יום ראשון, 20 בפברואר 2022

להמחות או לא להימחות


שלשה אנשים עמדו בפני קטסטרופות אפיות. נח עמד בדור המבול, אברהם ראה בכיליון סדום ועמורה ומשה כמעט שראה בהשמדתם של ישראל. הזוהר הקדוש (ח"א קו ע"א) מדבר על שלשה אישים אלו ומבדיל ביניהם – נח לא התפלל על בני דורו, לעומתו אברהם התפלל עבור אנשי סדום על אף רשעותם אך תלה את הדברים בזכות הצדיקים שבמקום. שניהם לא הצליחו במשימה. משה רבינו 'למד מניסיונם', התפלל במסירות נפש עד שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' והצליח - העם ניצל. כיצד הצליח משה רבינו במקום בו נכשל אפילו אברהם אבינו איש החסד?

ההבדל המהותי בין השניים היה התפקיד שייעדה להם ההשגחה העליונה. אברהם הוא ראש שלשלת האבות שלנו. אבות מורישים לבניהם גנטית ודרך החינוך את תכונותיהם, ואכן מאברהם אבינו ירשנו כאומה וממילא כיחידים את תכונות האופי המהותיות שלנו. סימניה של אומה זאת ביישנים רחמנים וגומלי חסדים – הביישנות יסודה ביראה של יצחק, הרחמנות ביעקב והחסד באברהם. בראש התכונות הלאומיות של ישראל עומדת האהבה האינסופית של אברהם לכל הנבראים, גם אלה שמחזיקים באידיאולוגיה שהיא האנטיתזה של אברהם. משה הוא לא חלק מ'משפחת אבינו', משה רבינו הוא בפשטות הרב שלנו, מוסר התורה. בפן זה יפה כח הבן מכח האב. במובן של יפה כח הבן יותר מכח האב, משום שהתורה היא סם החיים. משה קיבל ויטמין (ויטאליטי – חיים), חיזוק של הטוב שנמצא בו. וגם במובן של יפה כח הבן מתוך כח האב, רק בגלל הבטחת ה' לאבות הקדושים ובראשם לאברהם – "ואעשך לגוי גדול" יכל משה להגיע למעלה זו.

המילים 'מחני נא' הן מהמילים הנוקבות ביותר בתורה. במבט מעמיק התורה אינה ספר של עולם הזה אלא תכנית בריאת העולמות כולם. כשמשה מוכן להימחות מעל ספרו של ה', הוא בעצם מוכן שנשמתו תימחה מהעוה"ז והבא כאילו לא הייתה. כיצד הגיע למעלה זו?

הרב חרל''פ בספרו מי מרום (נמוקי המקראות) מתאר את הנקודה בה משה נתעלה כל כך עד שהיה מסוגל לומר כך. משה היה 'איש האלוקים', הגמ' אומרת מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה אלוקים כביכול. הביטוי הזה מתאים לאדם שממצע כביכול בין שמים לארץ ומקבל תורה מסיני ומוסר אותה לעם ישראל. אך לאחר שעלה להר סיני במתן תורה, שהה בו ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתיה, גבר על מלאכים וקיבל את התורה הקדושה, נתבטלה מדרגת האיש שבו, ישותו נעלמה בתוך הענן המכסה את ההר. לכן טוען העם – "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", אם איננו איש מה יחבר בינינו ובינו.

בפירושם של בעלי התוס' מצויה אמירה שזוקקת עיון בגלל שאמר משה 'מחני נא' נמחה שמו מפרשה שלמה בתורה, הפרשה הקודמת פרשת תצוה לא נזכר שמו אפילו פעם אחת. אך אם מסירות הנפש של משה מבורכת, מדוע קיבל עליה עונש?

המילה מחייה נמצאת בתורה גם בפרשיית סוטה. שם נמחה שם השם על המים כדי להביא שלום בין איש לאשתו. אך המחייה על המים איננה רק מחיקת הקלף, זהו הקטע שחשוב פחות לכאורה. המים שלתוכם נמחה השם הופכים להיות מים שיש בהם קדושה וסגולה מטהרת. השם נמחה אל המים והם הופכים להיות משהו אחד.

נכון להסביר שזה מה שקרה למשה, הוא לא איבד את ישותו אלא התאחד עם התורה, נמחה לתוכה כביכול. כך פרשה שלמה בתורה מדברת אליו ואין צורך להזכיר את שמו משום שהוא כל כך חלק מהתורה, "ואתה תצוה", "ואתה תדבר" וכו'. משה קישר עצמו כל כך עם האלוקות הרצון של משה ושל השם (שימו לב לכך שאלו אותן אותיות בסדר חוזר) הפכו אחד כמו רפלקציה במים. זוהי מדרגה שרק התורה יכולה לתת, היא הופכת את האדם הדבק בה להיות חתיכת תורה, 'ובתורתו יהגה'.


פורסם לראשונה בערוץ טוב בשנת התשפב
https://bit.ly/3sNfDOL

 

תתכונן!

 

אירע פעם בראש השנה שסיפר אחד המסובים על שולחן רבינו (הרב אוירבך) על תלמיד חכם פלוני, שראה את אחד המתפללים מתרגש ביותר היה בעת ברכת התקיעות, ואמר לו: "וכי בברכת אשר יצר וכדו' הנך ג"כ מתעורר כל כך? ומאי אולמיא דהאי מהאי, הלא חיובם שווה, ולמה זה נרעשת בברכה זו דווקא?" ובשמוע זאת הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך נזדעזע ואמר בסערת רוח: "היאך מלאו לבו של אותו ת"ח לצנן התעוררותו של אדם בזמן נעלה כזה?". ולא נתקררה דעתו זמן רב ממאורע זה.

ובעובדא נוספת ששמע רבנו מפי תלמידו הערה כגון דא, הוכיחו רבנו שאין זה נכון כלל, ובוודאי מדרכי דקדוק ההלכה הוא להיזהר לפעמים בדבר מסוים יותר מחברו, כפי נטיית והרגשת הלב, והראהו דברי הגרעק"א ז"ל במכתבו (מכתבי רעק"א סי' י"ב) לענין מצוות אכילת מצה וז"ל: "ולדעתי מי שיש לו מח בקדקדו ומאמין בתורת ד', איך לא יחוס על נפשו ולא יהא מתיירא שמצווה גדולה כזו, שאין לזכות בה עד תעבור שנה, ומי יודע אם יהי' נפסד בידו, ודי לנו בעו"ה במצוות הרגילין כמו תפילין וברכת המזון  שאין אנו מדקדקים בה, ולמה כזה במצוות אלו ר"ל". ויש להוסיף על כך את דברי הרמב"ם על כך שלכל אדם יש מצוה אחת שבה יכול לזכות לעולם הבא על ידי דקדוק בכל האפשר כל ימי חייו דווקא בה.

בשונה מהפרשות האחרונות נראה כי פרשת כי תשא היא הפוגה מרעננת מה'יובש' של העיסוק במשכן. סוף סוף חוזרים לסיפורי התורה ולא עוסקים בתיאורים של המשכן כליו ובגדי העובדים בו. אך דווקא בגלל זה אנו עלולים לפספס הזדמנות נדירה לעסוק במושג שחיינו סובבים סביבו. ההכנה.

אחד מהכלים האחרונים שמוזכרים בתורה הוא הכיור. מדובר במיכל מים עשוי נחושת שממנו מקדשים הכוהנים את ידיהם ורגליהם (שוטפים אותם). הוא צריך להיות גדול מספיק ובעל ברזים כך שיוכלו לעשות את התהליך ארבעה כהנים במקביל לפחות. קידוש הידיים והרגליים נעשה בעמידה יד ורגל יחד ואח''כ יד ורגל שניה, צורת רחיצה שדורשת מיומנות וגמישות. במקדש שלמה כמו כל דבר, הכל גדל והכיור הפך לברכה ענקית שנקראה הים של שלמה.

הכיור שונה משאר הכלים. הוא לא כלי שבו עובדים במקדש. הוא עומד בחוץ וכל עניינו רק לשרת את הכהנים לפני העבודה. אין כאן רק ציווי על הכהנים ליטול ידיים לפני עבודתם אלא ציווי מפורש על עשיית כלי שכל עניינו הכנה לעבודה. השימוש בכלי נקרא כאמור 'התקדשות לעבודה'.

מהכיור וכנו נלמד שאם תרצה להתכוון ולהתלהב במצווה ובכך למשוך על עצמך קדושה, עליך להתקדש אליה, להתכונן אליה. אינו דומה אדם שנכנס לתפילה ללא הכנה מראש, לאדם שהתבונן בדעתו שעה אחת קודם שהתפלל וחשב לפני מי הוא עומד. אינו דומה אדם שנקלע כמעט במקרה להנחת תפילין, לאדם שאמר לשם יחוד, בירך בכוונה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' ואז הניח ברטט של קדושה ואהבה. שלשת הכריכות סביב האצבע נדמות בעיניו לטבעת אירוסין ואכן פיו ממלל "וארשתיך לי לעולם".

יום ראשון, 6 בפברואר 2022

מקום המלאכים בחיינו


ארון העדות נקרא בכללו ארון עדות על שם לוחות העדות. על מה העדות? בפשטות הלוחות מעידים על כך שבורא שמים וארץ יצר קשר עם האדם בהר סיני. הרמב"ן מסביר יותר מכך. הוא אומר שהעדות איננה עדות על מאורע היסטורי אלא על הקשר החי שבא לידי ביטוי בהר סיני אך קיים בישראל תמיד. אוהל המשכן כולו נקרא אוהל מועד על שם אותה התוועדות של רבונו של עולם עם משה רבינו עליו השלום. בהמשך בבית המקדש ישאבו אנשים רוח הקודש וגם לעתיד בית המקדש ישמש כמקום השראת השכינה והדיבור האלוקי. 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.

אך נראה שיש במכסה של הארון, בכפורת בכדי להעיד על דבר נוסף שמסתבר שאיננו משמש ככיסוי בלבד לארון אלא הוא בא לגלות לנו כיצד להגיע לפתיחות לדיבור האלוקי. על הארון מפוסלים שני כרובים. רבינו בחיי (שמות כה, יח) מסביר:

הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות המלאכים שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת והוא עיקר הראשון מעיקרי התורה כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העיקר השני לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי"ת שאלמלא כן אין נבואה ואם אין נבואה אין תורה ומפני זה ציוה הכתוב במעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים.

שימו לב לתוקף הגדול שנותן הרב לעניין האמונה במלאכים, תוקף של עיקר אמונה השני בדרגתו רק לאמונה במציאות ה'. בימינו רבים שחושבים שהאמונה במלאכים הייתה שייכת לימים עברו ואולי הם צודקים אם הכוונה לאמונה הלא יהודית ביצורים מכונפים שובבים שעושים במציאות ככל העולה על רוחם. אך עצם האמונה בישויות רוחניות עליונות מאיתנו שלוחות על יד הקב"ה היא אמונה הכרחית. עולם שיש בו מלאכים הוא עולם שיש בו נבואה. הדמיון משחק גם הוא תפקיד חשוב שכן הנביא משתמש בכוח דמיונו. 'וביד הנביאים אדמה'. אם הדבר נראה לכם משונה חישבו על כך שבבית המקדש בתוך קודש הקדשים נמצאים פסלים שנדמים כמלאכים בדמות פלסטית, עשויים זהב. נראה שישנה עבודה שלמה של אמונה ודמיון שעולם הקבלה עוסק בה שעלינו לפתח אם רצוננו לשוב לעולם הנבואה. 

