הפרטי ההדחקה היא שלב שבו הנפש חשה כי היא לא מסוגלת להתמודד עם האירוע ולאחר מכן כדי להגיע לריפוי האדם יצטרך לעבור דרך מסוימת של עיבוד השלמה והפקת לקחים כך בהדחקה הלאומית זהו שלב זמני שכדי להירפא ממנו עלינו להתבונן בו.
בימינו ישנו עיסוק מסוים בנושא. אך גם כאן הדבר מתחלק לציבורים ומגזרים. במידה רבה בציבור החרדי עד היום ישנה התעלמות מהשאלות האמוניות הרבות שיום השואה מעלה. העיסוק בשואה מתרכז בגבורת שמירת היהדות בתנאים הנוראיים ההם ובעוצמת ההמשכיות של עם ישראל. כששואלים אדם חרדי מה היה שם הוא לכל היותר יאמר 'גזירת שמים'. ערעור על המושג 'דעת תורה' שהתפתח מאוד דווקא במאתיים השנים האחרונות ייתפס ככפירה בעיקר, המחשבה שהגדולים פספסו את ההזדמנות של הנהגת העליה לארץ ובנית מדינה יהודית שלמה ובמקום זה נשלחו לגאיות ההריגה צורמת לכל בר דעת ועבורו היא בלתי נסבלת. אך אם הדברים נכוחים, הרי שהמסקנה והלקח לימינו חשוב מאוד. נחזור לכך בהמשך.
הליברליות העולמית והמשטרים הדמוקרטים למדו מהשואה את הנוראות שבחברת ההמונים והקונפורמיות והצורך בשיפוט מוסרי אישי וחירות. אין ספק שהדבר נכון אלא שלחברת ההמונים ברחו אותם המונים שהיו קודם לכן אינדבידואליסטים גאים. המנוס מהחופש כפי שהגדירו אותו הוגי דעות אחדים הוא שהביא לחברה נאורה להפוך לעדר רוצחים צמאי דם. ואם כן, הלקח אולי לא יכול להילמד שכן האדם עלול למטוטלת זו ולא יודע כיצד לחיות בחירות.
יתרה מזאת, השואה קרתה לעם היהודי אותו לימד העולם הנוצרי לשנוא ולהשפיל במשך קרוב לאלף חמש מאות שנים, האם היה אך מקרי?
השמאל העולמי התקשה להסביר כיצד העם הגרמני הנאור הפך תוך כעשור לעם מלא ברוצחים אכזריים וצמאי דם, וניסה להתעלם בכל כוחו מהעובדה שהקרבן היה מי שלאורך אלפיים שנה היה הקרבן. מנגד הוא מצא מקום לפרוע בו את שנאתו העזה למושגי הלאומיות שהביאה כביכול לשואה ומאז הוא רואה בכל סממן לאומי סימן לפאשיזם. כיום לקח זה הוא המביא להחרבתה של אירופה בידי המון מוסלמי שבחלקו הגדול רואה מטרה בכיבוש וניצול של היבשת.
שורדי שואה רבים, לאחר השואה, לא רצו לשמור על יהדותם. הם אמרו לעצמם שהם לא רוצים שילדם יעבור את מה שהם עברו ולכן ניסו להתבולל, לעבור הכי רחוק (ארה"ב או אוסטרליה היו יעדים מבוקשים) ולשכוח את יהדותם.
השמאל הישראלי הלך בעקבות התנועות העולמיות שהזכרנו אך נוסף לו גם המרכיב של הרצון לברוח מזהותו היהודית מסיבות של פוסט-טראומה כאמור אך גם מסיבות נוספות, וכך נולדו במדינת ישראל לקחים שונים בתכלית וכמה נרטיבים של שואה.
במסעות לפולין קצינינו ותלמידי התיכון החילוניים לומדים שהמסר ממחנות ההשמדה אינו 'לעולם לא עוד' במובן הלאומי אלא שאנחנו צריכים להיזהר שלא להיות כמו הנאצים כלפי ה'פלסטינים' וכו'. אמר כבר מי שאמר 'השמאל חושש להסתכל המראה ולראות את הנאצי, הימין חושש לפתוח את הדלת ולמצוא שם נאצי'. מאיר דגן ראש המוסד לשעבר הקפיד שתהיה לו תמונת שואה מזעזעת במשרד כדי להזכיר לעצמו שאסור לו להיות נאצי. גם אהרון ברק כתב כי תפקיד הפרקליטות להיות החסם בפני הממשלה להפוך את המדינה לדיקטטורה אכזרית הנשלטת על ידי עריצות הרוב.
אך הסיפור האמיתי של השואה הוא על עם שבבוא עיתו לחזור אל ארצו אל עצמו ואל שליחותו ההיסטורית הוא פשוט החליט שלא להיענות לקריאה. עם ישראל אמור להביא לעולם אמירה מוסרית ברורה של קריאה בשם השם שכוללת הדרכות מעשיות במובן האנושי כולו, הפרטי והלאומי. האמירה הזאת נועדה להיטיב את העולם כולו ולהיות לו לברכה. מנגנון הדחיפה לשם מושרש היטב באנושות כולה - אם עם ישראל לא ממלא את יעודו הגויים נקבצים עליו בשנאה. בשפת העם אומרים שכשיהודי לא עושה קידוש אז הגוי עושה הבדלה. בשפת חז"ל נאמר שהר סיני הוא ההר שממנו ירדה שנאה לאומות העולם. השליחות של עם ישראל מושרשת בדמו, ביחוסו אל האבות והאמהות הקדושים ובשייכותו לתורה.
