קשר של געגוע

ידוע שקשרי הציצית אינם מעכבים מלבד קשר ראשון והצורך שיהיה חלק מהפתילות קשור וחלק משוחרר (גדיל וענף). ובכל זאת הראשונים והאחרונים כתבו סוגי קשרים רבים וחלק מדבריהם נסמך על מדרש תנחומא, מימרות בגמרא ואף מובאות מהזוהר הקדוש. מהו פשר הקשר?

נראה שהעקרון המארגן של כלל הקשרים הוא טעם המצוה על פי הכתוב בתורה. 

"וְרָאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" 

בפשטות פתיל התכלת שבציצית ('אותו' בפסוק) נועד להזכיר לנו את המצוות ואת היחס אל ה' (יראת שמים - ראית שמים).
חז"ל בתנחומא פרשת שלח התייחסו אל הציצית כולה כאל חבל הצלה משכחת השם - 'משל למה הדבר דומה? לאחד שהושלך לתוך הים. הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו – אין לך חיים.'

מסתבר שזו הסיבה שהראשונים והאחרונים ניסו להראות כיצד קשרי הציצית (ואפילו שמה בגימטריא - רש"י) מזכירים את תריג מצוות התורה, שם הויה (האריז"ל), את כסא הכבוד (הגמ' במנחות), את שבעת הרקיעים (שם), את ספר התורה (חמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה תנחומא) ואת מידות הרחמים של הקב"ה (בזוהר). 

שפת קשרים שכזאת או בשפה המדעית 'אוריינות של קשרים' הייתה נהוגה בתרבויות קדומות עוד בטרם התפשטות הכתב. בצפון אמריקה למשל שבטים כמו היאקימה (Yakima) השתמשו ב"חוטי זמן" (Time strings). נשים היו קושרות קשר עבור כל יום שעבר, קשר מיוחד עבור אירוע חשוב (כמו לידה, מוות או קרב), ולעיתים שילבו חרוזים כדי לציין את אופי האירוע. במותו של האדם, החוט הונח עמו כמעין "ביוגרפיה קשורה". ספר זיכרון של האדם שנכתב ללא מילים אך באופן שניתן לראות ולמשש.

ומצינו ביטוי מרתק לכך גם בש"ס לפנינו. 

המשנה במסכת שבת (פרק ששי) דנה בדברים שמותר לאנשים לצאת איתם לרשות הרבים בשבת מבלי לעבור על איסור טלטול. בין היתר, המשנה פוסקת כי: "הבנים יוצאין בקשרים".

כשהגמרא (שבת סו) באה לבאר לאילו קשרים התכוונה המשנה, היא מביאה בסופו של דבר את דבריו של האמורא רב חמא בר גוריא:

"בן שיש לו געגועין על אביו – נוטל רצועה ממנעל של ימין, וקושר לו בשמאלו".

המשמעות הפסיכולוגית וההלכתית: מדובר בילד קטן שקשה עליו הפרידה מאביו, והוא נוטה לבכות ולסבול עקב כך. כדי להרגיע את הילד ולספק לו תחושת ביטחון וקרבה, היו לוקחים רצועה מנעלו הימנית של האב, וקושרים אותה על זרועו (או רגלו) השמאלית של הבן. הקשר הזה תפקד כמעין "חפץ מעבר" שמנכיח את הזיכרון של האב ומרגיע את געגועיו של הילד. מאחר שלקשר יש פונקציה מרפאת עבור בריאותו הנפשית של הילד, הוא נחשב לחלק ממלבושו או תכשיטו, והתירו לחכמים לצאת עמו בשבת.

"וסימניך תפילין" כדי שהלומדים לא יתבלבלו מאיזו נעל לוקחים ועל איזה צד של הילד קושרים, רב נחמן בר יצחק נותן עזר-זיכרון פשוט בגמרא: כמו תפילין. כשם שמצוות תפילין מתבצעת על ידי קשירה ביד ימין על גבי יד שמאל – כך גם ה"מרשם" לקשר הגעגועים הזה הוא לקיחה מצד ימין וקשירה בשמאל. הגמרא מוסיפה שאם עושים את ההיפך ("וחילופא") מדובר בסכנה, שכן הדבר עלול להגביר את הגעגוע והצער של הילד במקום להשקיט אותם.

זוהי אכן אחת הדוגמאות היפות והעדינות בתלמוד לאופן שבו חפץ יומיומי ופשוט, כמו רצועה קשורה, הופך לכלי להחזקת זיכרון, הרגעה וקשר בין אב לבנו.

ואולי גם אנחנו תינוקות המתגעגעים וקשרי הציצית הם קשר של געגוע לאבינו שבשמיים.