כיצד נוכל לתת לה מקום בעולמינו? ראשית פתיחות לסיפורי מופת ונס של התגלויות. שנית, פיתוח הדמיון וחזרה להבנה של דברים גם כפשוטם אך במימד אחר מעולמנו הפשטני. לבסוף תשומת לב למקומות שבהם נדרשת מאתנו התייחסות למלאכים - שלום עליכם מלאכי השרת - שיר בו האדם פונה אל המלאכים שליוו אותו מבית הכנסת הביתה ועכשיו נמצאים סביבו, ההלכה של 'התכבדו מכובדים' (שו"ע או"ח ג,א)[1] וכדומה.

וכמה חשובים דברי הרב חרל"פ שכתב ביומנו (רזי לי ) -

 עיקר חסרון רוח הקודש בדורנו אינו אלא בשל מיעוט האמונה בה



[1] אמנם השו"ע כתב שלא נהגו לאומרו, אך באחרונים הדברים נראים מורכבים יותר. רבי יעקב חיים סופר בספרו כ ף החיים " ,מביא בשם אחדאחרונים , כי המגיד      הורה לרבי יוסף קארו, לומר "התכבדו מכובדים", אך מיישב את הסתירה בכך שהייתה זאת הוראה פרטית, ולא הוראה לרבים. . בעל "ערוך השולחן" סבור כי אף בימינו "האיש הקדוש היושב על התורה, בקדושה ובטהרה צריך לומר את נוסח התכבדו מכובדים...". ואמנם, יש מי שיאמר שאמירת "התכבדו", אפילו על ידי אנשים שכל עיסוקם בתורה, יש בכך משום יוהרה, אך כבר פסק רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט בספרו פתחי תשובה, כי מאחר שאין התפילה נאמרת בפני רבים, אלא בפרטיות ובשקט, אין בכך משום יוהרה.

יום רביעי, 2 בפברואר 2022

למה קוראים לשלחן שלחן?


אחד מהכלים המופלאים של בית המקדש הוא שולחן לחם הפנים שנמצא בתוך היכל הקודש. כפי שאנו למדים בפרשה על השלחן צריך להיות מונח בקביעות לחם הפנים, שנקרא כך משום שהוא מונח בקודש לפני ה' - "לחם פנים לפני תמיד". רבינו בחיי (שמות כה, כג) מסביר שהסיבה שהשולחן נקרא שולחן היא מפני שהקב"ה שולח את ברכתו דרך השלחן 'ומשם הברכה משתלחת בכל המזונות ויבוא שובע לכל העולם'. בהקשר זה יש להבין את פשר הנחת הלחם לפני ה', לא יותר היה מתאים לו היה הלחם מונח על השלחן יש מאין? והרי נסים תמידיים שונים היו בבית המקדש ובכללם הופעת אש מלמעלה ומדוע שלא הייתה יורדת יד ומניחה לחם על השלחן? היה בכך ביטוי טוב יותר לכך שה' שולח את הברכה. נראה שהצורך בכך שהשלחן יהיה מלא תמיד הוא צורך אקוטי שכן הגמרא דנה כיצד מחליפים את הלחמים מדי שבוע שהרי ברגע ההחלפה לא יהיה לחם על השולחן, ולהלכה פוסק הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ה,ד):

וְכֵיצַד מְסַדְּרִין אֶת הַלֶּחֶם. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִים. שְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנֵי סְדָרִין. וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְּזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְּזִיכִין שֶׁהָיוּ שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן. הַנִּכְנָסִין עוֹמְדִין בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. וְהַיּוֹצְאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ טִפְחוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ל) "לְפָנַי תָּמִיד":

את הסיבה לכך שחייבים להיות לחמים כל העת על השלחן מסביר הרב בצורך של הברכות להיות יש מיש. כהדגמה לכך הוא מביא את סיפורי כד הקמח של אליהו הנביא (מלכים א פרק יז) ואסוך השמן של אלישע (מלכים ב פרק ד). בשני הסיפורים הנביאים לא בקשו ברכה מה' אלא כל עוד היו כלים לקבל אותה ולא לפני שהיה לברכה על מה לשרות. הסיבה לכך היא שאין הברכה שורה אלא על היש ואותה היא מרבה. למעשה מגלה לנו המהר"ל מפראג שהדבר רמוז במילה ברכה שכל כולה אומרת ריבוי, שכן השורש ב - ר – כ מתייחס בגימטריא לריבוי השלם – האות ב' הכפלת היחידות (וכן המעבר מיחיד לרבים) – 2, האות כ' הכפלת העשרות 20 והאות ר' הכפלת המאות 200.  

אנחנו רגילים להביט בהשתאות על גדלות ה' שמופיעה דרך בריאת היש מתוך האין. אך מעניין שמאז בריאת העולם הקב"ה מצווה את הברכה בדרך אחרת לחלוטין. ה' יתברך כביכול אומר, מכאן ואילך ברכתי שרויה דווקא במעשה ידיך. וכמאמר הגמרא בנידה (ע ע"א) –

מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה, אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ"ל דהא בלא הא לא סגי (שזה בלי זה לא מספיק).

מאז בריאתו של אדם הפך הוא שותף בפרוייקט הגדול שנקרא מעשה בראשית, עליו האחריות לתקן את העולם ולשמור עליו. אך אלוקים לא עזב את האדם הוא זה ששולח את הברכה במעשה ידיו. אחד מהפתגמים השגורים בלשונו של אבי ז"ל היה פתגם פרסי שמשמעותו הייתה שרבנו של עולם אומר לאדם - 'ממך ההשתדלות, ממני הברכה'. דומה כי יש צורך לשנן את הדברים בימינו ולהתרגל להביט על מעשינו ועל מעשי ה' כיצירה משותפת.

יום שני, 31 בינואר 2022

לוחמי חירות, ישראל

רבות נכתב אודות היחס של התורה לעבדות. מה שידוע פחות הוא שבימי המאבק בארה”ב בין הצפון לדרום, יצא מנשר מאת רב אורתודוקסי לא ידוע בשם מוריס יעקב רפאל שתמך בעבדות בטענה שהתנ”ך תומך בה. לקראת פרשת משפטים, שבה מדובר על דיני עבד ושפחה, יש מקום לנסות ולהבין מהי עמדת היהדות ביחס לסוגית העבדות והחירות.

סיפר רבי משה כלפון הכהן, רבה של ג’רבא, שכאשר נודע לזקנו על פקודת שחרור העבדים בצרפת בשנת 1848 הוא חייך ושמח, אך לפתע נשתנו פניו ונפל מעולף ארצה. כשעוררו אותו, שאלו לפשר התגובה החריגה. הוא אמר ששמח כאשר שמע שקללת כנען באה לתומה סוף סוף, אך אז נשא קל וחומר: אם קללתו הקדומה של כנען נפסקה, קללת הגלות של ישראל כיצד עדיין נמשכת?! ולכן התעלף מצער. אם בקרב יהדות אירופה נשתרש השם ‘חופשי’ כשם נרדף לאדם שפרק עול מצוות, במשנתו של הרב מג’רבא נקרא בעקביות דורנו דור החופש והדרור כשבח וכדבר חיובי.

סיפור המעבר של בני ישראל ממשפחה לעם מסופר בתורה דרך פריזמה של יציאה מעבדות לחירות. זהו המיתוס של עמנו – עם של עבדים ששוחרר על ידי אלוקים. את עשרת הדברות פותח בורא עולם בכבודו ובעצמו בהצגתו כמי שהוציא אותנו מבית העבדים המצרי. לא רק שהמכתב חרות על הלוחות בלשון חירות שכן ‘אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’, אלא שהזוה”ק (תצוה קפג ע”א) מסביר שהתורה כולה נקראה “חירות”, והיא המביאה חירות לעולם. יש כאן מעין קריאה להבנה שהתורה ניתנה דווקא לאנשים חופשיים, וכך היא רוצה לשמור אותם, ובהמשך – לשחרר את העולם כולו. העבדות, לעומת זאת, נזכרת לראשונה בתורה כקללה לבני כנען, וגם בהמשך בשפה התלמודית כל עבד מבין הגויים נקרא “עבד כנעני”. אם נתייחס לעבד העברי עליו אנו לומדים בפרשה, התלמוד הירושלמי מצביע על כך שכאשר יהודי נמכר לעבד הוא עובר ירידה רוחנית מהותית, שכן על פי דין ‘רבו מוסר לו שפחה כנענית’. זאת אומרת שהעבד נעשה מותר באשה שאינה בת ישראל במלוא מובן המילה, דבר שאסור לכל יהודי אחר.

הנגדה מופלאה לכך אנו מוצאים בחוקי חמורבי. על פי חוקים קדומים אלו “אם עבד אמר לבעליו: “אתה לא אדוני” – אדונו יוכיח (לבית משפט) שהוא עבדו, ויוריד לעבד את אוזנו”. (חוק 282). עבד שכופר בעבדותו, אם כן, תיכרת אוזנו.

כמה מרחיקה אותנו התורה מגישה זו בקובעה בדיוק את ההיפך: עבד שרוצה להישאר בעבדותו גם לאחר שחרור העבדים בסוף השנה השישית – תרצע אוזנו במרצע. חז”ל מסבירים למה דוקא אוזן ולמה דוקא על יד המזוזה: “ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי: אוזן ששמעה על הר סיני “כי לי בני ישראל עבדים” והלך וקנה אדון לעצמו – תירצע.
(קידושין כב).

כלומר, חרף העובדה שבעולם בו עדיין יש מעמדות מובהקים, התורה מאסדרת את העבדות ונותנת לה מקום כפתרון שיקומי, האידיאל הכללי של התורה כאילו זועק: “יהודי ועבד? לא הבנת כלום מיציאת מצרים וממעמד הר סיני!”. אכן, לאורך הדורות, העם העז שבאומות מצא עצמו מתמרד כנגד משעבדים ותפיסות משעבדות: החל מהמרד הצבאי בימי המכבים, דרך מרד רוחני הירואי לאורך כל ימי הגלות ובעיקר מול עינויי האינקוויזיציה, ואפילו במרד אידיאולוגי במהפכה הקומוניסטית, ועד למרד העיקש של המחתרות  בראשית המאה העשרים.

יתר על כן, גבולות המרידה בעבדות הורחבו לעולם כולו, עד שלבסוף גם עבדות השחורים בארה”ב הופסקה על ידי האמירה הנצחית של אדון הנביאים – let my people go.

על מנת לשמור על עמוד השדרה הרוחני שלנו זקוף, ולא כזה הנע ונד בכל רוח מצויה, עלינו לשמור על זהותנו המיוחדת, ולא ללכת שבי אחרי אופנות מוסריות חולפות. מאידך, מתוך בטחון עצמי שנובע ממחויבות תורנית ואמונה עמוקה בקב”ה, נבדוק האם העולם כבר התעלה מקללות העבר וניתן כבר לדרוש להלכה ולא למעשה את הדינים המאסדרים את הקללות.

פורסם בערוץ tov משפטים התשפב -לצפיה ליחצו כאן 

יום שישי, 7 בינואר 2022

מה קורה כאשר הרבה אנשים הופכים לארבה אנשים?