פרופסור שלום רוזנברג אמר פעם "הטוב המוחלט מעולם לא הופיע על פני אדמות. הרוע המוחלט הופיע – באושוויץ, מיידנק וטרבלינקה. והרוע המוחלט הזה סימן את היהדות ואת העם היהודי כאויבו המוחלט." בספרו הידוע לשמצה של גדול הצוררים נכתב במפורש כי הריב עם היהדות הוא על רקע הניסיון שלהם ללמד את העולם על אלוקים ומוסר. הדברים מתכתבים היטב עם האמור לעיל. השואה הייתה קריאה אדירה של המציאות אלינו לחזור לעצמנו, לקיים את שליחותנו ולא להתכחש למי שאנחנו. העולם כביכול אמר - ראו לאן אנו עשויים להדרדר ללא אלוקי ישראל.
ומכאן ועד היום הקריאה הזאת מהדהדת באוזנינו. אל נא נשקע בהצלחות החומריות של מדינת ישראל בלבד, נחוש את האחריות האדירה להיות מי שאנחנו צריכים להיות. זהו הלקח הראשון במעלה.
אך מאורע אדיר כמו השואה ראוי שנתבונן עליו מזויות נוספות. לקח נוסף שיש ללמוד מהשואה הוא היחס להנהגה היהודית אל מול מה שהעיניים שלנו רואות. לשואה היו הקדמות רבות. חוקי גזע, התנכלויות ופוגרומים ואף שיח מאיים וזר שנאמר במפורש ע"י בכירי המפלגה הנאצית - אירופה צריכה להיות יודנריין (נקיה מיהודים). במקביל מנהיגים דתיים ושאינם דתיים ברוב המקרים לא עודדו יהודים לעלות ארצה ואפילו לא לברוח מאירופה. ישנם סיפורים רבים על יהודים שיכלו לברוח שאלו את רבם והוא אמר להם להשאר על אדמת אירופה שכבר בערה תחת רגליהם ולבסוף שרפה אותם.
חלק ממנהיגי הציבור החרדי פחדו שהשאלה תישאל ולכן אסרו אותה ואף אמרו שעל השואה רק אפשר לומר שהיא גזירה. אך ביחס זה יש יותר מניחוח של 'והלכתם עמי בקרי' משום שאין כאן התבוננות ולמידה. במקרה הבוחן של השואה ראינו שלאמונת חכמים כפירושה המוזר וחסר הביסוס של שמיעה לקול הרב האישי שלך או של האנ"ש והציבור אליו אתה משתייך לא יכולה לעמוד מול מה שאתה רואה ובטח שלא מול ציוויי התורה המפורשים. מאז ועד היום ראוי היה שהמושג אמונת חכמים יחזור לפירושו המקורי ולהסבר שקובע אותו על כלל חכמי ישראל בהתאספם לדון ולהכריע. כל פירוש אחר איננו מתיר לך לכבות את השכל, וביום פקודה אדם לא יוכל להימלט ולהסתתר מאחורי הטענה שרבו אמר לו לעשות כך.
מי שהקשיב למציאות, שמע את קול השם. מי שהקשיב ביושר לתורה ללא חוכמות ופלפולים שמע בקול השם. זה וגם זה עלה לארץ וניצל. מי שניסה להתעלם ראה מהי חמת קרי או שכיום צאצאיו מתבוללים באחת מהארצות הטמאות אשר חלק השם לגויים.
ומכאן ללקח נוסף. לו היינו שומעים עצה מרופא שלא ללכת לבית חולים מסוים ומרופא אחר המלצה שכן ללכת דווקא לשם. ובסוף היינו הולכים ושם היינו מתרפאים, היינו כנראה מחליטים שהרופא השני צדק והראשון טעה. האם היינו הולכים בעתיד לפי עצת הרופא הראשון? מסתבר שלא. בכל תחום בחיים אנו מעריכים מומחיות ומשתדלים ללמוד מטעויות. אך בנושא הקריטי והגדול ביותר באלפיים השנים האחרונות - האם לעלות לארץ ולהשתתף בבניית מדינת ישראל או להמשיך לגור בגלות. בשאלה זו בה הכריעה ההיסטוריה באופן חד משמעי - מי שעלה ניצל בגשמיות וגם ברוחניות. כיום מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שיש יותר סיכוי שהבן שלך יחזור בתשובה מאשר יתחתן עם גויה. אם היינו מעכלים מעט את הלקחים של השואה היה לנו קל לבחור באיזו דרך כדאי ללכת בשלל סוגיות. הראי"ה קוק צפה את השואה ואף הזהיר מניה. כך גם הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל. רוב האדמו"רים והרבנים שכיום צאצאיהם (הרוחניים ולעיתים גם הגשמיים) מנהיגים את הציבור החרדי סברו לפני השואה שלא נכון לעלות לארץ. הסיבה היחידה שהם לא עושים חשבון נפש על אותה טעות פטאלית היא שהציבור שלהם לא עושה חישוב מסלול מחדש או לפחות שואל שאלות.
לסיכום לקחי השואה חייבים להלמד, וכדי שזה יקרה ראוי ונכון שנשאל את השאלות באומץ ונעכל את התשובות בדעת נכונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.