נספח מידע בעניין הקשרים כשפת הזיכרון

הרבה לפני הופעתן של מערכות כתב אלפביתיות או פיקטוגרפיות, תרבויות שונות ברחבי העולם פיתחו "אוריינות של קשרים" – מערכות סמיוטיות מורכבות שבהן חוטים וקשרים תפקדו כטקסט לכל דבר ועניין, ושימשו לתיעוד היסטורי, ניהול חשבונות, ביטוי מעמד חברתי ושימור הזיכרון.

להלן סקירה של התופעה בתרבויות בולטות, המשקפת כיצד קשרים פיזיים היוו חלופה למילה הכתובה:

1. הקיפו (Quipu) של האינקה: פסגת "הטקסט הקשור"

הדוגמה המובהקת והמתוחכמת ביותר לשפת קשרים שייכת לאימפריית האינקה באנדים (דרום אמריקה). האינקה ניהלו אימפריה עצומה ללא מערכת כתב מסורתית; במקומה הם השתמשו בקיפו – מתקן העשוי מחוט ראשי שעליו תלויים חוטי משנה מכותנה או משיער אלפקה.

• קידוד מידע: הקיפו היה מערכת קריאה וכתיבה תלת-ממדית. המידע קודד באמצעות סוג הקשר (קשר פשוט, קשר שמיניה, קשר ארוך), מיקומו על החוט, צבע החוט, וכיוון השזירה שלו.

• זיכרון היסטורי ומספרים: בעוד שרוב הקיפו ששרדו פוענחו כמערכות חשבונאיות בבסיס עשרוני (למפקדי אוכלוסין, מיסים ומלאי), חוקרים גילו שחלקם שימשו כ"קיפו נרטיביים". אלו היו עזרי זיכרון מנמוניים שסייעו ל"קיפוקאמיוק" (קוראי הקיפו המומחים) לשנן ולספר את ההיסטוריה, המיתולוגיה והשירה של האינקה. כל קשר היווה עוגן לפרק או לאירוע בזיכרון הלאומי.

2. שבטים אינדיאנים בצפון אמריקה: חוטי זיכרון ובריתות

גם בצפון אמריקה נעשה שימוש נרחב בקשרים כאמצעי תקשורת וזיכרון, אם כי בצורה פחות ממסדית מאשר באינקה:

• רישומי זמן ומסעות: שבטים כמו היאקימה (Yakima) השתמשו ב"חוטי זמן" (Time strings). נשים היו קושרות קשר עבור כל יום שעבר, קשר מיוחד עבור אירוע חשוב (כמו לידה, מוות או קרב), ולעיתים שילבו חרוזים כדי לציין את אופי האירוע. במותו של האדם, החוט הונח עמו כמעין "ביוגרפיה קשורה".

• חגורות הוואמפום (Wampum): למרות שמדובר בחרוזים שזורים ולא רק בקשרים, הוואמפום תפקד כארכיון היסטורי דיפלומטי. השזירה של החרוזים בתבניות מסוימות שימשה כתיעוד של בריתות, חוקים והסכמים בין שבטים. הקריאה בחגורה הייתה למעשה שליפה של זיכרון היסטורי מקודד.

3. סין העתיקה: לפני המילה הכתובה

המסורת הסינית העתיקה משמרת זכר לתקופה שבה קשרים קדמו לכתב (ה"האנזי").

• בספרים עתיקים כמו הדאו דה ג'ינג (של לאו דזה) וספר התמורות (I Ching) מופיעות התייחסויות לכך שבעת העתיקה, לפני המצאת הסימניות, "האנשים שלטו באמצעות קשירת קשרים בחוטים" (Jie Sheng Ji Shi). קשר גדול ציין אירוע גדול, וקשר קטן אירוע קטן.

• מעמד וסמליות: מאוחר יותר, כשהכתב התפתח, קשירת הקשרים הסינית (Zhongguo Jie) הפכה לאמנות בעלת משמעות סמלית עמוקה. קשרים ספציפיים ביטאו מעמד חברתי, איחולים (לשפע, אריכות ימים או זוגיות) ואמונות רוחניות, כשהם משמשים כמעין "קמעות קריאים" שאנשים ענדו או תלו.

4. תרבויות פולינזיות ומאוריות

בתרבויות איים, כמו בהוואי ובניו זילנד, היעדר כתב הוביל לפיתוח "חוטי יוחסין" (Genealogy cords). המאורים, למשל, השתמשו במקלות מגולפים עם קשרים או בליטות, שנקראו Whakapapa, כדי לזכור ולדקלם את שושלות היוחסין של השבט אחורה לאורך דורות רבים. כל קשר ייצג אב קדמון, ונגיעה בו במהלך הדקלום חיברה את הדובר פיזית והיסטורית לשורשיו.

מערכות אלו מדגימות כיצד הצורך האנושי לארגן את החברה, לזכור את העבר ולהעביר מסרים הביא ליצירת "טקסטים" אלטרנטיביים, שדרשו קריאה באמצעות חוש המישוש והראייה גם יחד.