הארבה הוא חיה מדהימה. כשהוא בקבוצות קטנות הוא חגב רגיל וקטן, כל פרט די דומה לכל חגב אחר שראיתם. אבל בשנים מסוימות (גשומות במיוחד) נקבת הארבה מטילה יותר מפי שלושה ביצים מהרגיל, והחגבים מתחילים להתרבות בקצב הולך וגובר עד כדי להקות של מאות מיליוני פריטים בקילומטר רבוע אחד. אך מה שמעניין יותר הוא הטרנספורמציה שאותה עובר כל פרט - עם קצב ההתרבות המסחררת, הארבה לא רק גדל כמותית, כל חגב משנה את צורתו לחיה אחרת לחלוטין מהארבה המקורי. החגבים צומחים לגודל של פי שלושה כגודלה של ציפור קטנה, כנפיהם מתחזקות, הם משנים את הצבע שלהם והם נעשים פעילים ביום במקום בלילה. למעשה אם ניקח חגב מלהקת הארבה החדשה ונשווה אותו לנקבה שהשריצה אותו – נהיה בטוחים שאלו שני מיני בעלי חיים שונים. כל אלו יחד נותנים לו את היכולת לנדוד עצמאית, לאכול כמויות אדירות של דגן וירק ולהביא עד כדי רעב ציויליזציות שלמות. אם תסתכלו על נחיל של ארבה לא תוכלו לזהות אף פרט, כענן של אפלה מחרישת אוזניים הוא מתעופף. החגב הוא בעל חיים חמוד למדי, אך הארבה – קטלני.

כל מכה במצרים היוותה מסר עמוק של הקב"ה לאומה המצרית. היא הופנתה ישירות ללב המצרי המשעבד, לב פרעה כלב כל עמו. המסרים הוטמעו בקוד של מדה כנגד מדה. מהו המסר המיוחד של מכת הארבה?

לאחר השואה סוציולוגים רבים חיפשו תשובה לשאלה שייסרה את האנושות - כיצד אנשים שהיו נאורים, משכילים ונורמטיביים הפכו לרוצחים צמאי דם תוך כמה שנים. כיצד גרמניה, מדינה מתקדמת שמנתה כשבעים מיליון בני אדם הוציאה צעדות רחוב מאורגנות של מיליונים ששרים כאחד 'כשדם יהודי נוטף על הסכין'. התשובה אליה הגיעו סוציולוגים ידועי שם כמו סטנלי מילגרם וסולומון אש הייתה מהממת ופתחה מבול של מחקרי קונפורמיות אנושית. כל אדם לגופו יכול להיות נחמד מאוד אך כשהרבים מתאחדים כוחם יכול להתהפך לכוח הרסני ומשתק מבחינה מוסרית. ההרבה הופך ארבה.

הקב"ה מלמד את מצרים – נטמעתם בהמון, במסה, מסרתם את הבחירה החופשית המוסרית שלכם ל'מה כולם אומרים' ובכך אבדתם את צורת האדם שלכם לטובת האפלה האמורפית שנקראת מצרים לכן הארבה יתקוף אתכם. אחרי שהוא יעבור תוכלו לראות את ההריסות שהשאיר.

וכמאמר הגמרא 'מרובה מדה טובה על מדת פורענות פי חמש מאות'. הרב שטיינזלץ היה נוהג לומר שכאשר אדם אחד עושה צעד זה נחמד אך כשמיליונים עושים צעד בבת אחת הם יוצרים רעידת אדמה. וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כׇּל־צִבְא֥וֹת יְהֹוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ עם ישראל מקבל הפרשתנו שם חדש – צבאות ה'. כל פרט מישראל מקבל צורת אדם חדשה וחזקה יותר לטובה ונדרש לעשות את תפקידו כחלק מהכלל. מכאן ואילך לא עוד עבודת ה' יחידנית כבימי האבות, מעתה עלינו ללמוד לעבוד כעם ודווקא לעם יש את היכולת לתקן את כל העולם.

יום שישי, 24 בדצמבר 2021

בית עבדים


לו נשאלתי מה אני מצפה לראות בספר שמות הייתי אומר שאינני בטוח אך שמות צריכים להיות שם. אך כל תחילת הספר 'מאכזבת' בפן הזה, איש בן לוי ואשה שהיא בת לוי, בת פרעה וגם השמות שכבר מוזכרים – שפרה ופועה ע"פ חז"ל הם שמות בדויים (ע"פ סוטה יב ואמנם עיין בילק"ש על יהושע פרק ב שהיו גרות צדק וזה היה שמן). דבר זה בולט במיוחד לאור העובדה שהשמות האמיתיים נחשפים בהמשך – הוריו של משה נכתבים בשמם בפרקים הבאים וכן בת פרעה מוזכרת בשמה בתיה בספר דברי הימים. בניגוד גמור לכך בתחילת הפרשה השבטים 'היורדים מצרימה' נמנים בשמותיהם – מדוע הדברים נכתבים כך?

ניתן לומר כי שעבוד מצרים מוחק את שמותיהם של בני ישראל. העבדים כולם אותו דבר, את זהותם הם גוזרים כשרשרת מהדורות הקודמים להם ואין להם שם עצמי. חברת ההמונים בונה בנייני ענק, ערי מסכנות ואין משמעות לפועל זה או אחר. כולם עבדים במצרים. למעשה גם פרעה איננו שם של אדם אלא שם תפקיד, שליט הממלכה המצרית נקרא פרעה. לכן השבטים היורדים מצרימה ,שלא בתור עבדים, נקראים בשמותם ולעומתם הנולדים בארץ המיצרים, הן העבדים והן האדונים, לא נקראים בשמם.

אמנם על פי הפשט יש שמות שמודגשים בפרשתנו – אם נקבל את שיטת האבן עזרא והפשטנים הרי ששפרה ופועה היו שמותיהם האמתיים של המיילדות. הן נודעות בשמן כי מעבר להמון שפניו מטושטשות זה שעשה כדברי המלך, הן הלכו נגד הזרם. בעצם בכך שפעלו על פי צו מצפונן ובחרו בחירה חופשית על אף הסיכון שבדבר, הן שחררו את עצמן מבית העבדים המצרי. כך בהמשך לאחר בניית האינדיבידואליות שלהן - אלוקים עושה להם מקום משלהן "ויעש להם בתים".

גם בת פרעה בוראת את עצמה מחדש, כנגד צו העריץ הנורא להשליך את הבנים ליאור היא יורדת לגיא ההריגה, ליאור מלא הגופות ומצילה משם תינוק אחד. השם השני שמוזכר בתחילת הפרשה הוא משה, השם שנתנה לו בת פרעה. לא יפלא שבדברי הימים יסופר שבתיה התחתנה עם איש ששמו מרד וע"פ חז"ל במגילה יג הוא כלב במרד בעצת המרגלים.

חומש שמות נקרא הספר השני למרות שויקרא לא נקרא השלישי ובמדבר לא נקרא הרביעי. הסיבה לכך היא שאת חומש שמות אנו מתחילים חסרי זהות ולאחר מכן דרך העצמאות נבראים מחדש. זהו מצב מסוכן שעלול לגרור הבנה מוטעית לגבי הזהות היהודית. לכן לאורך החומש (כמו בפרשתנו) מוזכר הקשר העמוק לאבות הקדושים ולברית שכרת איתם ה'. גם בימינו עם היציאה לעצמאות יש המבקשים להשכיח מאיתנו את זהותנו העצמית וליצור עם חדש כביכול. אך עם ישראל עתיק ובוגר נסיונות קשים מאלה – נעמוד על זהותנו הישנה חדשה בנחישות ולא נשכח את שמותינו העצמיים. 'להיות עם חופשי בארצנו'.

יום שישי, 10 בדצמבר 2021

יום הדין של יהודה



Photo by Tingey Injury Law Firm on Unsplash

יהודה חש כי זהו הנאום החשוב ביותר שיישא בחייו, הוא עומד לפני אחד מהאנשים החזקים ביותר בעולם, המשנה למלך מצרים. מילה שאין בה כוונה מלאה לא תתקבל, יהודה כביכול נשבע על כל מילה "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני". הוא יודע כי מילה לא במקום וראשו עלול להפרד מגופו כמורד במלכות. "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה". אך הנאום גורלי לא רק בגלל האישיות שמולו אלא משום שעל פי דין ועל פי דיבורו של יהודה בעצמו יכול השליט לקחת לעבד או אפילו להרוג את בנימין אחיו הקטן שנתפס בגנבתו. יהודה מבין שכעת הכל תלוי בו.

הוא מחליט לדבר מלב אל לב, לפנות אל המכנה המשותף שנמצא בין כולנו, רחמים על הילד, על האב הזקן. יהודה נושא נאום משכנע בלהט רב. הוא מתאר בצבעים עזים את מהלך חייו של אחיו אשר יתום מאם מלידתו ושכול מאח. הא משקיע במיוחד כדי לתאר את סבלו של אביו אשר בנו נטרף ובן זה נשאר יחיד מאשתו האהובה. הוא מצטט את דברי האב שהתחנן שלא יקחו את בנימין כדי שלא תרד שיבתו ברעה שאולה, ואכן יהודה מבקש רחמים על הנער על אביו ועל עצמו "ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו איתנו ונפשו קשורה בנפשו... כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי".

יוסף לא יכול להתאפק עוד וכל מה שיוצא ממנו הוא קריאה "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי". אין תוכחה גדולה מזו. בשתי המילים הראשונות יוסף אומר כל מה צריך, הוא מקפיד שלא להזכיר לו את עוונות העבר, יהודה הוא בעל תשובה (איסור אונאת דברים), אך העבר עצמו כביכול עומד ככתב האישום הנורא ביותר מול יהודה כעת: הנאום שלך כל כך אמיתי כל כך משכנע, מדוע לא השתמשת בטיעון המנצח של אחריותך כלפי אחיך, של סבל של יתום, של צער האב לפני שיעצת למכור אותי לישמעאלים?! יוסף גם מתפעל כיצד אביו שרד את מכירתו "העוד אבי חי?" ובאמת התורה מלמדת שאכן משהו מיעקב מת כאשר יוסף נעלם. לאחר שיעקב רואה בעיניו את העגלות ששלח יוסף ומאמין סוף סוף שאכן יוסף הצדיק חי – "ותחי רוח יעקב אביהם" – שרתה עליו שכינה שפרשה ממנו במכירת יוסף (בראשית מה, כז ורש"י שם).

לא לחינם מלמדים חז"ל שזה המעמד הדומה ביותר ליום הדין של האדם מול בוראו. הקב"ה דן אותנו מול מעשינו בעצמנו. אדם עולה לשמים ושואלים אותו האם קבע עיתים לתורה. לכאורה תשובה כמו 'הייתי עייף אחרי עמל היום הקשה' היא תשובה מניחה את הדעת, אך אם לאחר יום קשה אחר היה לך כח לצאת עם חברים אזי את כתב האישום שלך אתה בעצמך הכנת.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו.     

יום שישי, 3 בדצמבר 2021

יוסף מלך יון

 

מציאת קשר בין המועד לפרשת השבוע הוא דבר ראוי ומתבקש. מה הקשר בין פרשתנו פרשת מקץ לחנוכה? 

רבי נתן נטע מגלה לנו בספרו הקבלי מגלה עמוקות (ואתחנן, אופן רנב) גימטריא שבמבט ראשון נראית מוזרה מאוד. ערכה המספרי של המלה 'יוסף' שהפרשה כולה עוסקת בו - הוא 156, וזו הגימטריא בדיוק של צמד המלים 'מלך יון' (וגם של המלה הבודדת – 'אנטיוכס'). מה הקשר בין יוסף הצדיק למלכות יון הרשעה שעל מפלתה קבעו שמנת ימי הלל?

מתוך התפיסה כי העולם כולו יסודו בטוב וברצונו הפשוט של הקב"ה לגלות את טובו המושלם קשה להבין כיצד נמצא רע בעולם. ואכן, עולם הקבלה מתייחס לרע כאל פוטנציאל של טוב שלא מומש כראוי ולא כאל רע גמור. לכן לימדו ספרי הסוד על יסוד רוחני שנקרא 'זה לעומת זה עשה אלוקים' כל רע בעולם יש טוב כנגדו. ללמדך שאין רע גמור אלא אנרגיה שאמורה להגיע אל הטוב, השימוש האנושי באותה אנרגיה עלול להיות שלילי. התורה, תכנית העולם, מלמדת כיצד להפיק מהעולם את הטוב הגמור – 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. לכן התורה ויראת השמים היא החכמה האמיתית וכל שאר החכמות חיצוניות ושימושיות, ואף היווניות בעומקה יודעת זאת בעצמה – "הן יראת ה' היא חכמה" הן בלשון יוונית אחת (ועיין בהקדמת ספר מסילת ישרים).

על מלכות יוון אנו יודעים שהפן האסתטי היה חשוב לה במיוחד וגם הפן המיני. כך גם גזרותיהם היו בהקשר של פריצות בגדרי העריות – עקירת דלתות ישראל, אונס בנות ישראל 'ע"פ חוק' על ידי ההגמון וכו'. תרבות יוון מבלבלת את מושגי היופי וגירוי היצר, היא מביטה על היופי בצורה חומרית ונמוכה ובכך גורמת לאדם להגיע לשפל מוסרי. מתוך המכנה המשותף הנמוך והיצרי ביותר מציעה יוון לעולם – הבה נתאחד.

יוסף הצדיק ויפה התואר מבטא את הטוב שביופי הרוחני שמשתלשל מטה עד הבשר. היופי האמתי של הזוגיות יתגלה דווקא על ידי כבוד אמיתי לזוגיות ולאנטימיות – שמירת אמונים וריסון התאווה. כך מלמד יוסף את אשת פטויפר בכך שעומד בניסיון ולא שומע בקולה. יוסף שומר הברית, שומר אמונים לקב"ה, לחזון שלו, ולזהותו העברית. אפילו בבית הסוהר הוא מציג את עצמו כנער עברי ומדבר על אלוקים. 

ברית המעור וברית הפה מכוונים זו כנגד זו - ההנאה מהאוכל גם היא קשורה לריסון התאווה ולשמירת הברית. יוסף הצדיק מלמד את מצרים לאכול ולא להשאר רעבים ('צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר') ע"י צמצום וקמיצה ופתיחה בזמן ובמקום הנכון. גם הדאגה הכלכלית של יוסף לעולם כולו נובעת דווקא מתוך שמירה על הברית עם אלוקים. לכן מביא רש"י מהמדרש שיוסף אומר לכל המצרים שאם הם רוצים לאכול עליהם למול את עצמם (בראשית מא, נה). יוסף מלמד כל זאת תוך שמירה על זהותו המיוחדת דווקא בכך שלא אוכל עם כולם אלא בצנעא. ומעניין שדרך הפסוק שמתאר את הסעודה 'טבוח טבח והכן' כשישב עם אחיו לאכול למדנו רמז נוסף לחנוכה. האכילה בקדושה היא בעצמה מביאה לטבח בבצרה 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' (מעוז צור) משום שהיא מבררת את ניצוץ הקדושה הבלוע ביוון, וטבוח טבח גימ' ד"ם כמספר הנרות בחנוכה. זוהי סיבה מקורית לכך שהסעודות בחנוכה הן סעודות הרשות שהופכות לסעודות מצוה רק בתנאי שיש בהם דברי תורה ושירות ותשבחות - ללמדך את תיקון האכילה המיוחד של חנוכה. התגברות של גשמיות ללא כיוון רוחני עשויה להיות הרסנית. 

 וכך הולך יוסף ומפיץ שם שמיים בעולם עד שאפילו פרעה עובד האלילים קורא – 'אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת'. יוסף הוא הכח המקביל החיובי העומד כנגד כח הטומאה של אנטיוכוס מלך יון שבקש להשכיחם תורתך. היוונים גזרו לבטל את ברית המילה כי רצו להגביר את קליפת 'ערות הארץ' – כינויה המקראי של מצרים, היפך יוסף שגדר את עצמו מן הערוה ועמד בניסיון של אשת פוטיפר, הגם שהיה במצרים ערות הארץ שהיו כולם שטופי זימה. היוונים חפצו באיבוד הזהות היהודית לטובת זהות כללית יותר. מתוך הגמרא בשבת אנו למדים שיון לא יודעת לאכול - שם הומצא התהליך המחריד שנקרא 'אפיקטויזין' הקאה לצורך המשך אכילה לשם תענוג בלבד.

רמז נאה למלחמת יון ביוסף אפשר למצוא בגזרת היוונים על היהודים לכתוב 'על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל', אפשר שיש בזה רמז לעיקרו של יוסף, שכן המילה 'קרן' מתייחסת לעיקר התשלום (כמו והקרן קיימת לו לעולם הבא) ויוסף מכונה בפי אביו 'שור'. אך עם ישראל לא עזב את יוסף ואת הגישה שלימד יוסף אל היופי ואל הקדושה. יוסף גימ' ציון, הצדיק שביון.

יום שישי, 26 בנובמבר 2021

מישהו שלח לי מתנות קטנות

 

Photo by freestocks on Unsplash

התורה מספרת שהשיירה שנשאה את יוסף למצרים נשאה בשמים לסחורה. רש"י מסביר שבד"כ שיירות כאלה היו מוכרות נפט אך כאן ה' עשה נס על מנת שיוסף הצדיק לא יצטער. ולכאורה קשה להבין, הרגע בגדו בו הקרובים אליו ביותר, כמעט שהרגו אותו ולבסוף מכרו אותו כדי להיפטר ממנו, יוסף בדרך אל הלא נודע, מה זה משנה לו אם הריח טוב או לא? כך שואל אחד מבעלי המוסר בדור הקודם, הרב חיים שמואלביץ.

הרב גם הראה דבר דומה בקשר לסיפור דוד וגוליית. כולנו מכירים את הסיפור בו קלע דוד לגוליית אבן במצחו ואח"כ לקח את חרב גולית ובה חתך את ראשו. על פי חוקי הפיסיקה גוליית היה אמור ליפול אחורה, אך התנ"ך מספר שהוא נפל קדימה (על פניו) וחז"ל מסבירים שהיה זה משום שה׳ לא רצה להטריח את דוד ללכת לחתוך את ראשו במרחק.  ושוב יש לשאול וכי בשביל לא ללכת כשישה מטרים (12 אמה ו2זרתות) עושים נס? מה פשר ניסים קטנים אלו?

ותירץ הרב שיש ניסים הכרחיים כמו קריעת ים סוף וכדומה, אך יש ניסים שהם בבחינת 'חיוך משמיים', רמז שבו הקב"ה אומר לאדם – שים לב אני איתך. אם זה בשיא ההצלחה שבה עלול אדם לשכוח את הנותן לו כח לעשות חיל כדוד שהורג את גוליית הענק ואם זה בשיא השפל ביוסף הנמכר כעבד, הקב"ה שולח רמז – 'אל תשכח אני איתך!'

והדברים יפים גם לחג החנוכה. מדוע אנו מציינים את נס נר חנוכה הרי לא רק שהוא איננו עיקרי כמו נס הנצחון המלחמה הוא גם לכאורה מיותר שהרי אם לא היו מוציאם שמן עדיין יכלו להדליק בשמן טמא שהרי טומאה הותרה בציבור. מדוע עשה ה׳ נס מיותר כביכול ומדוע אנו בכלל מציינים אותו?

והתשובה עמוקה, גם כשהרבה מעם ישראל מתיוונים, גם כשעם ישראל מנצחים, בין בשיא השפלות ובין בשיא ההצלחה, הקב"ה שולח לנו מתנה קטנה, חיוך מן השמיים ואומר – אל תשכחו אני אתכם.

נשתדל לשים לב בחיינו לטובות שה' שולח לנו גם בתוך המשברים, ובכך נגלה את המתנות הקטנות, האורות הקטנים של חנוכה המאירים גם את הלילות החשוכים ביותר. ואותם נרות עצמן יעזרו לנו לא לשכוח את ה' גם כשננצח במלחמה.

יום שני, 15 בנובמבר 2021

סדר חינוך בית הכנסת

 

שסידר רבנו יוסף חיים בקונטרס "בית תפילה" (רב פעלים סוף חלק ג)

יעמדו כל־הקהל והבונה את בית־הכנסת על רגליהם, ויקרא הבונה את בית־ הכנסת הסדר הזה בקול נעים;

שמות פרק כה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה יאהדונהי אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל ויִקְחוּ־לִ֖י תּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כּuל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־ תּרֽוּמָתִֽי: וזֹאת֙ הַתּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: וּתְכֵ֧לֶת ואַרְגָּמָ֛ן ותוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י ושֵׁ֥שׁ ועִזִּֽים: ועֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מאuדָּמִ֛ים ועֹרֹ֥ת תּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בּשָׂמִים֙ לשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה ולִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם ואַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד ולַחֹֽשֶׁן: ועָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ ושָֽׁכַנְתִּ֖י בּתוֹכָֽם: כּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אֽוֹתךָ֔ ֚אֵת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן ואֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כּuל־כֵּלָ֑יו וכֵ֖ן תַּֽעֲשֽׂוּ:

במדבר פרק כד

מַה־טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֑ב מִשְׁכּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהֹוָ֔ה יאהדונהי כַּֽאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־ מָֽיִם: יִֽזַּל־מַ֨יִם֙ מִדָּ֣ליָ֔ו וזַרְע֖וֹ בּמַ֣יִם רַבִּ֑ים ויָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ ותִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ:

בראשית פרק מט

בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָֽעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר: וַֽיְמָֽררֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטמֻ֖הוּ בַּֽעֲלֵ֥י חִצִּֽים: וַתֵּ֤שֶׁב בּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַֽעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל: מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ ויַעְזרֶ֗ך ואֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִֽיבָ֣רכֶ֔ך בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֨יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם: בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽברוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּֽאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֨יןָ֙ לרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקuדְקֹ֖ד נזִ֥יר אֶחָֽיו:

דברים פרק לג

וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה יאהדונהי אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֨יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת: וּמִמֶּ֖גֶד תּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ ירָחִֽים: וּמֵרֹ֖אשׁ הַררֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם: וּמִמֶּ֗גֶד ֚אֶֽרֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹֽׁכנִ֖י סנֶ֑ה תָּב֨וֹאתָה֙ לרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקuדְקֹ֖ד נזִ֥יר אֶחָֽיו: בּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וקַרְנֵ֤י ראֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים ינַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ והֵם֙ רִבב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם והֵ֖ם אַלְפֵ֥י מנַשֶּֽׁה:

תהלים פרק ל

מִזְמ֡וֹר שִׁיר־חֲנֻכַּ֖ת הַבַּ֣יִת לדָוִֽד: אֲרֽוֹמִמְךָ֣ יְהֹוָֽה יאהדונהי כִּ֣י דִלִּיתָ֑נִי, ולֹֽא־ שִׂמַּ֖חְתָּ אֹֽיבַ֣י לִֽי: יְהֹוָ֥ה יאהדונהי אֱלֹהָ֑י, שִׁוַּ֥עְתִּי אֵלֶ֗יךָ וַתִּרְפָּאֵֽנִי: יְֽהֹוָ֗ה יאהדונהי הֶֽעֱלִ֣יתָ מִן־ שׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י,חִיִּיתַ֗נִי מִיָּֽרדִי־בֽוֹר: זַמּר֣וּ לַֽיהֹוָ֣ה יאהדונהי חֲסִידָ֑יו,והוֹד֗וּ לזֵ֣כֶר קuדְשֽׁוֹ: כִּ֤י רֶ֨גַע| בּאַפּוֹ֘ חַיִּ֪ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ, בָּעֶֽרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי ולַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה: וַֽאֲנִֽי אָמַ֣רְתִּי בשַׁלְוִ֑י, בַּל־ אֶמּ֥וֹט לעוֹלָֽם: יְֽהֹוָ֗ה יאהדונהי בִּרְצֽוֹנךָ֘ הֶֽעֱמַ֪דְתָּה לֽהַררִ֫י עֹ֥ז, הִסְתַּ֥רְתָּ פָנֶ֗יךָ הָיִ֥יתִי נִבְהָֽל: אֵלֶ֣יךָ יְהֹוָ֣ה יאהדונהי אֶקְרָ֑א, ואֶל־֜אֲדֹנָ֗י אֶתְחַנָּֽן: מַה־בֶּ֥צַע בּדָמִי֘ [הדל"ת בשוא נח] בּרִדְ֯תִּ֪י אֶ֫ל שָׁ֥חַת, הֲיֽוֹדךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ: שׁמַע־ יְהֹוָ֥ה יאהדונהי וחונֵּ֑נִי, יְהֹוָ֗ה יאהדונהי הְֶֽיֵה־עֹזֵ֥ר לִֽי: הָפַ֣כְתָּ מִסְפּדִי֘ למָח֪וֹל לִ֥י, פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתּאַזּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה: למַ֤עַן| יזַמֶּרְךָ֣ כָבֽוֹד ולֹ֣א יִדֹּ֑ם, יְהֹוָ֥ה יאהדונהי אֱלֹהַ֗י לעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽך:

תהלים פרק קלב

שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת, זכוֹר־יְהֹוָ֥ה יאהדונהי לדָוִ֑ד אֵ֗ת כּל־עֻנּוֹתֽוֹ: אֲשֶׁ֣ר ֖נִשְׁבַּֽע לַֽיהֹוָ֑ה יאהדונהי, ֜נָדַ֗ר לַֽאֲבִ֥יר יַֽעֲקֹֽב: אִם־֖אָבֹֽא בּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י, אִם־֜אֶֽעֱלֶ֗ה עַל־עֶ֥רֶשׂ יצוּעָֽי: אִם־אֶתֵּ֣ן שׁנַ֣ת לעֵינָ֑י, לֽעַפְעַפַּ֥י תּנוּמָֽה: עַד־אֶמְצָ֣א מָקֽוֹם לַֽיהֹוָ֑ה יאהדונהי, ֜מִשְׁכָּנ֗וֹת לַֽאֲבִ֥יר יַֽעֲקֹֽב: הִנֵּֽה־ שׁמַעֲנ֥וּהָ באֶפְרָ֑תָה, מצָאנ֗וּהָ בִּשְׂדֵי־יָֽעַר: נָב֥וֹאָה למִשְׁכּנוֹתָ֑יו, ֜נִשְׁתַּֽחֲוֶ֗ה לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָֽיו: [מלרע] ֯קוּמָ֣ה ֖יְהֹוָֽה יאהדונהי לִמְנֽוּחָתֶ֑ךָ, אַתָּ֗ה וַֽאֲר֥וֹן עֻזֶּֽךָ: כֹּֽהֲנֶ֥יךָ יִלְבּשׁוּ־צֶ֑דֶק, וַֽחֲסִידֶ֥יךָ ירַנֵּֽנוּ: בַּֽעֲבֽוּר דָּוִ֣ד עַבְדֶּ֑ךָ, אַל־֜תָּשֵׁ֗ב פּנֵ֣י משִׁיחֶֽךָ: נִשְׁבַּֽע־יְהֹוָ֨ה יאהדונהי| לדָוִ֡ד אֱמֶת֘, לֹֽא־יָשׁ֪וּב מִ֫מֶּ֥נָּה, מִפּרִ֥י בִטְנךָ֑ ֜אָשִׁ֗ית לכִסֵּא־ לָֽךְ: אִֽם־יִשְׁמר֬וּ בָנֶ֨יךָ| בּרִיתִי֘, ועֵֽדֹתִ֥י ז֗וֹ אֲלַ֫מּדֵ֥ם, גַּם־בּנֵיהֶ֥ם עֲדֵי־עַ֑ד יֵֽשׁב֗וּ לכִסֵּא־ לָֽךְ: כִּֽי־בָחַ֣ר יְהֹוָ֣ה יאהדונהי בּצִיּ֑וֹן, אִוָּ֗הּ למוֹשָׁ֥ב לֽוֹ: זֹאת־מנֽוּחָתִ֥י עֲדֵי־עַ֑ד, פֹּֽה־֜אֵשֵׁ֗ב כִּ֣י אִוִּתִֽיהָ: ֖צֵידָֽהּ בָּרֵ֣ךְ אֲבָרֵ֑ךְ, ֜אֶבְיוֹנֶ֗יהָ אַשְׂבִּ֥יעַ לָֽחֶם: ֖וֽכֹהֲנֶֽיהָ אַלְבִּ֣ישׁ יֶ֑שַׁע, וַֽחֲסִידֶ֗יהָ רַנֵּ֥ן ירַנֵּֽנוּ: שָׁ֤ם אַצְמִ֣יחַ קֶ֣רֶן לדָוִ֑ד, עָרַ֥כְתִּי ֜נֵ֗ר לִמְשִׁיחִֽי: אֽוֹיבָֽיו אַלְבִּ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת, ועָלָ֗יו יָצִ֥יץ נִזְרֽוֹ:

וַיְבָ֤רֶךְ דָּוִיד֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה יאהדונהי לעֵינֵ֖י כּuל־ הַקָּהָ֑ל, וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗יד בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה יְהֹוָה יאהדונהי אֱלֹהֵי֙ יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֔ינוּ, מֵֽעוֹלָ֖ם ועַד־עוֹלָֽם: לךָ֣ ֠יְהֹוָה יאהדונהי הַגּדֻלָּ֨ה והַגּבוּרָ֤ה והַתִּפְאֶ֨רֶת֙ והַנֵּ֣צַח והַה֔וֹד, כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ, לךָ֤ יְהֹוָה יאהדונהי הַמַּמְלָכָ֔ה, והַמִּתְנַשֵּׂ֖א לכֹ֥ל| לרֹֽאשׁ: והָעֹ֤שֶׁר והַכָּבוֹד֙ מִלּפָנֶ֔יךָ ואַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל, וּבְיָֽדךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה, וּבְיָ֣דךָ֔ לגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל: ועַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ מוֹדִ֥ים אֲנַ֖חְנוּ לָ֑ךְ, וּֽמְהַללִ֖ים לשֵׁ֥ם תִּפְאַרְתֶּֽךָ: וכִ֨י מִ֤י אֲנִי֙ וּמִ֣י עַמִּ֔י כִּֽי־נַעְצֹ֣ר כֹּ֔חַ להִתְנַדֵּ֖ב כָּזֹ֑את, כִּֽי־מִמּךָ֣ הַכֹּ֔ל וּמִיָּֽדךָ֖ נָתַ֥נּוּ לָֽךְ: כִּֽי־גֵרִ֨ים אֲנַ֧חְנוּ לפָנֶ֛יךָ ותֽוֹשָׁבִ֖ים כּכuל־ אֲבֹתֵ֑ינוּ, כַּצֵּ֧ל| יָמֵ֛ינוּ עַל־הָאָ֖רֶץ ואֵ֥ין מִקְוֶֽה: יְהֹוָ֣ה יאהדונהי אֱלֹהֵ֔ינוּ, כֹּ֣ל הֶֽהָמ֤וֹן הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר הֲכִינֹ֔נוּ לִבְנֽוֹת־לךָ֥ בַ֖יִת לשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֑ךָ, מִיָּֽדךָ֥ ה֖וּא וּלְךָ֥ הַכֹּֽל: ויָדַ֣עְתִּי אֱלֹהַ֔י כִּ֤י אַתָּה֙ בֹּחֵ֣ן לֵבָ֔ב וּמֵֽישָׁרִ֖ים תִּרְצֶ֑ה, אֲנִ֗י בּיֹ֤שֶׁר לבָבִי֙ הִתְנַדַּ֣בְתִּי כuל־אֵ֔לֶּה, ועַתָּ֗ה עַמּךָ֙ הַנִּמְצאוּ־פֹ֔ה רָאִ֥יתִי בשִׂמְחָ֖ה להִֽתְנַדֶּב־לָֽךְ: יְהֹוָ֗ה יאהדונהי ֠אֱלֹהֵ֠י אַבְרָהָ֞ם יִצְחָ֤ק ויִשְׂרָאֵל֙ אֲבֹתֵ֔ינוּ, שׁuמְרָה־זֹּ֣את לעוֹלָ֔ם ליֵ֥צֶר מַחְשׁב֖וֹת לבַ֣ב עַמֶּ֑ךָ, והָכֵ֥ן לבָבָ֖ם אֵלֶֽיךָ:

אחר־כך, בונה בית הכנסת או נציג הציבור שבונים את בית הכנסת לוקח בידו פרי או לובש בגד חדש ואומר:

(ישעיה ס"א מ"א) שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיהֹוָ֗ה יאהדונהי תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י, כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֨נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מעִ֥יל צדָקָ֖ה יעָטָ֑נִי, כֶּֽחָתָן֙ יכַהֵ֣ן פּאֵ֔ר וכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ: (אסתר ח' ט"ו) וּמuרְדּכַ֞י יָצָ֣א| מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַֽעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גּדוֹלָ֔ה, ותַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ ואַרְגָּמָ֑ן, והָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָֽהֲלָ֖ה ושָׂמֵֽחָה:

ואח"כ יאמרו הקהל פסוקים "ליהודים" וכו',

לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר: (שם ט"ז)

הבונה או נציג הבית הציבור חוזר אחריהם ואומר:

לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר:

 

ויברך "שהחיינו" על המלבוש או על הפרי חדש, ויכוין בברכת "שהחיינו" גם על מצות בית הכנסת החדש [ואם כמה בנו מכוון להוציאם בברכה זו]

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה  אֱלֹהֵֽינוּ  מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָֽנוּ וקִיּמָֽנוּ, והִגִּיעָֽנוּ לַזּמַן הַזֶּה.

ואחר־כך אומר בקשה זו בקול רם;

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ עַל אֲשֶׁר קִדַּשְׁתָּֽנוּ בּמִצְו‍ֹתֶֽיךָ, וּבָחַֽרְתָּ בָּֽנוּ מִכּuל־ הָעַמִּים, אָהַֽבְתָּ אוֹתָֽנוּ ורָצִֽיתָ בָּֽנוּ, וּבְרֹב טוּבךָ וּבְגֹֽדֶל חַסְדּךָ הִבְטַחְתָּֽנוּ עַל־ידֵי מֹשֶׁה עַבְדָּךְ; ועָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ, ושָֽׁכַנְתִּ֖י בּתוֹכָֽם: וַתִּתֵּן כֹּֽחַ לַאֲבוֹתֵֽינוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁכַּן וגַם לִבְנוֹת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בּעִיר קָדְשׁךָ אֲשֶׁר בָּחַֽרְתָּ בָּהּ. וַהֲגַם כִּי חָטָֽאנוּ וחָרַב בֵּית־מִקְדָּשֵֽׁנוּ וגָלִֽינוּ מֵאַרְצֵֽנוּ — לֹא עָזַבְתָּֽנוּ, ולֹא נטַשְׁתָּֽנוּ, ולֹא נטַּלְתָּֽנוּ, ולֹא מאַסְתָּֽנוּ. ואַתָּה אָמַֽרְתָּ לִיחֶזְקֵאל נבִיאָךְ; לָכֵ֣ן אֱמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ כִּ֤י הִרְחַקְתִּים֙ בַּגּוֹיִ֔ם וכִ֥י הֲפִֽיצוֹתִ֖ים בָּאֲרָצ֑וֹת, וָאֱהִ֤י לָהֶם֙ למִקְדָּ֣שׁ מעַ֔ט בָּאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁם: ונֶאֱמַר עַל־ידֵי ישַׁעְיָה נבִיאָךְ; וַהֲבִיאוֹתִ֞ים אֶל־הַ֣ר קָדְשִׁ֗י ושִׂמַּחְתִּים֙ בּבֵ֣ית תּפִלָּתִ֔י, עוֹלֹתֵיהֶ֧ם וזִבְחֵיהֶ֛ם לרָצ֖וֹן עַֽל־מִזְבּחִ֑י, כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־ תּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לכuל־הָעַמִּֽים:

בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה יְהֹוָה יאהדונהי אֱלֹהֵי֙ יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֔ינוּ, מֵֽעוֹלָ֖ם ועַד־עוֹלָֽם: לךָ֣ ֠יְהֹוָה יאהדונהי הַגּדֻלָּ֨ה והַגּבוּרָ֤ה והַתִּפְאֶ֨רֶת֙ והַנֵּ֣צַח והַה֔וֹד, כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ, לךָ֤ יְהֹוָה יאהדונהי הַמַּמְלָכָ֔ה, והַמִּתְנַשֵּׂ֖א לכֹ֥ל| לרֹֽאשׁ: והָעֹ֤שֶׁר והַכָּבוֹד֙ מִלּפָנֶ֔יךָ ואַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל, וּבְיָֽדךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה, וּבְיָ֣דךָ֔ לגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל: ועַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ מוֹדִ֥ים אֲנַ֖חְנוּ לָ֑ךְ, וּֽמְהַללִ֖ים לשֵׁ֥ם תִּפְאַרְתֶּֽךָ: אוֹדֶה וַאֲבָרֵךְ שִׁמְךָ יְהֹוָה יאהדונהי שֶׁהֶחֱיִיתָֽנִי וקִיַּמְתָּֽנִי וַעֲזַרְתָּֽנִי בּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים לִקְנוֹת ולִבְנוֹת בֵּית־הַכּנֶֽסֶת הַזֹּאת לשֵׁם קָדְשׁךָ, מִיָּֽדךָֽ הוּא וּלְךָ הַכֹּל. אָֽנָּֽא יְהֹוָה יאהדונהי, קַיֶּם־בָּֽנוּ בּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים תּפִלַּת עַבְדָּךְ מֹשֶׁה נבִיאָךְ, וּתְפִלַּת דָּוִד עַבְדָּךְ, כַּכָּתוּב; וִיהִ֤י| נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ, וּמַֽעֲשֵׂ֣ה ֖יָדֵֽינוּ כּֽוֹננָ֥ה עָלֵ֑ינוּ, וּֽמַעֲשֵׂ֥ה ֜יָדֵ֗ינוּ כּֽוֹננֵֽהוּ: ואַתָּה בּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים תַּשְׁרֶה שׁכִינָֽתךָֽ בּבֵית הַתּפִלָּה הַזֶּה אֲשֶׁר קָנִֽיתִי וּבָנִֽיתִי לִשְׁמֶֽךָ. שׁמַע קוֹלֵֽנוּ יְהֹוָה יאהדונהי אֱלֹהֵֽינוּ, אָב הָרַחֲמָן, חוּס וחuנֵּֽנוּ וַחֲמֹל ורַחֵם עָלֵֽינוּ, כִּי אֵל שׁוֹמֵֽעַ תּפִלּוֹת ותַחֲנוּנִים אַֽתָּה. בָּרוּךְ שׁוֹמֵֽעַ תּפִלָּה.

ואח"כ יביאו פרי העץ או מיני מתיקה ומיני בשמים ויברכו הקהל ויאמרו פזמונים לכבוד ה' ברוך הוא

אָֽנָּֽא אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, מֶֽלֶךְ רַחֲמָן — רַחֵֽם עָלֵֽינוּ. טוֹב וּמֵטִיב — הִדָּֽרֶשׁ לָֽנוּ. שׁוּבָֽה עָלֵֽינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶֽיךָ, בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רצוֹנֶֽךָ. בּנֵה בֵיתךָ כּבַתּחִלָּה, כּוֹנֵן בֵּית־מִקְדָּֽשׁךָֽ עַל מכוֹנוֹ, הַרְאֵֽנוּ בּבִנְיָנוֹ, שַׂמּחֵֽנוּ בּתִקּוּנוֹ, והָשֵׁב שׁכִינָֽתךָֽ לתוֹכוֹ. והָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּם לדוּכָנָם לשִׁירָם וּלְזִמְרָם, והָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם, ושָׁם נַעֲלֶה ונֵרָאֶה ונִשְׁתַּחֲוֶה לפָנֶֽיךָ בּשָׁלֹשׁ פַּעֲמֵי רגָלֵֽינוּ בּכuל־שָׁנָה ושָׁנָה, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה; שָׁל֣וֹשׁ פּעָמִ֣ים| בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֨ה כuל־ זכֽוּרךָ֜ אֶת־פּנֵ֣י| יְהֹוָ֣ה יאהדונהי אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר, בּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת, ולֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת־פּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה יאהדונהי, (יַפְסִיק מְעַט) רֵיקָֽם: אִ֖ישׁ כּמַתּנַ֣ת יָד֑וֹ, כּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה יאהדונהי אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ:

ויאמרו  קדיש "על ישראל"

יִתְגַּדַּל (כריעה) וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא (כריעה). אמן (אמת). בְּעָֽלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵיהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵיהּ (כריעה). אמן (כן יהי רצון). בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן (כריעה). אמן (כן יהי רצון). יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא (כריעה)  מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵי עָֽלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (כריעה). אמן (אמת). לְעֵילָּא מִן כָּל־בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן (כריעה). אמן (אמת).

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל־תַּלְמִידֵי    תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָֽסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל־אֲתָר וַאֲתָר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קְָדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. אמן (כן יהי רצון).

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא. חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אמן (כן יהי רצון).

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ. וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אמן (כן יהי רצון).

 

ואחר כך יביאו פרי עץ ומיני מתיקה ומיני בשמים, ויברכו הקהל כל אחד ואחד עליהם ויאמרו פזמונים.

 

פזמון וזה לכבוד בית־הכנסת:

סימן: מנשה מאיר חזק.  לחן: אעברה נא ואראה אדמת קודש טבריה

זֶה מִזְבֵּחַ הָעוֹלָה, וְזֶה מְקוֹם תְּפִלָּה.

מִקְדָּשׁ מְעַט הוּא נִקְרָא, בֵּית אֱלֹהִים הַנּוֹרָא.

לַיְּהוּדִים הוּא אוֹרָה, בִּירָה הַמְּהֻלָּלָה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

נָוֶה יָפֶה וְנָעִים, בּוֹ תְּפִלּוֹת קְבוּעִים.

כְּמַסְמְרוֹת נְטוּעִים, שָׁם צְדָקָה וּתְהִלָּה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

שְׂפַת אֱמֶת פְּתוּחָה, עַרְבִית שַׁחְרִית וּמִנְחָה.

לִשְׁפֹּךְ שִׂיחָה וּשְׁבָחָה, לִפְנֵי חַי אֵין לוֹ תִּכְלָה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

הַדְרַת מֶלֶךְ בְּרֹב עָם, יַקְשִׁיב אֵל לְקוֹל שַׁוְעָם.

וְשִׂיחַת אִמְרֵי נֹעַם, פֹּה הִיא עוֹלָה לְמַעְלָה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

מָקוֹם זֶה הוּא מְקֻדָּשׁ, לְשֵׁם אֵל חַי מְחֻדָּשׁ.

גַּם לַתּוֹרָה יִתְקַדַּשׁ, קְדֻשָּׁתוֹ כְּפוּלָה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

אוֹר יְקָרוֹת זוֹרֵחַ, בְּבַיִת זֶה צוֹמֵחַ.

בְּהֶגְיוֹן לֵב וְשִׂיחַ, פֹּה נִקְהָלָה קְהִלָּה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

יְשָׁרִים בְּלִבּוֹתָם, זֶה הוּא בֵּית מִשְׁמְרוֹתָם.

בּוֹ עוֹרְכִים תְּפִלּוֹתָם, בְּתוֹךְ אַרְצוֹת הַגּוֹלָה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

רְצֵה נוֹרָא וְאָיֹם, תְּפִלּוֹת עַמָּךְ יוֹם יוֹם.

וְשִׂימָה לָהֶם פִּדְיוֹם, קָרֶב־נָא קֵץ גְּאֻלָּה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

חָזָק שְׁמַע קוֹלֵנוּ, וּרְצֵה אֶת הֶגְיוֹנֵנוּ.

וּמַהֵר הַעֲלֵנוּ, לְעִיר אֱלֹהִים סֶלָה. זֶה מִזְבֵּחַ וְכוּ'

יום שישי, 12 בנובמבר 2021

למה גנבה רחל את התרפים?

 

בפרשה אנו קוראים על כך שרחל גנבה את התרפים של לבן אביה. בפשט הכתובים המעשה הזה, יחד עם האמירה שנאמרה בבלי דעת על ידי יעקב, מובילים בסופה של דבר לפטירתה. מהם אותם תרפים?

רש"י כתב שהתרפים היו ע"ז של לבן ורחל גנבה אותם כדי להציל את אביה שלא יעבוד ע"ז. זהו בהחלט מהלך נעלה שמתאים לאופייה האחראי של רחל, אך קשה להבין שרחל גנבה את הע"ז ושמרה אותה במקום להרוס אותה. אם נקבל את דברי הדעת זקנים ע"פ המדרש ניתן יהיה לקרב את זה אל הדעת:

אומר בפרקי רבי אליעזר, מהו תרפים? היו שוחטין אדם בכור וחותכין אותו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על טס של זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו תחת כלי לשונו ונותנין אותו בקיר ומדליקין לפניו נר ומשתחוים לו והוא מדבר כדכתיב התרפים דברו און.

על פי זה התרפים היו שאריות של גופת אדם, אולי של אחיה הבכור של רחל. כשם שדאגה רחל לאחותה, כך (להבדיל) דאגה לאחיה. רחל רצתה להביא מנוחה לנפשו ולקבור אותו ולא יכלה לעשות זאת בתוך טלטולי הדרך המבוהלת.

אך עדיין תקשה קושיית הרמב"ן - הרי את התרפים מצאנו גם בשמואל (יט). מיכל בת שאול שמה את התרפים במיטה כדי שייראה לחיילי אביה רודפי דוד כאילו דוד שוכב שם. כך הרוויח דוד זמן והצליח להימלט דרך החלון. אם התרפים הם ע"ז, כיצד יכול להיות שנמצאו בבית דוד המלך לפי זה?!

ואמנם המפרשים בשמואל שם מסבירים שמדובר במעין בובות בגודל של אדם ממשי שהיו מניחים עליהם את הבגדים (בדומה לבובות בחלון ראווה או קולב משוכלל). על פי הסבר זה הגנבה הייתה מעין מעשה של לקיחת חפץ שלא אישרו לה במפורש לקחת. הסיבה לגניבה עשויה להיות פשוטה. לאחר הנאום של יעקב על רמאותו של אביה והחלפת משכורתו עשרת מונים, רחל שלא קבלה אפילו נדוניה לחתונתה (רש"י לא, טו) חשה שהיא לוקחת בצדק את המגיע לה ולקחה דבר קטן (ואולי מזכרת) מבית אביה. לבן בקמצנות ורשעות עושה מזה עניין שלם וכנראה מבקש להוכיח את טענתו - אם את התרפים גנבתם זה מראה כי באמת מאשר לי עשיתם את כל הכבוד הזה. אמנם על פי פרוש זה קשה כיצד נכנסו בובות גדולות כל כך בכר הגמל עד שלבן לא ראה אותן.

האבע"ז והרמב"ן מסבירים שהתרפים לא היו באמת ע"ז אלא סוג של כישוף, מעין WAZE רוחני שלבן היה יכול להשתמש בו כדי למצוא את מיקומם של משפחת יעקב אבינו. כיוון שרצו לברוח, גנבה רחל את הכלי הזה על מנת שלא יוכל להשתמש בו. הבכור שור עושה שלום בין הפירושים – לבן התייחס לתרפים כע"ז ורחל ככלי כישוף בלבד.

מעניין במיוחד הוא פירושו של הרב חרל"פ (מופיע בפירוש על הגדה של פסח). רחל אימנו זלזלה בכוונה בתרפים כי בכך מבטלים את כוחם. כל כוחם של הכשפים מגיע בגלל שאנשים מאמינים בהם ולכן בביטול האמונה בהם כוחם אובד.

יום ראשון, 7 בנובמבר 2021

פולמוס הלכתי באתרי אנטרנט?! - זה לא ייפתר אם לא נדבר

 

בשנים האחרונות אנו מוצאים עצמנו תחת מטר של תשובות פייסבוק 'אמיצות' בידי רבניות, רבנים, נושאי תפקידים ובעיקר פובליציסטים, יחס מחבק כלפי התנועה הרפורמית, ביטול ההרחקות בשבעה נקיים, שינויים סיטונאים של נוסח התפילה ועוד.

למרות ההסתייגויות הברורות מאליהן שיש לי, כמו לרוב רבני ישראל, מההצעות המוזרות הללו, אני חייב לומר משהו שאני חושש שלא תשמעו במקום אחר. בעיניי הבעיה העיקרית שיש בהצעות האלו היא לא הגישה הלא מתבטלת לתורה, היא לא ההנמכה של הרף כשקצת קשה, והיא גם לא הרפורמה שההצעות האלו עלולות ליצור. על אף שכל הטענות הללו נכונות בעיניי במידה מסוימת, בעיניי יש בעיה אחרת שמצויה בכל הציבורים. אך לפני שמדברים על בעיות, כדאי שנדבר על הנקודה הטובה שההצעות האלו עשויות לבטא. מתחת לפני השטח יש בהלך רוח הזה שאיפת אמת גדולה שעליה אסור לכולנו לוותר.

הכוונה שלי לא לתוכן ההצעות עצמן, שאליהן אני מתנגד בתוקף כפי שאני מעריך שכבר הבנתם, אלא לשאיפה לאותנטיות שהן מנסות לייצג. כבר שנים שאני מוצא שהרבה יותר מעניין ואפקטיבי לחלק את העולם לאנשים אותנטיים ושאינם אותנטיים מאשר לדתיים וחילוניים. הרבה מאחינו הדתיים לא חשים כל סתירה או צרימה בין ההלכה לנקודות מסוימות בחייהם פשוט כי הם לא אותנטיים. אתן דוגמא פשוטה לדבריי – אדם ש'קורא' תהלים ואומר פסוקים כמו 'הריעו לה' כל הארץ' או 'הללוהו בתוף וכינור', אך אם מישהו ינגן קצת או ירצה לשיר בהלל זה יקפיץ אותו, הוא אדם שחסרה לו אותנטיות. בלשון החסידית זה נקרא שהוא לא 'פנימי' לזה. כשהבת שלי שואלת אותי שאלה שמכאיבה לה על היחס ללימוד תורה לאשה למשל, אני מבין שיש בזה רק טוב. לא רק שהיא מבקשת ללמוד תורה, העיקר נמצא – היא מקשיבה למה שהיא לומדת ומעמתת אותו עם חייה. רק מתוך עימות אפשר להגיע לאימות. זהו סוד כל שאלה בגמרא, דבר מסוים לא מתיישב עם ההיגיון שלנו בסוגיה, ואנחנו מנסים שוב ושוב להבין אותו על ידי שאלות וראיות.

במובן הזה כשאדם מדבר על הקושי שלו שלא לראות סרטים, למשל, אני מבין אותו ואפילו מעריך אותו. הוא לא 'ישן בעמידה', הוא לא מרמה את עצמו. הוא מבין שיש סתירה בין איך שהוא חי לאיך שהתורה אומרת לחיות, והוא מבקש ליישב את הסתירה הזו. אישית, אני בטוח שהפתרון לא נמצא במציאת היתר לצפייה בסרטים עם הפניית הראש לצדדים מעת לעת והשתדלות שלא ליהנות מיופייה של השחקנית שעל במסך (שחקנית שכנראה נבחרה לתפקיד לא רק בגלל כישורי המשחק שלה אלא גם ובעיקר בגלל איך שהיא נראית). אני סבור שהפתרון נמצא במציאת אלטרנטיבות של עיסוק תרבותי חיובי כמו לימוד תורה בחברותא סוערת, פאנלים מעניינים, ספורט, סדנאות יצירה, פעילויות חסד ולבסוף יש גם מקום שיישאר תסכול מסוים על רצון בלתי ממומש. לעיתים דווקא תסכול של רבים הופך לכח מניע מבחינה ציבורית ליצירת חלופות טובות יותר של יצירה תרבותית מקורית (סרט טוב הוא אמצעי בעל כח אדיר לעורר למחשבה).

אז מה הבעיה העיקרית שבהצעות הפייסבוק ועלוני השבת? שהן מדלגות על השלב הקשה באמת. השלב של להתחבר בענווה עם בית המדרש החי של עם ישראל.

אין ספק שלימוד התורה שבעל פה עבר מטמורפוזה רצינית מאז חורבן בית הדין הגדול. בעבר בית הדין היה בעל יכולת לדרוש את התורה מחדש בכל דור, לתקן ולבטל (בתנאים מסוימים) תקנות ובעצם להנהיג בצורה חיה את עם ישראל. מאז חורבן המוסד התורני בו התכוון הקב"ה שתוכרע הלכה, ולאחר הפיזור של עם ישראל בגלות, 'קפאה' ההלכה במידה רבה (אך כמובן לא לגמרי), התרבו החומרות בשל חוסר ההכרעה וישנם דיסוננסים רבים שנראה שצריכים להגיע לידי הכרעה עם פתיחת בית הדין הגדול מחדש. אלא שב"ה מסר הקב"ה את העולם לשומרים, לגדולי הדורות שה' בחכמתו שתל בכל דור ודור והם היו למנהיגי העדה ולעומדים בפרץ. עם סמכויות מוגבלות מאוד אמנם אך באחריות גדולה הביאו אותנו חכמי ישראל עד פתחה של ארץ ישראל ועד בכלל. כל זה היה פתרון אפשרי כל עוד היינו מפוזרים בגלות. כך מנהג המקום היה המכריע והכל היו עושים כמו המרא דאתרא. לא היה צורך בהכרעות לכלל ישראל פשוט מפני שלא עלו שאלות כאלה, עם ישראל היה כעצמות מפוזרות. כדי לחדש דברים משמעותיים, גם משמעותיים הרבה פחות מההצעות שהובאו בראש המאמר, יש צורך לעשות כדברי התורה ללא התחכמויות ולחדש את הרעיון של בית הדין הגדול – דיון בין כל גדולי ישראל והכרעה ע"פ הרוב. ללא זה אין לנו סמכות לגעת בדברי התורה. וזו בעיניי הבעיה הראשית באותן תשובות פייסבוק - הייאוש מהדיון עם חכמי ישראל, ההתנשאות כאילו אנו גדולים מכדי לקחת חלק בבית המדרש החי שבכל הדורות. אצל רוב הכותבים ישנה קפיצה בפני גדולים, ובניית במה לעצמם בצורה שעלולה להביא פירוד אדיר ובפועל רק להרחיק אותנו מאותנטיות. לכל היותר ישנה בדבריהם קריאה לדיון שנשמעת מאוד לא משכנעת לאחר שהמסקנה כבר נכתבה בראש חוצות ואף נעשתה למעשה ע"פ הודאתם האישית.

אינני יודע אם בדורנו נזכה לראות את חידוש הסמיכה ואת הסנהדרין בתפארתה אבל אנו יכולים להתחיל את הדרך לשם. נדון ביחד בכבוד ובלי פופוליזם, את מסקנותינו (מרחיקות הלכת) נשמור לתוך בית המדרש ולא ננסה להשפיע עליו על ידי לחצים ציבוריים ותקשורתיים מן החוץ.    

 

יום שלישי, 2 בנובמבר 2021

השאלה הראשונה שכדאי לשאול כשקוראים את התורה

 Photo by Ana Municio on Unsplash

רבות הפעמים שהלב איננו מתעורר מעצמו לשאלה או תובנה מסוימת אך לאחר שרואים אותה בספר או שומעים אותה מרב שואלים את עצמנו איך לא חשבנו על זה קודם. זהו סוג הלימודים החביב עלי, כאשר התורה והלב נפגשים. וכך את אחת השאלות המפתיעות בפשטותן קראתי בספר. בספר בית אלוקים [1] שואל המבי"ט - מי הוא המספר של התורה.

אם התשובה נראית לכם ברורה מאליה, אל תענו מייד, תשהו בשאלה רגע. התורה לא כתובה כאילו ה' הוא המספר וגם לא משה – יוכיח הפסוק הנפוץ ביותר בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמור", לא "דברתי אל משה" ולא "וידבר אלי ה'". אם כן מי הוא המספר?

נראה כי התורה נכתבה באופן נסתר בצורה מכוונת, כדי שהאדם יבין שיש בה סוד ושותפות בין שמיים לארץ. אם ננסה לומר את התשובה במשפט אחד – נראה שהמספר של התורה הוא חיצוני לסיפור של העולם הזה כאשר ניתן רק לומר שהוא מצד הנבראים ולא הבורא, בלשון המבי"ט – 'כללות הנבראים שבכל העולמות' כביכול מספרת לנו. לו היה עניין התורה ציוויים ואזהרות שנוגעים לעולם הזה בלבד היה מתאים שתיאמר על ידי אדם. לו הייתה מתאימה לעולמות העליונים בלבד היה מתאים שתיאמר על ידי גילוי אלוקות. אך התורה נאמרה כביכול על ידי הנקודה בה הכל כלול, בקבלה נקראת הנקודה הזו נקודת הראשית. בגמרא מסופר על שבעים זקנים שהוכרחו לתרגם את התורה והשינוי הראשון שעשו בה היה למקם את המילה בראשית לאחר המילה אלוקים כדי שלא יווצר רושם ש'בראשית' ברא את 'אלוקים'. לאור מה שכתבנו הדברים מובנים עוד יותר, יש משמעות חשובה למילה בראשית ודווקא לכן היא עשויה לבלבל. הגילוי שבו אנו עסוקים (התורה) אכן נגלה אלינו מתוך נקודת הראשית, שאיננה אלוקים. אך כדי להמנע מקיצוץ בנטיעות חשוב להבהיר אלוקים ברא את הראשית והיא איננה עומדת בפני עצמה.     

האמירה אל הקורא בתורה היא מעין זו: התורה כפי שתקרא אותה כאן כתובה על ידי הראשית. הכל כלול בה. ולכן ישנן נקודות מבט שונות שבהן אותיות התורה יוכלו להתחלק באופן שונה וללמד אותך את התורה המתאימה לעולמות עליונים יותר.

זו הסיבה שהמילה בראשית חשובה כל כך עד שבמדרש ובזוהר מפענחים אותה בשבעים אופנים כל פירוש בה הוא אופן קריאה שונה לכל התורה שלה שבעים פנים.



[1] בית אלוקים שער היסודות פרק לב. המבי"ט עונה שם שתי תשובות שסובבות סביב הפסילה של האפשרות שמשה יהיה הדובר או שה' יהיה הדובר. לקחתי מדבריו שני עיקרים אך הרוצה להבין דבריו יעיין שם.

יום שני, 1 בנובמבר 2021

לדמותו של יצחק אבינו


 Photo by Call Me Fred on Unsplash

בשונה מתיאור חייהם של אברהם ויעקב נראה כי דמותו של יצחק מסתורית יותר. אין בו מפריצת הדרך של אברהם ולא מיסוריו וטלטוליו של יעקב. לכן להבנת דמותו יש צורך לחדור לעומק ולפתוח בכמה שאלות.

אברהם אבינו היה רועה צאן, וכך גם יעקב[1]. יצחק לעומתם היה עובד אדמה. את עושרו עשה מזריעה בשדה (ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו') וכל ימיו כרה בארות, הן את בארות אברהם שסיתמום פלישתים והן בארות חדשים. מה פשר הקו המיוחד של יצחק?

מקום התפילה הקבוע של אברהם היה בבאר שבע[2]. אך כאשר רצה יצחק להתפלל התפלל בבאר לחי רואי. מדוע?

בגמ' שבת פח: ישנו דו שיח בין האבות לבורא עולם שנוגע לזמן עתידי בו לא ניתן עוד לסנגר על ישראל.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! הוְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.

איך דווקא במקום שנכשל אפילו אברהם אבינו שהצליח לסנגר על סדום, מצליח יצחק. כיצד יצחק הופך להיות המסנגר הגדול?[3]

מהו עניינה של הבאר?
הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. המים האלה מאפשרים חיים גם במקומות ללא מקור מים חשוף כמו אגם או נהר. אך בעומק המים מבטאים דבר עליון. כזכור, ביום השני של הבריאה הפריד ה' מים ממים. חלק מהמים הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע"פ המדרש המים התחתונים מבקשים לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את אורו של הקב"ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב"ה באורו כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש ולהשאר שם (שכינה), ובהיקוות המים ביום השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב"ה למקום אחד[4]. אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה להחיות את העולם ברוחניות ובגשמיות.

לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות, וכך ליד הבארות קראו האבות בשם ה' – לימדו תורה, גיירו והתפללו[5]. משכך סתימת הבארות ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה' מלהתגלות. ואכן כך מוסבר ברבינו בחיי (בעקבות הזוהר) פשר היעלמותם המסתורית של הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, עשרות אלפי אנשים שהתגיירו ואיננו יודעים עליהם מאומה. סתימת הבארות הביאו לסתימת אותם נפשות וחזרתם אל מולדתם בכל המובנים.     

העיור הקדוש
יצחק אבינו חושף בארות שנסתמו, כאלה שיש שמנסים להסתיר. בחפירת בארות מתבטא הכח לראות את הפנימיות המחיה הגנוזה אפילו באדמה שנראית צחיחה. ההבנה שיש מתחת לאדמה היציבה והלא משתנה זרמים תת קרקעיים עוצמתיים[6] שייכת לראיה עמוקה וחודרת שלא מתרשמת מהחיצוניות. זוהי למעשה עין טובה שע"מ להסתכל בה יש צורך להסתיר את המציאות הנגלית לפעמים, ובכך לצמצם את המניעות מהסתכלות פנימית. לפעמים כדי לראות היטב צריך להיות עיוור[7].

 זהו הרעיון שמבטאים חז"ל במדרש אודות הבעיה שהייתה ליצחק בעיניים, "עיוורון" כתוצאה מהעקידה (אף שמסתבר שכבדו עיניו בפועל רק מאוחר יותר). יצחק שחווה את העומק היותר גדול שבחיים – עד כדי מיצוי הנפש, מדמעות המלאכים הוא כבר לא רואה שטחיות, הוא מלא בביטחון בטוב הגמור שקיים בכל ובכך הוא זוכה לעין טובה שאין כמותה. העין הרעה עניינה הסתכלות בצדדים החיצוניים של החיים ואין לה מקום אצל יצחק העיוור הקדוש. זהו תוכן הסנגוריה של יצחק, הסתכלות חודרת בכל יהודי המגלה שבעומקם מצוי קשר בלתי נפרד לאלוקות שמתבטא בעת מסירות נפש. לכן כשרבקה רואה לראשונה את העתיד להיות בעלה היא מבינה שעליה להוסיף כיסוי לפניה, החיצוניות עלולה לבלבל[8].

 

יצחק ישמעאל ועשיו
עד עתה היו לפנינו ב' אופני הבנה ב'טעותו' של יצחק בעשיו: או שיצחק הלך שבי אחר החיצוניות ש הרי עשיו פשט טלפיו כחזיר והראה עצמו צדיק, או שיצחק ידע שיעקב צדיק יותר אלא שחשב שמבחינת העוה"ז יש צורך להסתכלות חיצונית - מעשית שבה הוא לא מבין וכנראה עשיו איש השדה מתאים לכך יותר מיעקב התם. אך לאור האמור נגלה בפנינו אופן הבנה שלישי. יצחק אבינו באמת רואה את הפנימיות הטובה שבעשיו יצחק שיודע לשוח בשדה מגלה באיש השדה את הבאר החבויה. ואכן לעת"ל תתגלה בחינת קדושה בפיו של עשיו וזו בחינת קבורת ראשו של עשיו במערת המכפלה[9].
 

ואולי זוהי הסיבה שלאחר פטירת שרה יצחק לא גר עוד עם אברהם. הוא יורד למקום מגוריו של אחיו האובד ויושב בארץ הנגב[10]. הוא גם מתפלל במקום היראות המלאך להגר, במקום בו ניצלו חיי ישמעאל – באר לחי רואי (רמב"ן שם). משכך יצחק הוא המחזיר את הגר לאברהם אבינו ע"ה (רש"י), וככל הנראה הוא גורם לבסוף לכך שישמעאל אכן חוזר בתשובה. יצחק הוא המאמין הגדול בכוחות הפנימיים של הנשמה. נראה שדווקא לכן הוא מזוהה עם מידת הדין, הוא איננו ותרן משום שהוא מכיר במים התחתונים ולכן הוא תובע מהמציאות לגלות את פנימיותה.

הגמ' בשבת מסתיימת בכך שיצחק מראה בעיניו על ה' וישראל מכוונים את ההודיה לרבונו של עולם. גם כלפי ישראל מגלה יצחק את הבחינה הפנימית בהתגלות ה' יתברך כביכול. ה' לא חפץ במחייתנו על קדושת שמו כפי שעלולים היו לחשוב לאחר תשובתם של אברהם ויעקב. ה' חפץ להצדיק את ישראל וכמו שרואים לאורך המדרש שעל תשובותיהם של שאר האבות הקב"ה כביכול לא שמח בהם ומחפש להצדיקנו [ואע"פ שתשובותיהם נראות "צדיקות" יותר אינן מכוונות לרצון הפנימי של ה'].  

 

 



[1] גם משה רבינו ודוד המלך היו רועי צאן ויש להעמיק עוד בעניין רועי ישראל ועבודת רעיית הצאן.

[2] יש לדבר גם על עצם מגורי האבות בבאר שבע ברשומה נפרדת.

[3] ובפרט שיצחק קשור למידת הגבורה?

[4] זוהר חדש בראשית טז ע"א – ע"ב.

[5] בראשית כא, לג.

[6] ואדרבה כשזרמים אלה מתפרצים הם חזקים מאוד יותר מהזרמים שעל פני השטח כדוגמת גייזרים והרי געש.

[7] באופן דומה מסביר הראי"ה את מאמר רב יוסף ייתי ואחמיניה ואיתיב בכופיתא דחמריה, דווקא רב יוסף העיוור היה יודע להתעלם מ'רעשי הרקע' של הגאולה ולראות את העיקר. ועיינו בדמותו של העיור הקדוש במעשה מסעבען בעטלערס.

[8] כמו שמביא ר' צדוק בצדק"ה שהניסיון הוא דווקא במקום בו האדם אמור להיות הכי חזק. וכן המדרש לגבי הדפיקה על הכד שיכול לעמוד בה.

[9] ומהו ענינו של עשיו שלכאורה הוא רשע מבטן שנטה לע"ז? לענ"ד שייך לומר כתירוץ התניא בפרק כ"ז על 'בראת רשעים' שאמר איוב שעשיו היה אמור לתקן את המקומות היותר נמוכים ולהיות בחינת גיבור הכובש את יצרו ויעקב היה אמור להיות בחינת צדיק. ואכמ"ל.

[10] בראשית כד, סב.